לא לחנינה!

כבר במהלך משפטו של אלאור אזריה, העלו גורמים שונים ובראשם שר החינוך, את הרעיון להעניק לחייל חנינה מיידית, אם יורשע במשפט. חלק מהיוזמים נימקו זאת ב"זיהום הליכי המשפט" שנעשה לדבריהם (בעת שהם מזהמים אותו בעצמם), חלקם הסתפקו בצורך להעביר מסר של גיבוי לחיילי צה"ל. כעת נידונה יוזמת חנינה מחודשת, אליה הצטפרו גם ראש הממשלה, שרים נוספים וח"כ שלי יחימוביץ, כאשר התהליך המשפטי לא הסתיים וגזר הדין של אזריה טרם נגזר.
אין כל טעם לנהל משפט שהוא הצגה חסרת תכלית שתוצאתה ידועה מראש- חנינה מלאה. זהו עיוות של רעיון המשפט, שכן הליך שיפוטי הופך להליך סרק. זהו עיוות של מוסד החנינה שנועד לתת מענה לשינויים שמתרחשים לאחר גזר הדין. למעשה, זהו ניסיון להשפיע על בית הדין עצמו במסר שלטוני, לפיו אין מקום למשפט ואין הצדקה להטלת עונש. רק במשטרים אפלים משגרים שרים מסרים כאלה לשופטים טרם נחרץ הדין. גם ההשוואה שעושים נושאי המסר לחנינה שניתנה למעורבים בפרשת קו 300 חסרת פשר. אין שום דמיון בין הפרשות וממילא היה זה משגה למור להעניק אז חנינה, שתכליתה הייתה למנוע חקירה מטעמים של שמירת סודות מדינה. המדינה הכירה בטעות זו מאוחר יותר ואיפרה עריכת חקירה בדיעבד. תמוה הדבר שפרשה שבה נפגע קשות שלטון החוק ובין השאר "התפוטר" היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר שדרש לקיים חקירה, הפכה בעיני השר בנט ואחרים לתקדים שיש ללכת לאורו. כך, במקום לראות בפרשה ההיא דוגמא שלילית שיש להתרחק ממנה, היא הפכה להיות תקדים להרע.
אין כל שחר גם לטענה לפיה הגורמים המופקדים על הצבא (שר הביטחון הקודם יעלון והרמטכ"ל) חרצו את דינו של אזריה מבחינה משפטית. דבריםה, שהתחייבו מהצורך למנוע מקרים דומים, התייחסו להתנגותו בלבד מבחינה מקצועית וערכית ולא לשאלת היסוד הנפשי ואחריותו מבחינת המשפט הפלילי. אם כל הליך שיפוט המתקיים אחרי ותוך כדי דיון ציבורי ער הופל לבלתי ראוי, תסוכל האפשרות לברר את האמת ולעשות משפט צדק בהליכים משפטיים רבים שיש בהם עניין לציבור. יתר על כן, נאשמים יוכלו להביא לתוצאה זו על ידי כך שיגרמו במכוון לדיון ציבורי כזה.
אבל עם כל הכבוד לטיעונים המשפטיים כבדי המשקל, ישנה בעיה מרכזית וחשובה עוד יותר. לא בכדי, כמעט אף פוליטיקאי התומך בחנינה לא התייחס לנורמה שלפיה אין לפגוע במחבל אחרי שהפך להיות חסר ישע. למרבה הצער, יש רבים (53% מהציבור לפי מדד השלום של המכון הישראלי לדמוקרטיה ואוניברסיטת תל-אביב), וביניהם גם בעלי מעמד וסמכות הסבורים שדינו של כל מחבל מיתה, גם לאחר שנוטרל. התוצאה הציבורית של הרשעה בפלילים וחנינה מיידית תהיה הנחלת נורמה של התרת דמם של מי שיאנם מהווים עוד סיכון. מי שבאמת דואג לחיילי צה"ל ורוצה בטובתם, אל לו לתת ידו ליוזמה מסוכנת שכזו שתפגע במוסריותם שהיא מוסריותנו ותחשוף את מפקדי הצבא וחייליו להליכים משפטיים מחוץ לישראל.
על הפרק נמצא יחסה של החברה הישראלית לערך חיי האדם. אם חייל שממית מחבל שסכנתו נוטרלה והוא חסר ישע בכוונה להמיתו מתוך נקמה הוא הבן של כולנו ומי שאנחנו מזדהים איתו ופועלים למנוע את ענישתו, אנו מחללים את קדושת חיי האדם. השאלה היא, האם ישררו בישראל ערכי היסוד של התרבות האנושית ושלטון החוק או דברו של ההמון צמא הדם המייצג חלק מהעם והמנהיגות פוליטית שמזדהה ומתחנפת אליו?