"רק כ-11% מהסטודנטים לתואר ראשון הם ערבים"! את מי זה מפתיע?

מחבר המאמר מתייחס לשתי סוגיות: האחת קשורה לתפקידו של המורה הערבי והשפעתו הבלתי-פורמלית; והאחרת קשורה לאופני ההתמודדות של הורים מסוימים לנוכח הקרטוע של מערכת החינוך הערבית.

בכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-21 באוקטובר 2012 (טלילה נשר, "רק כ-11% מהסטודנטים לתואר ראשון הם ערבים") ומבוססת על ממצאי מסמך פנימי שגובש לטענת העיתון במועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) בשנתיים האחרונות, הוצגו ממצאים המצביעים על תת-ייצוג עצום של האוכלוסייה הערבית בכל אחת מרמות ההשכלה הגבוהה בישראל, החל בקבלה ללימודי התואר הראשון וכלה בגיוס סגל אקדמי לאוניברסיטאות.

כדי להתמודד עם פערים אלו, לפי העיתון, אושרה תכנית חדשה של המועצה להשכלה גבוהה בעלות של יותר מ-300 מיליון שקלים שתתבצע בהדרגה בארבע השנים הבאות, ותכליתה לסייע לאוניברסיטאות כך שיוכלו לתמוך במידה רבה יותר בסטודנטים הערבים.

רמת תת-היצוג מבהילה ללא ספק ומצביעה על בעיה חמורה שיש לטפל בה ולפתור אותה למען כלל החברה ולא רק למען האוכלוסייה הערבית, ומכאן שיש לברך על התכנית שהכינה המועצה להשכלה גבוהה ולקוות שהיא תצליח להשיג את מטרותיה. אבל עם זאת על אף תרומתה התכנית איננה המענה לבעיה.

הפערים במערכת ההשכלה הגבוהה הם תוצר של גורמים ותהליכים המשפיעים על התלמידים הערבים ואף מעצבים את סיכוייהם לעתיד כבר בגיל גן ואפילו לפני כן. אחדים מהגורמים האלו הם פנימיים וקשורים לאופן שההורים והקהילה מתווכים את ההשפעות התרבותיות, התפיסות והעמדות כלפי ההזדמנויות (או חוסר ההזדמנויות) בשוק העבודה, ואחרים קשורים לתהליכים חיצוניים המושפעים בעיקר מיחסי מיעוט-רוב בתוך המרחב הציבורי היהודי.

במאמר דעה קצר זה אבקש להתייחס לשתי סוגיות: האחת קשורה לתפקידו של המורה הערבי והשפעתו הבלתי-פורמלית; והאחרת קשורה לאופני ההתמודדות של הורים מסוימים לנוכח הקרטוע של מערכת החינוך הערבית.

אחת ההבחנות החשובות בין המורה הערבי למורה היהודי (למרות ההכללה הגסה), היא מידת הבחירה: לעומת המורה היהודי, הבוחר פעמים רבות בהוראה מתוך תחושות של שליחות ורצון לתרום לחברה, המורה הערבי פונה לא פעם למקצוע זה בשל חוסר בררה ורצון להימנע מאבטלה. הבחנה שנייה, חשובה לא פחות (גם אם מכלילה), היא האפשרות הפתוחה לפני המורה היהודי לעבור לתפקיד אחר מחוץ למערכת החינוך, לעומת המורה הערבי, שמשנכנס למערכת החינוך, שואף להישאר בה עד יציאתו לפנסיה ללא קשר לתרומתו או למידת שחיקתו.

התוצאה היא שבמערכת החינוך הערבית מלמדים מורים הנמצאים בה בעל כורחם בשל חוסר הזדמנויות תעסוקתיות, דבר שאינו עוזר לרבים מהם לפתח מוטיבציה גבוהה, לעורר תחושת שליחות ולהגביר את רצונם לתרום לחברה ולגדל דורות של אנשים מצליחים מבחינה חברתית וכלכלית. רבים מהם מרגישים ממורמרים ומתוסכלים, דבר המעביר מסר שלילי לתלמידים על מקומו של מקצוע ההוראה בפרט וההשכלה בכלל.

לא פלא שתלמידים רבים אומרים לעצמם: "למה לי ללמוד? לכל היותר אהיה מורה או שאתלה את התעודה על הקיר". מובן שגישה זו אינה מייצגת את כלל התלמידים, וטוב שכך. רבים מהם מסיימים בית ספר תיכון, מצליחים בבחינות הבגרות ומגיעים לאוניברסיטה, גם אם בשיעורים נמוכים מאלה שבקרב עמיתיהם היהודים. המצליחים עושים זאת כנראה על אף החסמים הרבים שבדרך, ובדרך כלל מצליחים בזכות העידוד והתמיכה של הוריהם, שאינם מסתפקים רק בבקשה מילדיהם ללמוד, אלא דואגים לצורכיהם הלימודיים על ידי סיוע ועזרה בהכנת שיעורי הבית, שימוש בשירותיהם של מורים פרטיים בתחומים הנדרשים והשקעה בסביבה תומכת למידה בתוך הבית.

אין ספק שרוב ההורים רוצים שילדיהם יצליחו, אבל רק שיעור קטן מהם מתרגמים את רצונם להצלחה של הילדים. להלן סיפור של משפחה ששמה את החינוך בראש פרמידת הצרכים שלהם: האם מורה בבית ספר יסודי ובעלת תואר ראשון בשפה וספרות ערבית, האב עובד אחזקה בבית מלון על אף היותו בוגר מכללה, ולהם שלושה בנים ובת אחת. הבן הבכור התחיל בימים אלו שנה ב' באוניברסיטה העברית, השני התחיל שנה א' באותה אוניברסיטה, השלישי בכיתה י"א והבת בכיתה ט'. האם, המכירה את המציאות בבתי הספר באזור מגוריה, ידעה שכדי שהילדים יצליחו בלימודים, אין מנוס מלהפוך את הבית לבית ספר שני בשעות אחר הצהריים ובערבים. אפילו בחופשות ישבה עם הילדים, חזרה עמם על החומר שלמדו בכיתה, ולעתים אף לימדה את החומר העתיד להילמד.

כשהיו שני הילדים הגדולים בכיתות י"א וי"ב, שכרו להם ההורים בקביעות מורים פרטיים למתמטיקה ולאנגלית, ובתקופה שקדמה לבחינות הבגרות אף תגברו את העזרה. עוד השתתפו הילדים בשני קורסי הכנה למבחן הפסיכומטרי, שלפי מסמך המל"ג מקשה על התלמידים הערבים מאוד בשל פער קבוע של כ-100 נקודות לטובת התלמידים היהודים. הילד השלישי, היום בכיתה י"א, משתתף גם הוא בשיעורים פרטיים למתמטיקה ולאנגלית, ומתעתד ללכת לאוניברסיטה. לפי ציוניה הטובים של הבת היחידה במשפחה, תלך כנראה גם היא בדרך זו.

המחיר שמשפחה זו שילמה ומשלמת גבוה מאוד,  ומשפחות רבות, בייחוד כשיש בהן רק מפרנס אחד – וזה המצב ברוב המשפחות הערביות - מתקשות לעמוד בו. אף שבמשפחה זו שני ההורים עובדים, שיעור גדול מהכנסתם החודשית הושקע בחינוך הילדים על חשבון יעדי צריכה אחרים כגון רכב חדש, טיולים לחו"ל או מסעדות. הורים אלו משתתפים כעת גם בנטל שכר הלימוד של שני הילדים באוניברסיטה.

משפחות ערביות אחרות, היכולות להרשות זאת לעצמן, בוחרות לעקוף את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל - ובכלל זה את הבחינה הפסיכומטרית, שלדעת רבים מפלה תלמידים ערבים לרעה נוסף על חסמי הקבלה למקצועות מבוקשים כגון רפואה ורוקחות באוניברסיטאות הישראליות - על ידי מעבר מזרחה, קרי ללימודים גבוהים באוניברסיטאות הירדניות תמורת הוצאות מחיה ושכר לימוד גבוהים במיוחד. לפי אומדני המל"ג, כיום לומדים בירדן כ-5,000 סטודנטים פלסטינים מישראל, ויש חוקרים המתייחסים לתופעה זו כירדניזציה של ההשכלה הגבוהה בקרב הערבים בישראל.

אין ספק שהוספת מספר זה לסך כל הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות הישראליות מעלה את שיעורם במקצועות הרפואה והרוקחות, הגבוה יחסית, עוד יותר, אך אינו עוזר לנו להבין מדוע שיעור הסטודנטים הערבים צונח בחדות במעבר לתואר השני והשלישי, ועוד יותר בקרב סגל האוניברסיטאות. כיום, לפי מסמך המל"ג, שיעור האקדמאים הערבים בסגל האוניברסיטאות עומד על כ-2% בלבד. נראה שהתשובה לנקודה אחרונה זו מצויה בידי שומרי הסף בתוך האוניברסיטאות, שבכוחם לקבוע מי נכנס ומי כניסתו אינה רצויה, ומובן שהכול כפוף לשיקולים "אובייקטיביים טהורים".