אחריות מיניסטריאלית בראי ועדות החקירה

אחת התרומות המשמעותיות של ועדות החקירה, בפרט הממלכתיות, שבחנו אירועים שהיו מעורבים בהם הדרג הפוליטי הנבחר (שרים) והדרג הממונה (אנשי צבא ופקידים) היא קביעת נורמות של אחריות במסגרת המלצותיהן. אף שתפקידה העיקרי של ועדת החקירה (הן ועדת חקירה ממלכתית הן ועדת בדיקה – ראו המאמר 'במבוכי הפוליטיקה') הוא בירור העובדות, השתרש הנוהג שוועדות החקירה מצרפות לדוח הוועדה המלצות המבוססות על ממצאי הבירור העובדתי והמתייחסות לאחריותם של בעלי תפקידים ולשינויים מוסדיים נדרשים.

מבוא

אחת התרומות המשמעותיות של ועדות החקירה, בפרט הממלכתיות, שבחנו אירועים שהיו מעורבים בהם הדרג הפוליטי הנבחר (שרים) והדרג הממונה (אנשי צבא ופקידים) היא קביעת נורמות של אחריות במסגרת המלצותיהן. אף שתפקידה העיקרי של ועדת החקירה (הן ועדת חקירה ממלכתית הן ועדת בדיקה - ראו המאמר 'במבוכי הפוליטיקה') הוא בירור העובדות, השתרש הנוהג שוועדות החקירה מצרפות לדוח הוועדה המלצות המבוססות על ממצאי הבירור העובדתי והמתייחסות לאחריותם של בעלי תפקידים ולשינויים מוסדיים נדרשים (ראו המאמר 'המלצותיה של ועדת החקירה' בגיליון זה).

שתי ועדות חקירה תרמו יותר מכול להשרשת נורמות של אחריות של בעלי תפקידים - נבחרים וממונים: ועדת אגרנט, אשר מונתה לחקור את המידע שהיה על מהלכי האויב בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, את הערכות הגורמים הצבאיים והאזרחיים בקשר למידע זה, את היערכותו של צה"ל למלחמה, את כוננותו בימים שקדמו לה ואת פעולותיו עד לבלימת האויב (1973); וועדת כהן, שמונתה לחקור את האירועים במחנות הפליטים בביירות
(1982). שאלת האחריות המיניסטריאלית של הדרג הנבחר והאחריות האישית של הדרג הממונה למחדלים עמדה במוקד של מסקנות הוועדות והמלצותיהן.

מהי אחריות מיניסטריאלית?

באופן כללי אחריות מיניסטריאלית היא האחריות של שר לכל הנעשה במשרדו. אחריות מיניסטריאלית היא נדבך חשוב במשטר דמוקרטי, משום שהיא מסמלת את חובת הדיווח והאחריות של השר בפני הפרלמנט ובפני הציבור.

לאחריות המיניסטריאלית שני היבטים:

1. אחריות מיניסטריאלית אישית מתייחסת למעשה או למחדל של השר עצמו.
2. אחריות מיניסטריאלית כוללת מתייחסת לאחריותו של השר לכל מעשה או מחדל של פקידיו, אפילו נעשו שלא בהסכמתו ובלא ידיעתו.

מקורו של המושג אחריות מיניסטריאלית הוא בבריטניה במאה התשע עשרה. בעבר, כשהתגבש המושג, לא הייתה הבחנה בין שני ההיבטים של האחריות המיניסטריאלית, משום שמעשי השר ומעשי המשרד היו היינו הך - שכן, השר היה מעורב באופן אישי בכל הנעשה בתחומי סמכותו. אולם לנוכח המורכבות הביורוקרטית שיש היום, השרים מעורבים רק בחלק קטן ממה שנעשה במסגרת הסמכויות של משרדיהם, ולכן נוצרה הבחנה בין שני ההיבטים של האחריות. חלק מההשלכות של המורכבות הביורוקרטית ושל ההייררכייה באחריות ובסמכות הוא צמצום התחום שבו מופעלת האחריות המיניסטריאלית הלכה למעשה והרחבת טווח האחריות האישית של הפקידים הממונים, שבעבר נהנו מאנונימיות והיום הפכו חשופים גם הם לעין הציבור.

ההבחנה בין שני ההיבטים של האחריות מקבילה להבחנה בין responsibility (אחריות) ל-accountability (דיווחיות):

• אחריות משמעה שהשר אחראי למעשים ולהחלטות שלו באופן אישי וישיר.
  במובן זה של האחריות, במקרה של מחדל השר נתפס כנושא באשמה.  

• ואילו דיווחיות היא אחריותו הכוללת של השר על כל פעולות משרדו.
  במובן זה, במקרה של מחדל, השר נדרש להסביר, להבהיר, לנקוט צעדים, אך האשמה אינה מוטלת על כתפיו. הוא אינו רואה עצמו מחויב להתפטר, ואינו נדרש לעשות כן (מהפרלמנט או מהציבור), בגין כל מחדל של הכפופים לו. כך, שר החינוך אינו מתפטר בשל כל כישלון של מורה, אף שמבחינה מיניסטריאלית כוללת הוא אחראי על כל המורים; ושר הביטחון אינו מתפטר בעקבות כל תאונת אימונים בצבא, אף שמבחינה חוקית הוא אחראי על הצבא. הוא אמנם נדרש להסביר לפני הכנסת והציבור מדוע אירע מחדל מסוים, כלומר הוא חייב בדיווחיות בנוגע למחדל, אך הוא אינו אשם בו.

אולם אין מדובר בהבחנה דיכוטומית, שכן שני ההיבטים של האחריות המיניסטריאלית מצויים על אותו הרצף, ולעתים accountability הופכת ל-responsibility, ולהפך. למשל, כאשר השר פעל על פי חוות דעת ונתונים שקיבל מהכפופים לו, ועל סמך נתונים אלו החליט החלטות סבירות, אך לבסוף הסתבר שהמידע לא היה מהימן. האם במקרה כזה, כשהשר הפעיל שיקול דעת סביר, הוא עדיין נושא באחריות מיניסטריאלית אישית משום שהוא קיבל את ההחלטות? כפי שנראה בהמשך, תשובתה של ועדת אגרנט במקרה מעין זה בנוגע לשר הביטחון ולראש הממשלה הייתה שלילית. במקרה זה, אף שמדובר בהחלטה ישירה של השר, עדיין ייתכן שלא יישא באשמה משום שנהג לכאורה באופן סביר. אפשר שהפרלמנט, הציבור או ועדת החקירה לא יראו בשר את מי שנושא באחריות המיניסטריאלית האישית, אך הם יראו בו את מי שנושא באחריות המיניסטריאלית הכוללת, משום שאפשר לטעון שהעובדה שלא היו לו מקורות מידע חלופיים או שנעדרו פיקוח ובקרה נאותים על הפקידים הכפופים לו היא שיצרה מצב שבו נמסרו לו נתונים מוטעים, ולפיכך היא מחייבת את השר לשאת באחריות מיניסטריאלית כוללת לעניין.

והרצף כמובן נע גם בכיוון ההפוך - גם אחריות מיניסטריאלית כוללת עשויה להתגלגל לאחריות מיניסטריאלית אישית. במקרים מסוימים אפשר למצוא זיקה בין מעשיו של פקיד שלכאורה אינם קשורים אל השר, אפילו אם מדובר בפקיד שחרג מסמכותו או פעל בניגוד למדיניות המוצהרת. לדוגמה, המחדל או המשגה עשוי להיות תולדה של היעדר פיקוח ובקרה נאותים, חוסר תשומת לב, רשלנות או חוסר מעורבות מצדו של השר. כמו כן, קיומה של הייררכייה של סמכויות יוצר שרשרת של אחריות; ובמקרה של מחדל, האחריות עוברת מהדרגים הנמוכים לגבוהים. לדוגמה, בבריטניה נאלץ להתפטר השר הממונה על צפון אירלנד בעקבות בריחה המונית מכלא מייז שבצפון אירלנד (1983). השר, ג'יימס פריור, טען כי אין הוא נושא באחריות מיניסטריאלית משום שמה שהתרחש לא היה תוצאה של מדיניות. בכל זאת, לאחר שפקיד גבוה תחת אחריותו התפטר בעקבות המסקנות של ועדת החקירה שבחנה את הנושא, הרגיש השר שגם הוא מחויב להתפטר. כלומר במקרה זה פעלה שרשרת של אחריות שסופה בשר.

התפטרות היא אמנם הביטוי הקיצוני ביותר של אחריות מיניסטריאלית, אך בשום מדינה שבה אומץ העיקרון של אחריות מיניסטריאלית (בבריטניה ובמדינות אחרות ששאבו ממנה השראה, כמו קנדה, אוסטרליה ובמידה מסוימת ישראל) אין עיגון חוקי הקובע מהי הסנקצייה הכרוכה בקבלת אחריות מיניסטריאלית למחדל. התפטרות אינה הדרך היחידה שבה אחריותו של השר באה לידי ביטוי.

אחריות מיניסטריאלית באה לידי ביטוי גם בדרכים אחרות:

• דיווח והסבר לפרלמנט ולציבור על הנעשה בתחום סמכותו של השר - ביזמתו האישית, בתשובה לשאילתות בפרלמנט, או בתגובה לתקשורת.

• גם התנצלות לפני הפרלמנט והציבור על משגה שעשה השר עצמו או אחד מפקידיו היא דרך לבטא אחריות מיניסטריאלית.

• השר עשוי גם לנקוט פעולה כלשהי כדי למנוע הישנות של המחדל - הוא יכול להעביר פקידים מתפקידם או לשנות נהלים ומדיניות.

• רק במקרים קיצוניים, בדרך כלל כתוצאה מביקורת פרלמנטרית, מביקורת ציבורית או ממסקנות של ועדות חקירה, השר מרגיש שהוא מחויב להתפטר.

התרבות הפוליטית בבריטניה, ערש מושג האחריות המיניסטריאלית, מספקת דוגמות רבות למקרים של אחריות מיניסטריאלית שהביאה להתפטרות של שרים (ראה http://www.parliament.uk/commons/lib/research/rp2004/rp04-031.pdf):

• המקרה הקלסי המזוהה עם המושג אחריות מיניסטריאלית הוא התפטרותו של שר החקלאות, סר תומס דוגדל, בעקבות התנהלות לא הוגנת של פקידים כלפי בעל קרקעות (1954).

• עוד מקרה מפורסם הוא התפטרותו של השר ג'ון פרופיומו (Profumo) בעקבות פרשייה רומנטית שהיה כרוך בה סיכון ביטחוני (1963). 

• בשנת 1988 התפטרה שרת הבריאות הזוטרה בעקבות התבטאותה בריאיון לטלוויזיה שממנה השתמע כי יש סכנת הידבקות בסלמונלה בשל צריכת ביצים. בעקבות ההתבטאות חלה ירידה חדה בצריכת הביצים. השרה נאלצה להתפטר לאחר שהושמעה עליה ביקורת פרלמנטרית וציבורית, כדי לשקם את אמון הציבור ואת היחסים עם ענף הביצים. 

• דוגמה לא אופיינית לנטילת אחריות היא התפטרותה של שרת החינוך הבריטית אסטל מוריס בשנת 2002 משום שהתחייבה לעשות כן אם הממשלה לא תעמוד ביעדים שהציבה לעצמה בעניין מיגור האנאלפבתיות. משלא הושגו המטרות היא הרגישה שהיא מחויבת להתפטר.

בבריטניה, גורמים אחדים תורמים לגיבוש הנורמה של אחריות מיניסטריאלית:

1. קיומו של קוד התנהגות רשמי של שרים (QPM - Questions of procedure for ministers).
2. דוחות של ועדות חקירה שקבעו כי לשרים יש אחריות אישית לפני הפרלמנט על כל פעילות של פקיד שהם ממונים עליו.
3. מעורבות של העיתונות בגילוי מחדלים ופרשיות שחיתות.
4. לחץ ציבורי על השרים להתפטר.

אחריות מיניסטריאלית בישראל

בישראל האחריות המיניסטריאלית אינה מעוגנת בחוק. חוק יסוד הממשלה אינו קובע במפורש כי יש אחריות מיניסטריאלית של השר לפני הכנסת. החוק מציין שיש אחריות משותפת של הממשלה לפני הכנסת ואחריות של השר לפני ראש הממשלה בתפקידים שעליהם הוא ממונה (סעיף 4). כאמור, בישראל ועדות החקירה הממלכתיות תרמו לעיצוב הנורמה של אחריות מיניסטריאלית.

ועדת אגרנט וועדת כהן אימצו את ההבחנה בין אחריות אישית של בעלי תפקידים לבין אחריות מיניסטריאלית כוללת של השר על הנעשה בתחום סמכותו לפני הכנסת והציבור (שאותה הם כינו אחריות פרלמנטרית). לפי הוועדות, האחריות האישית מתייחסת לחובתם של בעלי תפקידים, נבחרים וממונים, להפעיל שיקול דעת סביר. שתי הוועדות קבעו כי אין להבחין בהקשר זה בין חברי הממשלה ובין אנשי הצבא, שכן על כולם חלה החובה להפעיל שיקול דעת סביר בהינתן השיקולים השייכים לעניין. שתי הוועדות סברו כי שיקול הדעת נתון לביקורת משפטית וציבורית. וכפי שניסחה זאת ועדת כהן: 'העדר כל חוק חרות בעניינים שונים איננו פוטר את האדם שמעשיו עומדים לביקורתה של ועדת חקירה מלתת את הדין מבחינה ציבורית על מעשים או מחדלים המצביעים על חוסר יעילות מצידו, על העדר תשומת לב ראויה לתפקידיו, ועל מעשים שנעשו בפזיזות, ברשלנות, בחוסר תבונה ומתוך אי ראית הנולד [...] שום ועדת חקירה לא תמלא את תפקידה כראוי אם לא תערוך ביקורת כזו במסגרת סמכויותיה כלפי כל אדם שמעשיו ומחדליו נבחנים, יהא תפקידו ומעמדו הציבורי אשר יהיה [...] בעניין האחריות האישית לא נבדיל בין הדרג המדיני והדרג האחר' (דוח הוועדה, עמ' 77).

ועדת אגרנט

ועדת אגרנט הבהירה כי היא בוחנת רק את האחריות האישית של השרים: 'בבואנו לדון באחריותם של שרים למעשה או אי-מעשה שבהם השתתפו בפועל ובאופן אישי, שומה עלינו להדגיש שראינו עצמנו בני-חורין להסיק מסקנות, על פי הממצאים שמצאנו, הנוגעות רק לאחריותם הישירה, ולא ראינו כי מתפקידנו להביע דעה על מה שעשוי להשתמע מאחריותם הפרלמנטרית'. כאמור, באחריות הפרלמנטרית כוונת הוועדה לאחריות המיניסטריאלית הכוללת של השר. וההבהרה בהמשך: 'אמנם בישראל [...] מקובל העקרון שחבר-ממשלה אחראי לפני בית-הנבחרים לכל הפעולות המנהליות של המנגנון בתחום משרדו, וזאת אפילו אם לא ידע עליהן מראש ולא היה צד להן'. הוועדה קובעת שאחריות זו אינה מעניינה משום 'ששאלת התפטרותו האפשרית של חבר-ממשלה [...] היא ביסודה שאלה פוליטית מובהקת, ומכאן שסבורים אנו כי אין לנו לעסוק בה' (דוח הוועדה, עמ' 44).

הוועדה בחנה שאלות כמו אם שר הביטחון, משה דיין, התרשל במילוי תפקידו בעניינים שהיו בתחום אחריותו ואם על סמך המידע שהיה בידי ראש הממשלה, גולדה מאיר, היא פעלה באופן הולם (דוח הוועדה, עמ' 45-50). כלומר, הוועדה הגדירה אחריות אישית והסמיכה את עצמה לבחון את שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות, הן בדרג הפוליטי הן בדרג הצבאי. ביחס לדרג הפוליטי, פטרה הוועדה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון מאחריות אישית, דהיינו היא לא מצאה פגם בשיקול דעתם ובקבלת ההחלטות שלהם לנוכח הנתונים והמידע שהיו בידיהם. לעומת זאת, אשר לדרג הצבאי, הדרג הממונה, מצאה הוועדה כי כמה בעלי תפקידים בכירים (בהם הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד דרום) נושאים באחריות אישית ישירה למחדל, והוועדה המליצה להעביר אותם מתפקידם.

במקרה זה הוועדה לא מצאה לנכון להצביע על שרשרת האחריות היוצרת זיקה בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, ובינו ובין ראש הממשלה. חבר האופוזיציה דאז מנחם בגין סבר כי ראוי להכיר בשרשרת האחריות שעוברת מממלאי התפקידים בדרג הצבאי ועד לדרג הפוליטי הבכיר ביותר: 'היתכן כי הרמטכ"ל ילך ושר הבטחון הממונה עליו לא ילך. שאלה רצינית. ואם שר הבטחון ילך האם ראש הממשלה הממונה עליו לא תלך. אם שר הבטחון הוא סופר-רמטכ"ל אז ראש הממשלה היא סופר-שר הבטחון'.

מסקנותיה והמלצותיה של הוועדה במישור האישי זכו לקיתונות של ביקורת. כנגד הוועדה נטען שכשהטילה אחריות אישית על הדרג הצבאי ופטרה את הדרג הפוליטי, היא נהגה במשוא פנים. אולם בפועל נראה שעמדתה של הוועדה, שלפיה גורלו של הדרג הפוליטי יוכרע במישור הפוליטי-ציבורי ולא בדוח הוועדה, עמדה במבחן המציאות. זמן קצר לאחר פרסום דוח הביניים של הוועדה התפטרו ראש הממשלה ושר הביטחון בעקבות לחץ ציבורי כבד, וחשוב להזכיר - אף שהוועדה לא מצאה אותם אחראים באופן אישי למחדל.

ועדת כהן

סוגיית משמעותה של האחריות המיניסטריאלית וגבולותיה שבה ועלתה בחקירתה של ועדת כהן. בדומה לוועדת אגרנט גם ועדת כהן לא מצאה לנכון לדון באחריות המיניסטריאלית הכוללת, שאותה הגדירה 'אחריות של שר עבור כשלונות המנגנון שלו, שקרו ללא כל אשמה אישית מצידו', והיא קבעה כי 'בשאלה זו [...] אין לנו צורך לדון בדין וחשבון זה ולא נביע עליה דעה' (דוח הוועדה, עמ' 75). ועדת כהן התמקדה גם היא בשאלת האחריות האישית של בעלי התפקידים.

החידוש העיקרי בדוח הוועדה הוא הגדרת שני סוגים של אחריות אישית: ישירה ועקיפה. במקרה הנחקר של הטבח במחנות הפליטים בלבנון פטרה הוועדה את כל הגורמים הישראליים הנוגעים בדבר באופן חד-משמעי מאחריות ישירה, ואת האחריות הישירה היא הטילה על כוחות הפלנגות. אולם הוועדה לא הסתפקה בכך, אלא היא הגדירה אחריות אישית עקיפה למעשי הזוועה. הוועדה הבהירה: 'אין זה מתפקידנו כועדת חקירה לקבוע בסיס משפטי מדויק לאחריות עקיפה כזו', אך היא ביססה את החלטתה על יסוד 'החובות החלות על כל מדינה תרבותית וכללי המוסר המקובלים על עמי תרבות' (דוח הוועדה, עמ' 66). כלומר, הגדרת האחריות העקיפה נגזרת מתפיסה אתית-ציבורית אוניברסלית רחבה. הוועדה הדגישה שאין היא קובעת נורמות משפטיות לאחריות אישית עקיפה אלא נורמות מוסריות-ציבוריות.

ועדת כהן הגדירה אחריות אישית עקיפה - אחריות של מקבלי החלטות 'למה שבסופו של דבר קרה גם אם לא התכוונו לכך שהדבר יקרה ורק הסיחו את דעתם מהסכנה הצפויה'. אחריות עקיפה חלה גם 'על אלה שידעו על ההחלטה, והיה מחובתם בתוקף מעמדם ותפקידם להתריע על הסכנה ולא מילאו חובה זו', וכן על מי 'שיכול היה ומחובתו היה למנוע את ביצוע המעשים' (דוח הוועדה, עמ' 65-67). כלומר אחריות אישית עקיפה מתייחסת לאי-נקיטת פעולה ולהערכה לא נכונה של תוצאות הפעולה של צד שלישי.

הוועדה קבעה כי ראש הממשלה מנחם בגין ושר החוץ יצחק שמיר נושאים במידה מסוימת של אחריות - ראש הממשלה בשל חוסר מעורבותו, ושר החוץ בשל חוסר תשומת לב למידע רלוונטי שהובא לידיעתו - אולם לא הומלצו המלצות אישיות בעניינם. הוועדה קבעה כי הרמטכ"ל רפאל איתן ושר הביטחון אריאל שרון נושאים באחריות אישית עקיפה. היות שהרמטכ"ל עמד לסיים את תפקידו, לא נקבעו המלצות בעניינו; ובעניין שר הביטחון קבעה הוועדה ש'מן הראוי ששר הבטחון יוציא מסקנות אישיות נאותות מהפגמים שנתגלו במילוי תפקידו' (דוח הוועדה, עמ' 122), או במילים אחרות, עליו ליטול אחריות ולהתפטר, ואם לא יעשה כן המליצה הוועדה לראש הממשלה להעבירו מתפקידו. גם בדרג הצבאי נקבע כי חלק מבעלי התפקידים נושאים באחריות עקיפה, ואשר לראש אמ"ן ולמפקד האוגדה, הומלץ להעבירם מתפקידם.

תוקף ההמלצות של ועדות חקירה

השאלה אם מתפקידה של ועדת החקירה ובתוקף סמכותה לדון ולהמליץ בשאלת האחריות המיניסטריאלית נתונה במחלוקת:

• יש הסבורים כי אין מניעה שהוועדה תקבע את עמדתה בנושא האחריות המיניסטריאלית ותמליץ בהתאם. הטענה היא שאין הבדל של ממש בין המלצה של הוועדה להעביר שר מתפקידו בשל אחריות אישית ובין המלצה להעביר שר מתפקידו בשל אחריות מיניסטריאלית כוללת; בשני המקרים מדובר בהכרעה שהשלכותיה פוליטיות.

• אחרים סבורים כי תפקידה של הוועדה אינו לקבוע אם הדרג הפוליטי נושא באחריות מיניסטריאלית - אישית או כוללת - אלא להצביע על העובדות ולהשאיר את ההכרעה לזירה הפוליטית והציבורית. המתנגדים למעורבות הוועדה בקביעת אחריות מיניסטריאלית טוענים שאף שוועדות החקירה בוחנות את סוגיית האחריות במישור הציבורי ולא המשפטי, הרי מעמדן כמעין מוסד שיפוטי, ולפיכך עלול להיווצר טשטוש בין אחריות ציבורית לאחריות משפטית. אף שאין הן מכוונות לכך, בדעת הקהל עלולה להיווצר המשוואה: אם ועדת החקירה לא מצאה אדם 'אשם', הוא 'זכאי', ולכן לא נדרש ממנו לתת את הדין לפני הציבור, זאת גם אם נימוקיה של הוועדה שלא להמליץ המלצות נגד אדם מסוים שרירותיים - למשל, אם הוא עומד ממילא לסיים את תפקידו או אם כבר אינו ממלא תפקיד ציבורי.

לכן, חשוב לזכור שבמשטר דמוקרטי יש עוד גופים שיש להם תפקיד חשוב בקביעת אחריות מיניסטריאלית אישית וכוללת. תרומתן של הוועדות לאימוץ התפיסה של אחריות מיניסטריאלית ולהפנמתה בתרבות הפוליטית חשובה, אך ראוי שהקביעה בדבר אחריות מיניסטריאלית והסנקצייה בצדה ייקבעו לא בחוק, בבית המשפט או על ידי גוף מעין משפטי ממונה, אלא בזירה הפרלמנטרית והציבורית.

מקורות

דוחות הוועדות
דו"ח ועדת אגרנט, 1975. ועדת החקירה: מלחמת יום הכיפורים. תל אביב: עם עובד.

מדינת ישראל, ועדת-החקירה לחקירת הארועים במחנות הפליטים בביירות: דין-וחשבון (ועדת כהן), 1983.

מאמרים וספרים
יצחק זמיר, 'ועדת החקירה מן הבחינה המשפטית', 1983. הפרקליט לה(ג): 323-332.

זאב סגל, 'ועדת חקירה מכוח חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, מעמדה הקונסטיטוציוני ומתחם הלגיטימיות לפעולתה', 1984. מחקרי משפט ג: 199-246.

אביגדור קלגסבלד, ועדות חקירה ממלכתיות, 2001. שריגים-ליאון: נבו.

Ken Kernaghan, 2001. Ministerial responsibility: interpretations, implications and information access, Government of Canada, http://www.atirtf-geai.gc.ca/paper-ministerial-e.html

Gay Oonagh and Powell Thomas, 2004. Individual ministerial responsibility: issues and examples, Parliament and constitution center: House of Commons library, http://www.parliament.uk/commons/lib/research/rp2004/rp04-031.pdf