חרות
תנועת החרות
חרות
נוסדה בשנת 1948
תנועת החרות נוסדה בשנת 1948 והייתה לממשיכת דרכו של ארגון האצ"ל. בתקופת היישוב היה האצ"ל הזרוע הצבאית של התנועה הרוויזיוניסטית, אך חילוקי דעות שהתגלעו בין פלגיה של התנועה הביאו לידי כך שעל שרידיו של הארגון הצבאי הוקמה תנועה פוליטית נוספת לזו הרוויזיוניסטית. למרות ויכוחים שהיו לתנועה עם ותיקי הרוויזיוניסטים נעשתה חרות לתנועת ההמשך של הרוויזיוניזם הציוני, וראתה בזאב ז'בוטינסקי את אביה הרוחני.
תנועת החרות מוקמה בימין המפה הפוליטית: היא דגלה בקו נצי בנושאי חוץ וביטחון והתנגדה להסכמי שביתת הנשק של 1949 ולנסיגה מסיני ב-1956. מצעה דיבר על קדושת גבולותיה ההיסטוריים של הארץ ועל שלמות המולדת. בהתאם, היא תבעה גבולות מדיניים הכוללים את שני עברי הירדן והאשימה את מפא"י ואת המפלגות הדתיות ב"תבוסתנות אנטי לאומית". ביחסי החוץ דגלה חרות במכוּונות פרו-מערבית ואנטי-סובייטית, והתנגדה בתקיפות ליחסים עם גרמניה, התנגדות שהגיעה לשיאה בשנת 1952 בהפגנות אלימות בירושלים נגד הסכם השילומים.
בתחום הכלכלי-חברתי הגדירה עצמה חרות כמפלגה ליברלית וקראה לטיפוח היוזמה החופשית ובלימת כל ניסיון להנהיג סוציאליזם. עם זאת פעמים רבות הציגה תביעות רדיקליות בתחום השכר ויחסי העבודה. היא שילבה בין עקרונות חברתיים כגון חופש ההתאגדות וזכויות עבודה, ובין עקרונות הדואגים לאינטרסים של המעסיקים ובעלי המקצועות החופשיים במטרה למשוך מצביעים ממעמד הביניים.
בשני העשורים הראשונים הייתה חרות מוקצה מחמת מיאוס מבחינת מפלגת השלטון כשבן-גוריון הוציא אותה מרשימת השותפות הקואליציוניות הכשרות ("בלי חרות ומק"י").
כדי להציב אתגר של ממש לשלטון מפא"י חברה חרות בשנת 1965 למפלגה הליברלית והקימה מערך מפלגתי בשם גח"ל. בתוך גח"ל, ולאחר מכן בתוך הליכוד, שמרה חרות על מעמד מפלגתי אוטונומי, עד שב-1988, עם כינון הליכוד לכדי מפלגה אחידה, פוזרו מוסדות המפלגה.
מנחם בגין, יוחנן בדר, שמואל תמיר, יצחק שמיר, דוד לוי.