אוטונומיה משפטית לדתיים?
מהפכה תרבותית – לא פחות - עומדת להתרגש על מדינת ישראל. הצעת תיקון לחוק שיפוט בתי דין רבניים, שמבטאת את ההסכם הקואליציוני, קובעת: "בעניין אזרחי היכול לשמש נושא להסכם בין צדדים, יהיה לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם לכך". הלשון הטכנית, המקצועית, מסווה את התוכן הדרמטי של ההצעה. אם תתקבל, יבוא הקץ על הבלעדיות של חוקי הכנסת במדינת ישראל.
המערכת הנורמטיבית בישראל משתבחת ביכולתה לתפקד בהרמוניה: בית המחוקקים, היוצר של הנורמה, הוא מלחין הפרטיטורה; הרשות המבצעת ואזרחי המדינה, המיישמים את הנורמה, הם התזמורת המנגנת אותה; ביהמ"ש, פרשן החוק, הוא המנצח העליון של היצירה כולה, שהכול פועלים בהתאם להכרעותיו לשם השמעת הצליל המכוון. כוחה של המערכת המשפטית הנוהגת באחידותה.
ואולם, אם תתקבל הצעת החוק ישתנו סדרי בראשית. את המוניזם המשפטי ההרמוני יחליף משטר של פלורליזם משפטי דיסהרמוני. תתקיימנה שתי ערכאות שיפוט מקבילות, זו לצד זו, שלכל אחת תהיה סמכות שיפוט עצמאית ב"עניינים אזרחיים" (שהם הרוב המכריע של העניינים הנידונים בבתי המשפט). המונופול של מערכת בתי המשפט בהכרעה בסכסוכים ייפסק. גם המונופול של חוק הכנסת – דיני חוזים, נזיקין, קניין ועוד – ייפסק. אם הצדדים יבחרו בערכאה הרבנית, דין ההלכה יחייב אותם ורשויות האכיפה של המדינה – הוצאה לפועל, משטרה, בתי סוהר – יאכפו את ההלכה הדתית על המתדיינים.
במבט ראשון, פלורליזם משפטי הוא עניין ראוי: על פי תפיסה ליבראלית יש להניח לכל אחד לבחור את הנורמות שעל פיהן ינהל את חייו. אדרבא, יפרחו פרחים הרבה בשדה המשפטי. אם הדברים נעשים בהסכמה, מה לנו כי נלין?
ואולם, מנקודת ראות כלל ישראלית, הצעת החוק היא מתכון לאסון: זוהי הפרטה של המשפט שעלולה להפעיל כוח מפורר, צנטריפוגלי, רב-עוצמה על המרקם החברתי בישראל. יש בה היענות לזרמי עומק בחברה הישראלית השואפים לחיזוק הסקטוריאליות השבטית על חשבון הלכידות החברתית. מעתה יהיו לנו לא רק זרמים נפרדים בחינוך, אלא גם זרמים נפרדים במשפט. כוח השכנוע של הסמכות המדינתית ייחלש ואת מקומה יתפוס, עבור הציבור הדתי, מקור הסמכות הרבני. ניתן לשער שבתי הדין הרבניים יבקשו לבצר את מעמדם תוך פסילת האלטרנטיבה, ולכן היחס שלהם לחילוני – ברטוריקה, בהגות ובפסיקה – עתיד להחריף ולהתחדד. תיווצר דה-לגיטימציה של הכנסת ושל ביהמ"ש שהם, כידוע, "ערכאות של גויים" וכל הבאים בשעריהם לא ישובון. חומות הניכור שבין דתיים לחילוניים ובין הדתיים למדינה - יגבהו.
הפרטת המשפט תובל על ידי קואליציה אד-הוקית רבת-כוח. אל הדתיים והחרדים יצטרפו חלק מערביי ישראל השוחרים להבדלות מהמדינה היהודית. הללו יבקשו פתרון זהה: אוטונומיה משפטית (חוק השריעה בבתי דין מוסלמיים) כשלב בדרך לקנטוניזציה ולשלטון עצמי. אחריהם בתור יעמדו פוסט-מודרניים וקהילתניים הרואים בפלורליזם המשפטי אפשרות לביטוי של חזונות אלטרנטיביים על העולם. יחדיו, חברי הקואליציה, מהווים אחוז נכבד מאזרחי ישראל.
אם כל קהילה תאמץ ספר חוקים ומערכת משפטית ייחודיים, האחריות המשותפת תתערער ושיח הזהות הלאומי הכללי יגווע. המהלך של המפלגות הדתיות יהפוך את ישראל מ"מדינה יהודית" ל"מדינת כל קהילותיה".
מחוקקי ישראל, דתיים כחילונים: חזרו למקורות - "משפט אחד יהיה לכם; כגר כאזרח יהיה" (ויקרא כד, כב).
המאמר פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" בתאריך 2 בפברואר 2010.