11 בתים וגעגוע לממלכתיות

משפט אחד ותמונה של טרקטורים בדרכם להרוס 11 מבנים בקלנסווה שהתנוססו בגאון בעמוד הפייסבוק של ראש הממשלה בנימין נתניהו, העסיקו את החברה הערבית כולה בשבוע האחרון.
ביום רביעי בשבוע שעבר, כתב ראש הממשלה בעמוד הפייסבוק שלו: "אני לא נרתע מהביקורת וכפי שהנחיתי אנו ממשיכים ליישם אכיפה שיוויונית בישראל". אלא שמאחורי המשפט הזה מסתתרת מציאות קשה ומורכבת שדורשת מענה רחב ואסטרטגי.
לפי נתונים שפירסם לאחרונה פרופ' יוסף ג'בארין מהטכניון, חצי מליון אזרחים ערבים בישראל גרים היום בכ-100,000 בתים שנבנו ללא היתר ביישובים הערבים ברחבי הארץ. חרף נסיונות הסדרה מקומיים שצולחים יותר או פחות והתחלה של תכנון של בניה לגובה בחלק מהיישובים, המצב לא משתנה ולרוב הצעירים הערבים אין אופציה אמיתית לקורת גג. תכניות מתאר חדשות ביישובים הערבים- כמעט ואין, ביישובים היהודים נמנעים מלמכור בתים לערבים וממילא , הם חסרים תשתיות המותאמות לצורכי החברה הערבית כמו שירותי חינוך בערבית. וכמובן, כמו אצל היהודים, גם הצעירים בחברה הערבית רוצים לגור קרוב להורים ובסביבה המוכרת. בין אם נאהב זאת או לא- זה המצב.
אלא שבמקום לקבל את הצעת השלטון המקומי להידברות והכנת תכנית אסטרטגית רחבת היקף להסדרת הבניה ביישובים הערבים, ההרס נמשך ופתרון לא נראה באופק. לכך יש כמובן משמעויות רחבות היקף על הניכור בקרב החברה הערבית למדינה, למוסדותיה ולשלטון.
כל המורכבות והנפיצות, לא מנעו מראש הממשלה להעלות את הפוסט המרושע, החד והקצר עם תמונת הטרקטורים ולהתגאות בו תוך ניסיון שקוף להפוך את ההרס הזה למעין פעולת תגמול על הרס הבתים הצפוי בעמונה. זוהי ממש דריסה של הממלכתיות של מי שאמור להיות ראש הממשלה של כולם.
כמובן שהפוסט כוון לאזני האלקטורט ונועד ליצור את ההקבלה בין האכיפה בחברה הערבית לבין האכיפה בשטחים ובפרט בעמונה. אלא שאת ראש הממשלה לא עניינו ההבדלים המהותיים בין המקרים. העובדה שהבתים בעמונה נבנו על קרקע פרטית ששייכת לפלסטינים שאדמותיהם נגזלו בעוד שבקלנסווה מדובר בבתים שנבנו על קרקע ששייכת לתושבים אך לא מיועדת לבניה למגורים, לא היתה בראש מעייניו. אני גם משערת שלא נראה אותו מעלה פוסט של שמחה לאיד אם וכשיהרסו הבתים בעמונה ובצדק. עם כל ההתנגדות לגזל האדמות בעמונה, לא הייתי רוצה לראות את איימן עודה מעלה פוסט של שמחה לאיד על תמונות של ילדים שמפונים מביתם.
הטקסט שכתב ראש הממשלה הוא ציני וכואב ועל אף שבציבור היהודי כמעט ולא קיבל תהודה, הוא פגע עמוקות ברגשותיהם של מאות אלפי ערבים וגרם לי לתהות האם נעלמה הממלכתיות? הפוסט הזה גם גרם לי לפחד מהעתיד, שהרי עד היום, בכל פעם שנשמעה ביקורת על תפקוד השלטון- בין אם בתקופת הבחירות, לאחר הפיגוע בדיזינגוף או בזמן גל השריפות, הפנה ראש הממשלה את חיצי הביקורת לאוכלוסיה המוחלשת במדינה. ואם כך היה אז, למה נצפה אם יתפתחו החקירות הנוכחיות?
למרות הייאוש הגובר והניכור, עדיין לא מאוחר. אם ברצונו של ראש הממשלה באמת להיטיב עם כלל האוכלוסייה בישראל ולעבוד איתה ולא על גבה, עליו להכריז על פרויקט רחב היקף להסדרת והרחבת היישובים הערבים. להסדיר בתים שנבנו על קרקע פרטית ששייכת לתושבים אך ללא היתרים, להרחיב את תכניות המתאר ולהתאימן לצרכים האמיתיים של החברה הערבית ולמצוא פתרון הולם למצוקת האזרחים הבדואים בדרום. לא יזיק גם לבנות יישובים ערבים חדשים ולתמרץ ערים מעורבות שיספקו שירותים מתאימים לשתי האוכלוסיות.
אני בטוחה שעמוק בתוכו, כשמנקים את הלחצים הפוליטיים ואת אנשי האסטרטגיה שלוחשים על אוזנו, גם הוא מבין שזהו הצעד הנכון והמוסרי. הגיעה העת לעשות מעשה.

 

המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ"