הספרייה הדמוקרטית - בין הסכמה למחלוקת: דמוקרטיה ושלום בתודעה הישראלית

ספרם זה של יוחנן פרס ואפרים יוכטמן-יער בוחן את עמדותיו של הציבור היהודי בישראל כלפי היבטים שונים של המשטר הדמוקרטי והשלכותיו במישורים שונים של החברה והפוליטיקה.  החוקרים מנסים להראות כי נקודות החוזק והתורפה של הדמוקרטיה הישראלית, ברמה המוסדית והתרבותית, מוצאות את ביטויין בדעות ובאמונות הרווחות בקרב הציבור ובמקום שהיא תופסת בסולם הערכים שלו.  המחקר מתבסס על מספר הנחות יסוד:

* דמוקרטיה איננה צורת משטר פוליטי בלבד. לעקרונותיה ולאופן מימושם יש השלכות מרחיקות לכת בכל תחומי החיים החברתיים.

* לכל המשטרים המוכרים כדמוקרטיה ישנם עקרונות משותפים, אולם האופן והמידה של הגשמת עקרונות אלה בחיי  היום יום, ומידת עמידתם בלחצים ומשברים שונה מדמוקרטיה אחת לחברתה.

* כל דמוקרטיה נבדלת באופן בו היא משלבת את היסודות השונים ובמשקל שהיא נותנת להם. למשל: כמעט בכל הדמוקרטיות המודרניות קיים מתח בין מוסדות המדינה לבין הדת הממוסדת. אולם בדמוקרטיות מועטות בלבד, אם בכלל, מופיעה בעיית הדת בהיקף ובעוצמה כמו בישראל.

* עקרונות הדמוקרטיה אינם יכולים, מטבע הדברים, להתאים לאינטרסים ולהשקפות של כל הגורמים המשתתפים בחיים הציבוריים הפוליטיים, כגון הממשלה, המפלגות, קבוצות האינטרסים, כלי התקשורת ועוד. כל אחד מאלה עלול לנסות "לקצר דרכים", לצמצם סמכויות או להשעות "זמנית" כמה כללים דמוקרטיים. ככל שהדילמות בפניהן עומדת החברה הדמוקרטית ומוסדותיה הן חמורות יותר, כן עלולים לגבור הלחצים לסטות מכללי ההכרעה הדמוקרטיים.

* מחויבותו של הציבור לערכי הדמוקרטיה היא אחד הכוחות העשויים לבלום לחצים כאלה. ספק אם ניתן להשליט דמוקרטיה על ציבור סרבן ואפילו מסתייג. אולם באותה מידה נכון לקבוע שללא תמיכה עממית רחבה קשה יהיה לדמוקרטיה לגונן על עצמה. הדמוקרטיה בנויה על איזון עדין בין הסכמה למחלוקת: מחלוקת על מהותן של מטרות פוליטיות והסכמה על כללי ההכרעה והבחירה בין מטרות אלה. שילוב המחלוקת וכללי ההכרעה מבדיל דמוקרטיה מחלופותיה העקרוניות: משטר רודני אינו מרשה ביטויה של מחלוקת, ואנרכיה חסרה מנגנוני הכרעה. מאיזון זה בין חופש הוויכוח ומשמעת המעשה, נגזר כוח עמידתה של הדמוקרטיה בלחצים ומשברים, או במילים אחרות - יציבותה ושרידותה.

ברוח הנחות אלה, המחברים מנסים לעמוד הן על יסודות ובעיות המשותפים למשטרים דמוקרטים בתור שכאלה והן על קווי מתאר ייחודיים של הדמוקרטיה הישראלית. קווי מתאר אלה נובעים מן ההיסטוריה, המבנה והצרכים המאפיינים את החברה הישראלית, ואף חוזרים ומשפיעים עליהם. את מקורותיה של הדמוקרטיה הישראלית ודרכי התפתחותה המחברים מוצאים בתנועה הציונית וברקע ההיסטורי שלה. חלק ניכר מהרעיונות החברתיים-מדיניים ששימשו כבסיס למודל הלאום, ובכלל זה רעיון הדמוקרטיה, אומצו מתרבות המערב. שיטה זו, המבטיחה כמעט לכל קבוצה פוליטית ייצוג פרופורציונלי במוסדות המחוקקים והמבצעים, הלמה את צרכיה של התנועה הציונית על רקע מאמציה לגייס למסגרתה את מירב  העם היהודי המפורד והמפוצל. השיטה הייתה חיונית גם לישוב היהודי  שנוצר בתקופת המנדט, כיוון שבהעדר סמכויות שלטון לא יכלו מוסדותיו הפוליטיים האוטונומיים להפעיל סמכותם. בעקבות התמסדותה בתקופת הישוב, השיטה הועתקה, כמעט ללא שינויים, למערכת הפוליטית שהוקמה במדינה ושימשה כאחת מאבני היסוד שלה.

לכאורה, המחויבות המוצהרת של החברה הישראלית לערכי דמוקרטיה היא אכן גורפת ביותר, לפחות על פי העקרונות המופיעים בהכרזת העצמאות של המדינה. ואולם במגילת העצמאות באות לידי ביטוי שתי מחויבויות שונות זו מזו: מחויבות אוניברסלית לעקרונות הדמוקרטיה ומחויבות פרטיקולרית ללאומיות היהודית. לטענת מחברי הספר, קיום מתח עד גבול סתירה  בין זהות יהודית לבין משטר דמוקרטי מאפיין את התרבות הפוליטית של החברה הישראלית. הספר דן בממדים השונים של המתח הזה.
בנוסף, הספר מתייחס גם למתח שבין הדמוקרטיה והדת. הקשיים לחיות בכפיפה אחת נובעים ממקור הסמכות השונה כמו גם מהשאיפה של השניים להסדיר ולקבוע את מרחב החיים הציבוריים. כל ניסיון לגשר בין הגישה הדתית-אורתודוכסית לגישה החילונית לענייני המדינה נתקל בניגוד שבין תודעת הנצחיות המאפיינת את הגישה הדתית לבין ההנחה שתמיד ניתן לשנות ולשפר, המנחה את החקיקה החילונית.

לייחודו של הקונפליקט הדתי-חילוני יש מספר ביטויים מוחשיים, מהם בוטים וחריפים. אחד מהם  המאבק על כוחם היחסי של מוסדות הדת והמדינה: רבנות מול כנסת ובתי דין רבניים מול בית המשפט העליון. גם כאשר רשימה חרדית נבחרת לכנסת היא מכפיפה עצמה למרותה של מועצת רבנים האמורה לדון ולהחליט על פי ההלכה. בתנאים אלה קשה להגיע להכרעות משותפות חדשות שדתיים וחילונים גם יחד יתנו להן את תמיכתם. יחד עם זאת, יש להדגיש כי התחזקותה של הגישה הדתית-חרדית הסתייעה במידה רבה במדיניות שטופחה על ידי המנהיגות החילונית שעמדה בראשות השלטון, בשל נכונותן של המפלגות החילוניות לויתורים מפליגים במסגרת מאמצים להרכבת קואליציה. עצם הנכונות לענות לדרישות של החוגים הדתיים תרמה לתזוזה במאזן התרבות הפוליטית מן הדמוקרטיה אל התאוקרטיה.

אחד התחומים הבולטים בהם בא המתח העצור בדמוקרטיה הישראלית - בין אוניברסליות ולאומיות - לידי ביטוי, הוא מערכת היחסים בין המדינה לבין אזרחיה הערבים. המיעוט הערבי  נהנה משוויון זכויות בסיסי מבחינה פוליטית, ואולם עם זאת, הופלה הציבור הערבי במהלך השנים באורח שיטתי ברוב תחומי המדיניות הממשלתית והמוסדית. דעת הקהל בקרב הציבור היהודי מגלה "הבנה" אם לא תמיכה ביחס השלילי של מוסדות השלטון כלפי המיעוט הערבי. הרקע לקיפוח אינו נעוץ רק בהיותם קבוצה אתנית שונה מבחינה דתית ותרבותית. יחסה העוין של החברה היהודית כלפי המיעוט הערבי נובע , בעיקר, משייכותו ללאום שעמו נמצא הרוב היהודי בקונפליקט ממושך, רווי אלימות ומלחמות. לקונפליקט זה הייתה השפעה מכרעת על מהות הדמוקרטיה הישראלית ועל אופייה של התרבות הפוליטית המונחת ביסודה.

הספר בוחן כיצד משתקפות ההסכמות והמחלוקות הללו בתפיסות, ערכים ועמדות בתודעה של הציבור היהודי הישראלי המבקש מדינה גדולה, חזקה, בעלת אופי יהודי, החיה בשלום עם שכניה, מתנהלת על פי החלטות הרוב ושומרת על זכויות הפרט, ועם זאת  מבין שבעתיד הנראה לעין מטרות אלה אינן ניתנות להגשמה בו-זמנית וצריך לבחור ביניהן. כיצד מתבצע תהליך ברירה זה? באילו עניינים ואילו אנשים נוטים להתפשר? מתי מעדיפים "לחתוך לכאן או לכאן? האם המחויבות לכללי הכרעה דמוקרטיים היא אומנם "נייטרלית", או שמא חסידי מדיניות מסוימת נוטים לרמת מחויבות שונה לדמוקרטיה ? האם המחויבות לדמוקרטיה היא בבחינת צמח עדין הקמל מול רוח קדים מלחמתית, או שמא מסוגלים הערכים הדמוקרטיים לגלות כוחות חדשים נוכח משבר? אלו הן חלק מהשאלות העיקריות בהן עוסק הספר.