רוצים מדינה יהודית? תנו אוטונומיה לאומית!

עבור אזרחי ישראל הערבים הרואים עצמם כפלסטינים השוויון אינו מתמצה בקבלת ערבים למקומות עבודה או במתן זכויות לבניה. הוא מלווה אותם בכל צעד ומחלחל מאי הכרה בזכויות הלאומיות שלנו ועד לאפליה שיטתית בכול תחומי החיים.

האם שוויון הוא פרוצדורה טכנית של תקצוב, כמה חוקים ורצון טוב? כך עולה ממאמרו של שוקי פרידמן שפורסם ב"הארץ" (26.3.17). אלא שעבור אזרחי ישראל הערבים, הרואים עצמם כפלסטינים החיים כמיעוט אתני במדינת לאום יהודית, השוויון אינו מתמצה בקבלת ערבים למקומות עבודה, או במתן זכויות לבניה. למרות חשיבותם של הנושאים המעשיים, שגם ביחס אליהם הדרך לשוויון אמתי עוד ארוכה, היעדר השוויון מלווה אותנו בכול צעד ומחלחל מאי הכרה בזכויות הלאומיות שלנו ועד לאפליה שיטתית בכול תחומי החיים. אפליה זו קשורה בתפישה המתנשאת המתנכרת ליסודות המכוננים של זהותנו, כפי שהיא נתפסת על ידינו. לא ניתן לכבד באופן אמיתי מי שאין מכירים בזהותו ומכבדים אותו. בהיעדר כבוד ל"אחר", הוא גם לא יזכה ליחס שוויוני. אינדיקציה למצב זה, ניתן למצוא בנתוני מדד הדמוקרטיה המצביעים, חרף "השיפור ביחס המדינה" לאזרחיה הערבים, כי רוב היהודים מתנגדים לכך שקבלת החלטות בנושאים ביטחוניים ואפילו בנושאים כלכליים וממשליים משמעותיים יתקבלו ברוב שיסתמך על אזרחי ישראל הערבים. ואם אין די בכך, קצת פחות ממחצית מהיהודים אף תומכים בטענה, כי מותר למדינה להזרים יותר תקציבים ליישובים יהודים מאשר ליישובים ערבים, משום שזו מדינה יהודית.

חשוב להבין ולשים את הדברים בהקשר, הערבים אזרחי ישראל אינם מיעוט אתני של מהגרים, אלא מיעוט ילידי. כלומר, כאן נולדנו, כאן נולדו הורינו וילדינו. השוויון המלא של זכויות האזרח הבסיסיות, לרבות שוויון בהזדמנויות, ותחושת הבית שהשוויון נועד ליצור לא יוכלו להתקיים במלואם, במדינת לאום יהודית. אך גם אם מסתפקים בפחות מכך, ישנה עוד כברת דרך ארוכה ללכת. התפישה הישראלית, לפיה שוויון בזכויות הפוליטיות- הזכות להצביע (שגם תחתה חותרים מי שמבקשים למנוע ייצוג של המיעוט הערבי בכנסת), וקצת "פינוקים כלכליים" ושנגיד תודה שאיננו חיים בסוריה או בירדן, היא חוסר הבנה של מהות הדמוקרטיה. מדינת לאום, לא חייבת להיות מדינה מפלה. ישנם פתרונות נוספים.

השיח הכלכלי כחזות הכול הוא בלוף. גם אלפי היי-טקיסטים ערבים לא ישנו את המציאות הבסיסית של האפליה השיטתית כנגד אזרחי ישראל הערבים ותפיסתם כ"אויב". כאשר ילד יהודי אינו מורשה ללמוד על הנרטיב הפלסטיני וילד ערבי, לומד על הנרטיב היהודי בכפיה, לא יווצר שוויון. לכן, המינימום הנדרש, הוא לאפשר אוטונומיה לאזרחי ישראל הערבים בתחומים כמו חינוך, תרבות ושפה. זה מה שדרשו מנהיגי הציבור הערבי במסמכי החזון, ומה שדורשת המנהיגות הערבית עכשיו. כפי שלדתיים הלאומיים ולחרדים יש אוטונומיה מלאה על החינוך הערכי והזהותי של ילדיהם, זכותנו, הערבים אזרחי ישראל, להנחיל לילדינו את הנרטיב הפלסטיני במערכת החינוך וזכותנו גם להתאבל על אסוננו (הנכבה). הזכות להבעת רגשות נתונה גם לפלסטינים. כפי שמוקצה תקציב להנצחה של מנהיגים יהודים, ראוי שיהיה תקציב שיוקצה להנצחת מנהיגים חשובים של אזרחי ישראל הערבים. על תקציבים אלו, חייבת להיות שליטה להנהגה הערבית בישראל. אל חשש- מערכת חינוך פלסטינית אוטונומית תהיה כפופה, כמובן, לחוק הישראלי ולאיסורים שבו, לרבות הסתה לאלימות. חזקה על המדינה שתדאג לאכיפת החוק, במקרים הנדירים בהם יהיה צורך בכך.

אז איך בכל זאת תישאר מדינת ישראל מדינה יהודית, שואלים אותי חבריי היהודים בבעתה? התשובה היא פשוטה- ראשית, כפי שהיטיב להסביר זאב ז'בוטינסקי – שהתנגד למתן ביטוי בחוקה לזהות הלאומית של המדינה, מכוח העובדה שקיים בה רוב יהודי ניכר, ובשל הכוח העצום שיש לרוב מכוח היותו כזה. שנית, אם וכאשר תקום מדינת לאום פלסטינית, שתוכר על ידי ישראל ותספק את השאיפות הלאומיות של הפלסטינים בשטחים ובישראל, יהיה ניתן לדבר גם על הכרה של הפלסטינים החיים בישראל בסממנים לאומיים יהודים, כפי שהם מתבטאים בדגל המדינה וסמלה. במצב כזה, נוכל להתפשר ולחיות בשלום עם חוק כמו חוק השבות, בהנחה שיתנו לפחות למשפחות הקרובות של אזרחי ישראל הערבים להתאחד איתן (מה שנקרא "זכות שיבה הומניטארית").

ברגע שהבסיס יהיה זכויות אוטונומיות למיעוט הערבי- נקודת המוצא תהיה שוויונית יותר ונוכל לדבר גם על שוויון מהותי. בחברה הערבית נהוג לומר שמדינת ישראל היא דמוקרטית לאזרחיה היהודים ויהודית לאזרחיה הערבים. הדרך לשינוי יסודי ושורשי לא עוברת בתכנית החומש התקציבית, למרות חשיבותה אלא בשינוי תפיסתי והתייחסות למיעוט הערבי כבעל זהות לאומית, הזכאי לאוטונומיה בכל הנוגע לזהותו. רק כך נוכל לחיות ביחד, רוב ומיעוט, מתוך כבוד הדדי. כל דרך אחרת, תנציח את האפליה, את ההתנשאות ואת הניכור.

פורסם לראשונה ב"הארץ"