אודות מערכת הבחירות לשנת 1988
ארבע שנים אחרי הבחירות האחרונות ולאחר שתי ממשלות אחדות ניכר היה שמצבה של ישראל השתפר. צה"ל נסוג מעומק לבנון ונערך לאורכה של רצועת ביטחון צרה בדרום המדינה, האינפלציה הודברה והמשק הראה סימני התאוששות מעודדים, וממשלת האחדות הצליחה להוציא את מדינת ישראל מהמצב הקשה שהייתה נתונה בו ערב הבחירות הקודמות. אבל לצד הישגים אלה נראה היה שהמערכת נקלעה למבוי סתום. במחצית השנייה של הכנסת האחת עשרה זכתה הממשלה לכינוי הלא-מחמיא "ממשלת שיתוק לאומי", כינוי ששיקף את המצב שבו המערך והליכוד מנטרלים זה את זה ומונעים קידום מדיניות. בסוף 1987 פרצה האינתיפאדה והעלתה לדיון ציבורי את שאלת השטחים המוחזקים ומדיניות ישראל בגדה המערבית ובעזה. בבחירות התבקש הציבור להכריע בין שתי המפלגות הגדולות: הליכוד בראשותו של יצחק שמיר, שהציג קו נִצי, והמערך בראשותו של שמעון פרס, שהציג קו פייסני יותר.
הבחירה בין שתי החלופות הייתה ברורה, אבל ניכר היה כי לאחר ארבע שנים של שיתוף פעולה בחר הציבור להעניש דווקא את המפלגות הגדולות ולחזק את הקטנות על חשבונן. בשמאלה של המפה הפוליטית התמודד המערך בבחירות אלו ללא מפ"ם, שהתמודדה באופן עצמאי לראשונה מאז 1965. מלבד מפ"ם התמודדו באגף היוני של המערכת גם רצ, שינוי, חד"ש והרשימה המתקדמת לשלום. רשימות אלה זכו יחד ב-15 מושבים וזינבו בכוחו של המערך. בימין המפה סבל גם הליכוד מהצלחתן של מפלגות קטנות, כשאל רשימות התחייה וצומת הצטרפה בבחירות אלה גם מולדת, רשימתו החדשה של רחבעם זאבי. מפלגות אלה זכו ב-7 מושבים. אבל הגידול הניכר ביותר היה בכוחן של המפלגות הדתיות. ש"ס הגבירה את כוחה ל-6 מושבים, ושתי המפלגות החרדיות זכו יחד ל-7 מושבים.
הליכוד אמנם ניצח רק בקושי את המערך (40 מושבים לעומת 39), אך היה ברור כי הפעם אין לשמעון פרס גוש חוסם. לגוש הימין-דתיים היו 65 מושבים, ואף שמבחינה מספרית היה פרס יכול להקים ממשלה עם הדתיים, פוליטית הדבר לא התאפשר. למרות הניצחון הברור של גוש הימין-דתיים, הרכבת הממשלה לא הייתה פשוטה, שכן הדתיים הציבו תביעות מפליגות בנוגע לחקיקה דתית. בסופו של דבר החליטו שמיר ופרס לכונן ממשלת אחדות נוספת ,אבל הפעם בראשותו של שמיר וללא רוטציה. אל הקואליציה הצטרפו גם ש"ס, המפד"ל ואגודת ישראל.