מפא"י
מפלגת פועלי ארץ ישראל
מפא"י
נוסדה בשנת 1930
מפא"י - מפלגת פועלי ארץ ישראל - הוקמה בעקבות איחודן של המפלגות אחדות העבודה והפועל הצעיר בשנת 1930. בכל שנות קיומה הייתה מפא"י המפלגה הגדולה, הדומיננטית והחזקה במערכת הפוליטית, ובתקופת היישוב שלטה במוסדות הלאומיים, בקונגרסים הציוניים ובהסתדרות. לאחר הקמת המדינה תפסה מפא"י מקום מרכזי בכנסת, בממשלה, ברוב הרשויות המקומיות וכן במגוון גדול של מוסדות, רשויות וארגונים אחרים. ארבעת ראשי הממשלה הראשונים (דוד בן-גוריון, משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר) היו ממפא"י.
כמפלגת המון (mass party) טיפוסית הייתה מפא"י מעורבת מאוד בחיי האזרחים, ובין היתר סיפקה גם שירותים חברתיים כגון קופת חולים, מועדון ספורט, עיתון, תנועת נוער, שירותי תעסוקה וחברות שיכון.
דרכה האידאולוגית של מפא"י הייתה הגשמה ציונית-סוציאליסטית, והיא שמה דגש על ההתיישבות העובדת. עם זאת לאחר קום המדינה נחלש כוחה של ההתיישבות העובדת בשל הצטרפותם למפלגה של עולים רבים שהתיישבו בערים. כמו כן עודדה המפלגה את העלייה והגנה על זכויות העובדים. הסוציאליזם שמפא"י דגלה בו אמנם היה פרגמטי, אבל כבר בשנות החמישים עלה על פני השטח קרע בין צעירי מפא"י, ששאפו ליתר פרגמטיזם, ובין ותיקי המפלגה, שנתפסו כבעלי נטייה סוציאליסטית ואידיאולוגית יותר. גם מדיניות הביטחון של מפא"י הייתה פרגמטית, ולכן אף שהציגה את עצמה כמפלגה סוציאליסטית, אפשר למקמה כמפלגת מרכז-שמאל. מיקום זה התבטא גם בשיתופי הפעולה הקואליציוניים עם המפלגות הדתיות. בנושאי דת ומדינה דגלה המפלגה בשימור הסטטוס-קוו: הכללת הציבור הדתי והחרדי בציבוריות הישראלית מתוך התנגדות למדינת הלכה.
בשנת 1965 התמודדה מפא"י בצוותא עם אחדות העבודה במסגרת רשימת המערך, ובשנת 1968 הפכה מפא"י (לאחר מיזוגה עם אחדות העבודה ועם רפ"י) למפלגת העבודה הישראלית.
דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, לוי אשכול, זלמן שז"ר, גולדה מאיר, פנחס לבון, משה שרת, משה דיין, פנחס ספיר.
מפא"י הייתה מפלגת השלטון מהכנסת הראשונה ועד השתלבותה במערך בשנת 1965. היא הרכיבה את הממשלות הראשונה עד השתים עשרה, שכוננו בכהונת הכנסות הראשונה עד השישית, וכמפלגת שלטון החזיקה ברוב התיקים, ובראשם תיקי הביטחון, האוצר, החוץ והחינוך.