חירות היא אחריות

מעולם לא נהנו היהודים מחירות פיזית כמו כאן ועכשיו. גבנו הכפוף ממסע הגלות הזדקף, ונשמתנו הרצוצה השתקמה. אבל את המשימה הגדולה באמת - חירות הרוח - לא מימשנו

בשבוע הבא, תשעה מכל עשרה יהודים בישראל יסבו לשולחן הסדר ויספרו ביציאת מצרים. אירוע שהתרחש לפני כ – 3,5000 שנים, ממשיך להצית דמיונם של רבים.
אינך צריך להיות דתי או מסורתי, כדי לראות בסיפור אתוס מכונן: הרצל ובן-גוריון, המנהיגים הדגולים של הציונות הפוליטית, שהיו מנוגבים מכל לחלוחית של מסורת, הקדישו מחשבה רבה לסיפור יציאת מצרים ונעזרו בו לשם קידום חזונם הלאומי. גם לא-יהודים רבים חוו בעוצמה את הנרטיב של ספר שמות ועצבו את תודעתם לאורו: כך, למשל, הפוריטנים הנוצרים שייסדו את ארה"ב כמו גם השחורים שהגיעו אליה כעבדים, צלחו את הקשיים העצומים שעמדו מולם כשהם רואים את עצמם כממשיכים של האקסודוס – היציאה ממצרים. זוהי דרמה גדולה, כובשת, שכל דור מתחבר אליה בדרכו.

ליבת הסיפור היא החירות שבה זכתה קבוצת העבדים שהשתחררה משעבוד מפרך והפכה לאומה נושאת זהות ייחודית שהשאירה חותם עמוק בהיסטוריה העולמית. לחירות שני פנים, אותם הטיב לנתח הפילוסוף הנודע ישעיהו ברלין: האחד, שחרור מעול האחר; השני, הצעת משמעות ייחודית לקיום. אי אפשר להיות בן-חורין בלי החירות הראשונה, במובנה הפיזי, אך אין טעם להיותך בן-חורין בהעדר החירות השנייה, החירות שברוח.

ישראל של היום השיגה את החרות הפיזית, ובגדול: זוהי מעצמת-על אזורית שאויביה מתגמדים לידה. הם יכולים להטרידה, אך אין הם מסכנים את קיומה. לישראל כלכלה חזקה ויציבה שנשענת על מנועי צמיחה רבי-עוצמה, ובראשם תעשיית היי-טק מלהיבה, שמהם בנוי העתיד הגלובאלי. התגברנו על הטבע: מים מותפלים במקום כינרת וגשם; חקלאות טכנולוגית מפריחה את המדבר; אוצרות טבע שנמצאו לאחרונה מבטיחים את עתיד ילדינו. מעולם לא נהנו היהודים מחרות פיזית, כמו כאן ועכשיו. גבנו הכפוף ממסע אלפי שנות הגלות הזדקף ונשמתנו הרצוצה מאימי השואה ועלילות הדם השתקמה. כבשנו את ההר.
אבל מהי תכליתו של המפעל הציוני המשגשג? מהו החזון שאותו אנו רוצים להגשים באמצעות החירות הפיזית שרכשנו בדם, יזע ודמעות? המשימה הגדולה באמת – החירות שברוח לנצל את ההזדמנות שניתנה לנו לממש את עצמנו כאומה החותרת לתיקון המציאות במאה העשרים ואחת – טרם מומשה. חג החירות חייב להיות תמרור בזמן שבו אנו דוחקים בעצמנו ליתן דין וחשבון אישי ולאומי לשאלת התכלית.

חירות שברוח נדרשת לנו בהתמודדות מול "החוץ": אין טעם בקיום מדינה יהודית שהתסריט שעל פיו היא בוחרת לנהל את חייה נכתב עבורה מעבר לים. חיקוי של התרבות, הטעמים, ההשקפות והערכים שמביא לחופנו הצונאמי הגלובאלי, מרוקן ממשמעות את הקיום הריבוני. להיות "עם ככל העמים" פירושו אימוץ נקודת הראות של הזולת, שזהו המצב הנפשי והתודעתי של מי שנתון בשעבוד.

זאת ועוד: באלפי שנות גלות לא היינו אחראים לגורלם של אחרים; לא הפעלנו כוח צבאי; לא השתמשנו במוצרים ציבוריים ולא ניהלנו דיפלומטיה בינלאומית. החירות הפיזית שהשגנו מטילה עלינו אחריות, במובן של חירות לעצב את רוחנו, כך שנהיה הגונים כלפי המיעוט הלאומי הערבי, נקפיד על אתיקה בהפעלת הצבא והאלימות הממלכתית, ננהג ברגישות בשדה הכלכלי-חברתי ונתנהל באורח מוסרי במדיניות החוץ.

לא מקרה הוא, ש"חירות" ו"אחריות" הן שתי מילים קרובות בשפה העברית. אכן, התכלית של המאבק לחירות, במובן הפיזי, היא לאפשר למי שמשוחרר משעבוד לקחת אחריות על חייו, ובכך לרכוש לעצמו חירות שברוח. חג הפסח יקבל נפח ומשמעות חדשים, אם נבין שחג החרות הוא גם חג האחריות. חירות שברוח.