בחירות 2006 - שיטות לבחירת מועמדים מפלגתיים

השלב המקדים לבחירתו של הציבור בבחירות הכלליות הוא בחירה או קביעה של רשימת המועמדים בכל מפלגה. הליך זה של בחירת מועמדי המפלגה ישפיע באופן מכריע על האופן שבו תראה המפלגה, כיצד היא תוצג בפני הציבור ומה יהיו הנושאים שתעסוק בהם לקראת הבחירות ואחריהן. שיטות לבחירת מועמדים מהוות רכיב חשוב בדמוקרטיות מכיוון שהן משפיעות לא רק על המפלגה ומוסדותיה אלא גם על שאר המפלגות, ולמעשה על כלל המערכת הפוליטית במדינה. השיטות השונות מעצבות את ההרכב המפלגתי בפרלמנט, ומשפיעות בכך גם על אופיים של השלטון והאופוזיציה שיקומו לאחר הבחירות.

בישראל כיום אנו עדים למצב שבו כל אחת מהמפלגות הגדולות (קדימה; ליכוד; העבודה) אימצה לעצמה שיטה שונה לבחירת מועמדיה. על כן מעניין לבחון את השיטות השונות במפלגות הגדולות תוך תשומת לב ליתרונותיהן וחסרונותיהן.

בספרות מצויים ארבעה ממדים המבדילים בין השיטות השונות לבחירת מועמדים, שאותם אפשר להציג גם כשאלות:

• הגוף הבוחר (electorate) - ממד זה משיב על השאלה: "מי בוחר את המועמדים?"

השיטות השונות נבדלות זו מזו בכמות הבוחרים ובזהותם. ככל שהגוף הבוחר רחב יותר ומשתף מספר בוחרים רב יותר, כך תהיה השיטה כוללנית יותר ודמוקרטית יותר.

השיטה הרחבה והכוללנית ביותר היא שיטת ה"פריימריס", שבמסגרתה נבחרים מועמדי המפלגה לפרלמנט בידי כלל חברי המפלגה. לשיטה זו צורות רבות ושונות, כאשר הדוגמה הקיצונית ביותר מצויה במדינות העושות שימוש ב"פריימריס כוללניים" שמאפשרים לכלל אזרחי המדינה ליטול חלק בהליך בחירת מועמדי המפלגה, אם ביום הבחירות (שווייץ) או לפניהן (ארצות הברית). מצד שני, קיימים מקומות שבהם השתתפות חברי המפלגה בבחירת המועמדים מוגבלת, למשל על ידי ותק של תשלום דמי חבר; על כן משתתפים בבחירות רק אותם חברי מפלגה העונים על הדרישות המוקדמות.

שיטה "מצומצמת" יותר לגבי גודלו של הגוף הבוחר היא בחירת המועמדים בתוך מוסדות המפלגה. הגוף הבוחר כאן מורכב ממספר חברי מפלגה הנמנים עם הנהגתה. בחירות אלה זוכות לשמות שונים (בחירות ב"מרכז" המפלגה, במועצת המפלגה או בלשכת המפלגה), ומתנהלות בצורות שונות. כדי להבין טוב יותר את הגוף המפלגתי כדאי לבדוק לעומק את גודלו וסמכויותיו, ולא להסתמך על שמו בלבד.

השיטה המצומצמת ביותר לבחירת מועמדים היא שיטת הוועדה המסדרת: מועמדי המפלגה נבחרים או ממונים בידי קבוצת אנשים מצומצמת ביותר, ולעתים אף בידי אדם אחד.

• מועמדות - ממד זה משיב על השאלה: "מי רשאי להגיש מועמדות?"

גם כאן מתקיים רצף, כאשר בצדו האחד מפלגות שבהן כל אזרח יכול להגיש מועמדות ובצדו האחר מפלגות המתנות הגשת מועמדות בתנאים שונים (חברות במפלגה, תשלום דמי חבר, ותק ועוד).

• מידת הביזור של השיטה - ממד זה משיב על השאלה: "האם ניתן ביטוי לאזורים גאוגרפיים ו/או למגזרים?"

מידת הביזור של שיטת הבחירות נקבעת בהתאם למידת הפתיחות של השיטה לצרכים אזוריים ו/או מגזריים. שיטת בחירות ריכוזית מאופיינת בגוף ארצי שאינו מתחשב בייצוג טריטוריאלי או מגזרי. בשיטה מבוזרת, בחירת המועמדים מתבצעת במוסדות אזוריים. לעתים הביזור נעשה על ידי הבטחת ייצוג למגזר מסוים באמצעות שריון מקום ברשימה, המיועד לנשים, לעולים או למיעוטים.

• הצבעה לעומת מינוי - ממד זה משיב על השאלה: "האם הבחירה נעשית באמצעות שימוש בהליך של הצבעה?"

מצד אחד מצויות שיטות שבהן כלל המועמדים נבחרים בהצבעה, קרי - מועמדי המפלגה ודירוגם נקבעים באמצעות הצבעה של הגוף הבוחר, הנוהג לפרסם את תוצאותיה. מצד שני קיימות שיטות לבחירת מועמדים שבהן הרכב הרשימה ו/או דירוג המועמדים הם תוצאה של החלטת ההנהגה, מבלי לקיים הליך של הצבעה. בשיטה זאת מועמדי המפלגה ממונים בידי ההנהגה מבלי שיתקיים הליך של הצבעה שתוצאותיה שקופות וזוכות לפרסום פומבי.

לסיכום חלק זה, כדאי לציין כי קיים מגוון רחב של שיטות לבחירת מועמדים אשר משלבות בין הממדים השונים. שיטות מורכבות יותר כוללות כמו שלבים שכל אחד מהם עשוי להשתייך לממד שונה. כך למשל שיטה שבה הנהגת המפלגה בוחרת בשלב ראשון רשימת מועמדים, ומציגה אותה בפני כלל הבוחרים לצורך דירוג מקומם. בשיטות מעורבות, גוף מפלגתי רחב בוחר ומדרג את רשימת המועמדים, כאשר הנהגת המפלגה נדרשת רק לאישור הסופי.

ועדה מסדרת; בחירות במוסדות/ב"מרכז" המפלגה; פריימריס - יתרונות מול חסרונות

אפשר להשוות בין השיטות השונות על סמך ניתוח היתרונות והחסרונות של כל שיטה ושיטה.

היתרון הגדול של שיטת הפריימריס שמתקיימים בתוך המפלגה - ועל אחת כמה וכמה אלה הפתוחים לכלל הציבור, נעוץ בהשתתפות הרבה ששיטה זו מאפשרת. הגוף הבוחר מורכב מכלל מתפקדי המפלגה הרשומים כחברים ושילמו דמי חבר (או כלל הציבור), שבוחרים את מועמדי המפלגה. במסגרת הפריימריס אפשר לשתף ציבור רחב של בוחרים בקביעת הרשימה; על כן שיטה זאת נחשבת לשיטה שנהנית מלגיטימיות דמוקרטית.

שיטת הוועדה המסדרת, שבה הגוף הבוחר מוגבל לכמה אנשים (או למנהיג בלבד), מייצגת את רמת ההשתתפות הנמוכה ביותר. מועמדי המפלגה נבחרים בידי מספר מצומצם של אנשים שעצמה רבה מופקדת בידיהם, ולכן נהוג לראותה כשיטה בעלת מידת לגיטימיות דמוקרטית מצומצמת למדי יחסית לשאר השיטות.

בחירות שנערכו במרכז המפלגה מאופיינות ברמת השתתפות בינונית. במקרה זה הגוף הבוחר גדול יותר מאשר בשיטת הוועדה המסדרת, אך מצומצם יותר מאשר בשיטת ה"פריימריס".

מלבד זהותו וגודלו של הגוף הבוחר חשוב לבחון את זהותם ואופיים של המועמדים בכל אחת מן השיטות, ואת יחסי הגומלין בינם לבין הנהגת המפלגה ומוסדותיה. האם שיטה מסוימת מסייעת לבנות רשימה שמאפשרת ייצוג לקבוצות שונות באוכלוסייה? האם שיטות לבחירת מועמדים משפיעות על התחרות בפנים-מפלגתית, על הלכידות המפלגתית ועל המשמעת של הנציגים כלפי מוסדות המפלגה?

שיטת הוועדה המסדרת, שבה אובחנה רמת ההשתתפות הנמוכה ביותר, נהנית מן האפשרות לבנות את הרשימה בעלת הייצוג הגבוה ביותר. מכיוון שקבוצה מצמצמת ביותר בוחרת את מועמדי המפלגה לפרלמנט, יש באפשרותה לזמן נציגים של מבחר קבוצות בציבור ולהרכיב קבוצת מועמדים שפונה לאוכלוסייה רחבה ומגוונת.

שיטת מינוי המועמדים מחזקת גם את המשמעת המפלגתית. כאשר גורלם של מועמדי המפלגה תלוי במנהיגיה המרכיבים את הרשימה, עולה יכולתה של הנהגת המפלגה לכפות משמעת סיעתית ולהוביל מדיניות אחידה תוך הכפפת חברי המפלגה בפרלמנט למדיניות זו.

מצד שני, בשיטת ה"פריימריס" רמת הייצוג נוטה להיות נמוכה למדי. בשיטה זאת, שבה נדרשים מועמדי המפלגה להגיע לציבור רחב מאוד תוך זמן קצר, יש יתרון גדול למועמדים מוכרים - חברי פרלמנט מכהנים או אנשים שזוכים לחשיפה תקשורתית גבוהה (עיתונאים, פקידים בכירים וכיוצא באלה). סיכויי המיעוטים או הנציגים האזוריים מצטמצמים. מפלגות המשתמשות בשיטת הפריימריס ומעוניינות להגביר את מידת הייצוג נוטות לשריין מקומות ברשימה בעבור מגזרים או מועמדים אזוריים.

חיסרון נוסף של הפריימריס נובע ממחויבותם הכפולה של מועמדי המפלגה הנבחרים. מועמדי המפלגה הנבחרים לפרלמנט "חייבים" את בחירתם לקבוצת חברי מפלגה שתמכו בהם ולאו דווקא להנהגת המפלגה. בעידן הפריימריס חברי הכנסת נוטים להתנהגות פופוליסטית וקיצונית יותר, שתביא אותם אל התקשורת ודרכה אל כלל המתפקדים. במקביל הם נוטים להיענות לאינטרסים של קבוצות מתפקדים חזקות שיש להן יכולת השפעה על סיכוייהם להיבחר שנית. לעתים אינטרסים אלה סותרים אינטרסים מפלגתיים, וכתוצאה מכך עלולים להחליש את המפלגה.

מבחינת היכולת לבנות רשימה מייצגת, שיטת הבחירות ב"מרכז" מצויה במקום טוב באמצע - בין הוועדה המסדרת, שבה מתאפשר ייצוג גבוה למיעוטים, לבין הפריימריס שנחשבת לשיטה שמקשה על מיעוטים לזכות בייצוג (בשל הקושי שלהם לגייס משאבים ולזכות ב"זמן מסך"). גם כאן אפשר להרחיב את ייצוגיות הרשימה באמצעות שריון מקומות בעבור מועמדים מגזריים או אזוריים.

שיטת הבחירות במרכז המפלגה נהנית כביכול משני העולמות: הן מבחירה דמוקרטית יחסית והן מכך שמדובר בגוף בוחר מצומצם למדי המזוהה עם המפלגה ועם האינטרסים שלה. חסרונה המרכזי של שיטה זאת נעוץ בתחרותיות הרבה המתקיימת בין המועמדים. כאשר חברי מרכז, שזהותם ידועה במפלגה וקיימת נגישות גבוהה אליהם, בוחרים את נציגי המפלגה בפרלמנט נוצרת תחרות חריפה בין מועמדי המפלגה על קולותיהם. במקרים קיצוניים תחרות זאת עלולה להוביל למעשי שחיתות ולמתן טובות הנאה מצד מועמדים לחברי המרכז.

בשיטות האחרות, מידת התחרותיות בין המתמודדים מצומצמת יותר. הוועדה המסדרת מאופיינת בתחרותיות נמוכה, מכיוון שההנהגה ממנה את המועמדים. בשיטת ה"פריימריס" קיימת תחרותיות בינונית עקב המרחק הרב בין המועמדים לבין הגוף הבוחר, המפוזר בכל חלקי הארץ.