בחירות 2012 בצרפת: לקראת חזרת הסוציאליסטים לשלטון

מערכת הבחירות לנשיאות צרפת נמצאת כרגע בשיאה: בין הסיבוב הראשון לשני. ההנחה היא שבדו-קרב שייערך ביום ראשון ינצח מועמד הסוציאליסטים פרנסואה הולנד את הנשיא המכהן ניקולא סרקוזי. במאמר זה נסקור את המועמדים שהתמודדו בסיבוב הראשון, נביט בנושאים שעמדו במוקד הבחירות ונעריך את סיכוייו של הולנד להחזיר את השמאל לארמון האליזה לראשונה זה שבע עשרה שנים.

מבוא

הסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות סימל את יריית הפתיחה של עונת הבחירות בצרפת: כבר ביום ראשון ייערך הסיבוב השני, ובמהלך יוני ייערכו גם הבחירות לפרלמנט. בתום עונת הבחירות סביר עד מאוד שהנוף הפוליטי בצרפת ישתנה במידה ניכרת. על פי ההערכות כבר ביום ראשון ישלים מועמד הסוציאליסטים פרנסואה הולנד את משימתו, ינצח את הנשיא המכהן ניקולא סרקוזי ויחזיר את השמאל לארמון הנשיאות לראשונה זה שבע עשרה שנים.

בצרפת נהוגה שיטת ממשל חצי-נשיאותית. לפי שיטה זו הנשיא, הדמות הפוליטית החזקה במדינה, נבחר בבחירות ישירות על ידי כלל האזרחים. מאז שנת 2002 נבחרים נשיאי צרפת לתקופת כהונה של חמש שנים. שיטת הבחירות פשוטה: מועמד חייב לזכות ברוב מוחלט של הקולות (מעל 50%). אם בסיבוב הראשון לא הצליח אף מועמד לזכות ברוב כזה, נערך כעבור שבועיים סיבוב שני ובו מתמודדים שני המועמדים שקיבלו את מספר הקולות הרב ביותר בסיבוב הראשון.

המועמדים ומסע הבחירות

עשרה מועמדים התמודדו בסיבוב הראשון, ארבעה מהם נחשבו מועמדים בולטים:

ניקולא סרקוזי: הנשיא המכהן, בן חמישים ושבע ומועמד המפלגה השמרנית המרכזית. התחיל את תקופת כהונתו עם ציפיות מרקיעות שחקים, אך במהרה הפך סגנונו האישי -  לרבות פרשיית אהבים, סגנון לבושו המוקפד וחוסר הטקט שלו - למעורר מחלוקת. הוא נחשב מנהיג בעל כישורים אך לא פופולרי.

פרנסואה הולנד: המפלגה הסוציאליסטית, מפלגת האופוזיציה הראשית, יצאה ממשבר פנימי גדול שפקד אותה באמצע העשור הקודם. כחלק מתהליך ההתחדשות ערכה המפלגה רפורמה פנימית ואפשרה לקהלים רחבים יותר לקחת חלק בבחירת המועמדים והמנהיגים. התהליך הגיע לשיאו בסתיו שעבר, כשהמפלגה ערכה פריימריז פתוחים לבחירת מועמדה לנשיאות. הולנד, בן חמישים ושבע, הצליח לנצח בסיבוב השני את יושבת הראש המכהנת מרטן אוברי. הולנד נחשב פוליטיקאי ותיק ואפרורי, איש מפלגה מסור אך חסר ניסיון ביצועי.

ז'אן-לוק מלנשון: בן שישים ואחת, המועמד מטעם חזית השמאל (הקומוניסטים ומפלגות שמאל קטנות נוספות), משך אליו תשומת לב אוהדת במהלך מסע הבחירות בעיקר הודות ליכולת הנאום שלו. שר לשעבר וחבר הפרלמנט האירופי. פרש מהמפלגה הסוציאליסטית ב-2008 על רקע חילוקי דעות עם ההנהגה. מלנשון קרא בין היתר להעלאת שכר המינימום ולהשבת גיל הפרישה מהעבודה לשישים.

מארין לה-פן: לה-פן, בת ארבעים ושלוש, היא המועמדת של מפלגת הימין הקיצוני החזית הלאומית. היא בתו של ז'אן מארי לה-פן, מנהיגה הוותיק של החזית הלאומית, שהתמודד חמש פעמים לנשיאות ולפני עשר שנים הפתיע כשהצליח להעפיל לסיבוב השני על חשבון מועמד הסוציאליסטים. מזמן שהחליפה את אביה בראשות המפלגה לפני כשנתיים, הצליחה מארין לה-פן למצב עצמה כמועמדת "רכה" יותר בהשוואה לאביה. היא אמנם דוגלת בעמדות מסורתיות של הימין הרדיקלי - כגון יציאה מגוש האירו, השבת נקודות הביקורת בגבולות, הקשחת הקריטריונים להגירה ומאבק בניסיון "לאסלם את צרפת" - אך בד בבד הצליחה לבנות תדמית מתונה של מנהיגה מודרנית ולפנות גם לקהלים שאינם מזוהים עם הימין הרדיקלי.

פרשנים פוליטים שסקרו את מערכת הבחירות נחלקו בדעותיהם בנוגע לנושא העיקרי שעמד במוקד המאבק, אבל אפשר לומר שלנושאים האירופיים הקבועים - כלכלה וסוגיית המהגרים והשתלבותם בחברה - היה כרגיל תפקיד חשוב. בכל הנוגע לכלכלה צרפת, כמו רוב מדינות האיחוד האירופי, נפגעה במידה רבה ממשבר גוש האירו. המצב אמנם אינו חמור כמו ביוון, באיטליה או בספרד, שם שילמו את מחיר המשבר ממשלות מכהנות, אבל גם אזרחי צרפת מרגישים את סימני המיתון ובכלל זה שיעורי אבטלה גבוהים מאוד. וכאשר הביטחון הכלכלי של האזרחים נפגע ורמת החיים יורדת, הדבר מעניק יתרון לאופוזיציה. פרנסואה הולנד, על אף תדמיתו המנומנמת, נתפס בעני רבים כמועמד "נכון" יותר בשעה כזו של הידוק החגורה. הבעת הסלידה שלו מהעשירים ומסגנון חיים ראוותני עשו אותו אהוד למדי.

גם נושא המהגרים והשתלבותם בחברה שיחק תפקיד במערכת הבחירות. בצרפת חיה הקהילה המוסלמית הגדולה ביותר באירופה, והתנגשות הערכים בין הרפובליקה הצרפתית החילונית ובין הערכים המוסלמיים יוצרת מתיחות חברתית שמתפרצת לא פעם בגלי אלימות. במובן זה פיגוע הטרור נגד בית הספר היהודי בטולוז שהתרחש בעיצומו של מסע הבחירות, הדגיש את הסכנות ואת האתגרים שצרפת מתמודדת עמם בתחום התרבותי-אתני.

פרשנים אחרים טוענים שבחירות אלה הן יותר מכל דבר אחר מעין משאל עם על אישיותו של סרקוזי. הנשיא, שב-2007 הביס את מועמדת השמאל, עורר לעתים קרובות במהלך תקופת כהונתו אנטגוניזם. לפי קו פרשנות זה, אם אכן ינצח הולנד בסיבוב השני, יהיה זה לא בשל עמדותיו, לא משום שהוא מייצג את השמאל, ולבטח לא בזכות ניסיונו הפוליטי, אלא פשוט בגלל שהוא איננו סרקוזי. הולנד נחשב מועמד אפרורי וחסר כריזמה - כינויו הוא "מר נורמל" - אך דווקא תכונה זו הצטיירה הפעם כנכס.

התוצאות וההיערכות לקראת הסיבוב השני

תוצאות הסיבוב הראשון אימתו את רוב הסקרים שפורסמו בכלי התקשורת במהלך מסע הבחירות, ושיקפו יתרון להולנד. אמנם, הפער שבו גבר הולנד על סרקוזי היה קטן מהמצופה, אך כשבוחנים את סיכויי המועמדים שהעפילו לסיבוב השני התמונה אינה מבשרת טובות לסרקוזי.

תוצאות הבחירות לנשיאות:

	סיבוב ראשון 22 באפריל 2012	סיבוב שני 6 במאי 2012
פרנסואה הולנד	28.6%	51.6%
ניקולא סרקוזי	27.2%	48.4%
מארין לה-פן	17.9%
ז'אן-לוק מלנשון	11.1%
פרנסואה ביירו	9.1%
אוה ז'ולי	2.3%
נקולא דופון-איינן	1.8%
פיליפ פוטו	1.2%
נטלי ארטו	0.6%
ז'אק שמינאד	0.3%

התוצאה הבולטת בסיבוב הראשון, זו שמשכה את רוב הכותרות הראשיות בעיתונות העולם, היה ההישג של הימין הקיצוני. מארין לה-פן אמנם לא שחזרה את ההישג של אביה מ-2002 ולא העפילה לסיבוב השני, אך היא זכתה בשיעור תמיכה גבוה יותר בהשוואה לאביה. כמעט אחד מכל חמישה מצביעים הצביע בשבילה. המועמד של השמאל הרדיקלי, ז'אן-לוק מלנשון, אכזב מעט כשאחרי מסע בחירות מתוקשר ומוצלח הצליח לגרוף 11% מהקולות בלבד. במידה רבה תוצאות הסיבוב השני תלויות עתה במצביעים שנתנו את קולם לשני מועמדי קיצון אלה.

מבחינה זו הולנד יכול להתעודד בנוגע לסיכוייו: לאחר הסיבוב הראשון הכריז מלנשון שהוא ממליץ לתומכיו להצביע להולנד בסיבוב השני. סרקוזי, לעומת זה, אינו יכול לסמוך על תמיכתם האוטומטית של מצביעי מארין לה-פן. במילים אחרות, התומכים הרבים של לה-פן אינם מונחים בכיסו של סרקוזי. האיבה העזה השוררת בין הימין הרדיקלי לימין השמרני מקטינה את הסיכוי שלה-פן תקרא לתומכיה להצביע לסרוקזי. סביר יותר שהיא תקרא להם להצביע לפי צו מצפונם, ובתרחיש כזה רבים לא יטרחו כלל לבוא ולהצביע, הרוב יצביע לסרקוזי ויהיו שיתמכו דווקא בהולנד.

אם אכן ינצח הולנד תהיה זו חוליה נוספת בשרשרת של הפסדים למפלגות שלטון מאז פרוץ משבר גוש האירו. המגמה היא להעניש את מפלגות השלטון ללא קשר לזהותן האידאולוגית: בספרד ובפורטוגל איבדו הסוציאליסטים את השלטון, בדנמרק, באיטליה (ואולי גם בצרפת) איבדו השמרנים את השלטון. גם ביוון, שם יתקיימו בחירות ב-6 במאי, תנחל מפלגת השלטון לפי התחזיות כישלון צורב. אם נוסיף לכך גם את המצב בהולנד (שם נפלה הממשלה וצפויות בחירות מוקדמות) אירופה מצטיירת כיבשת מוכת משבר כלכלי ובעלת יציבות פוליטית הולכת ומתערערת.