ערים חכמות ופרטיות

בשבוע שעבר התקיים כנס גדול תחת הכותרת "ערים חכמות". השתתפו בו בכירים מן השלטון המקומי, נציגי חברות, אנשי המגזר השלישי, וגם השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל, שהיא גם האחראית על מטה "ישראל דיגיטלית". החזון לעתיד הערים בישראל היה ברור: מצלמות וחיישנים רבים בכל מקום - מפחי אשפה, חניות וכבישים ועד פרקים ציבוריים, שימוש במים ותאורת רחוב. הנתונים והמידע מהחיישנים יעובדו על ידי חברות ציבוריות ופרטיות, ויאפשרו לעיר להתנהל באופן חסכוני ויעיל יותר.

כל הדוברים הדגישו שהדרך להגעה לחזון הנכסף של העיר החכמה עוברת באבטחת מידע. השרה גמליאל הציגה את חיפה שתוביל את הפיילוט של ישראל דיגיטלית כעיר חכמה מוגנת סייבר. נציגי החברות הפרטיות הציעו מוצרים המיועדים לערים חכמות והדגישו את רמות האבטחה בכל שלבי השירות והמוצר. אבל איש מהם לא הזכיר מילה טעונה אחרת – פרטיות.
הגנת הפרטיות והגנת המערכת מפני פריצות סייבר אינן אותו דבר. אבטחת סייבר לרוב מתמקדת בפן הטכני: אילו הצפנות קיימות על הרבדים השונים של איסוף ועיבוד המידע; איזה מיגון קיים על התוכנה או החומרה לשמור מפני פריצות, ומה המנגנון למזעור הנזק במקרה של פריצה מוצלחת. כלומר, מדובר בביצוע פעולות טכניות להגנה מפני סכנה טכנית.

הגנת הפרטיות, לעומת זאת, דורשת הכרעות ערכיות וגם פרסום של מדיניות ברורה. בראש ובראשונה נדרשת החלטה אילו נתונים אוספים. זוהי החלטה שאמורה לאזן בין יעילות לבין הזכות לפרטיות. לדוגמא, אם המטרה היא לייעל את תנועת המכוניות בעיר, העמדת חיישנים שיאספו נתונים על תנועת המכוניות יכולה להיות אמצעי נכון. אבל כאן מתעוררות שאלות – האם אוספים נתונים בכל העיר או רק באזור מסויים? במשך כל היממה או רק בשעות מסויימות של היום? וחשוב יותר - האם אוספים גם את מספרי הרכב? ואם כבר מצלמים את הרכב, אולי כדאי גם לאסוף את מספר הנפשות הנוסעות בו, את מין הנהג, גילו, זהותו - דרך טכנולוגיה של זיהוי תווי פנים? למשך איזה זמן אוגרים את הנתונים, והיכן? ולמי תינתן גישה לנתונים האלה? האם רק לעירייה למטרת ייעול התחבורה או אולי גם למשטרה כדי להגביר את אכיפת דיני התעבורה? ומה לגבי מכירת לחברות פרסום, שיתאימו את הפרסום באזור לאופי הנהגים?

התוויית מדיניות פרטיות חשובה דווקא בהינתן העובדה שחיישנים רבים בערים החכמות יהיו בבעלות חברות פרטיות. לא מופרך לדמיין עתיד בו חברות האינטרנט הגדולות, כגון גוגל ופייסבוק, רוכשות את החברות שמחזיקות בחיישנים ובמצלמות שמותקנים בשטח הציבורי, ומשתמשות בנתונים שנאספים למטרות מסחריות.

רצוי גם לערב את תושבי הערים החכמות בהתוויית מדיניות הפרטיות. כיום, רבים מאיתנו בוחרים לוותר על פרטיות מסוימת בתמורה לשימוש באפליקציות הטלפון החכם, היכולות לנטר את המיקום שלנו, את הרגלי התקשורת והצריכה שלנו, ועוד. עדיין, ביכולתנו לבחור אלו אפליקציות להתקין ולבכר את הפרטיות שלנו על פני יעילות. האם לתושב בעיר חכמה תינתן האפשרות לנקוט צעדים לשמר את פרטיותו? ועל מי תהיה האחריות ליידע אותו באשר לכך?

בהרצאת הפתיחה של הכנס אמר, בצדק רב, מנכ"ל מרכז השלטון המקומי, כי עיר חכמה היא עיר שמנהיגיה הם בעלי אוריינות דיגיטלית. חלק מן האוריינות נוגע להבנה של משמעויות הפגיעה בפרטיות והאיזון בינה לבין אינטרסים אחרים. החוכמה תהיה ליישם זאת ולא להתעלם מן הפרטיות, כאילו "הטכנולוגיה כבר לא שם". כי אנחנו שם. עיר חכמה היא בראש ובראשונה עיר שפועלת לשירות תושבי העיר ולרווחתם. הגנה על פרטיות התושבים ושמירה על האנונימיות שלהם היא תנאי מוקדם לרווחה כזאת.

המאמר פורסם לראשונה במעריב