דמוקרטיה מתגוננת או דמוקרטיה לא-דמוקרטית: המקרה של טורקיה

בינואר השנה פסל בית המשפט החוקתי של טורקיה את מפלגת הרווחה בטענה שהיא חותרת תחת יסודותיה החוקתיים של המדינה. מקרה זה מדגים סוגיה חשובה שהדמוקרטיה הליברלית מתלבטת בה: ההתנגשות בין זכויות היסוד שמבטיחה הדמוקרטיה לאזרחיה (למשל חופש הביטוי וההתאגדות) לבין השמירה על עצם קיומה של הדמוקרטיה.

דה-טוקוויל בספרו 'דמוקרטיה באמריקה' מתייחס לחופש ההתאגדות כאחת החירויות הבסיסיות החשובות ביותר של האדם:

"The right of association...appears to me almost as inalienable in its nature as the right of personal liberty. No legislator can attack it without impairing the foundations of the society."

לעומת עמדה זו, יש המאמצים עמדה של דמוקרטיה מתגוננת:

"A party owing a foreign allegiance and only acting in the democratic system in order to overthrow the system, can hardly in justice claim the benefit of the system." (Barker)

כאמור, בינואר 1998 פסק בית המשפט החוקתי של טורקיה על הוצאתה אל מחוץ לחוק של מפלגת הרווחה האסלאמית (Refah). החלטה זו עוררה הדים רבים בטורקיה, בעולם המערבי ובארצות האסלאמיות. המפלגה האסלאמית היא הגדולה ביותר בפרלמנט, לאחר שבבחירות 1995 זכתה ב-21 אחוז מן הקולות. מאז בחירות אלה עברה ממשלות קואליציוניות. ביוני 1996 מונה מנהיג מפלגת הרווחה, ארבאקאן, לראש הממשלה, במסגרת הסכם רוטציה קואליציוני. מינויו של ראש מפלגה אסלאמית לראש ממשלת טורקיה, המזהה עצמה כרפובליקה חילונית, עורר דאגה בקרב ראשי הצבא הטורים. ואכן, בתוך זמן קצר התערערה הקואליציה בראשות ארבאקאן בלחץ הצבא ובשל החשש מפני הפיכה צבאית. בראשית יוני 1997 הכריז ארבאקאן על הקדמת הבחירות ועל התפטרותו.

התביעה הכללית בטורקיה עתרה נגד מפלגת הרווחה בטענה לקשירת קשר להנהגת חוקי האסלאם במדינה תוך חתירה תחת אושיות החוקה. החוקה הטורקית מגדירה את החילוניות כעיקרון הבסיסי של האומה, ואוסרת על כל ניסיון לשנות את אופייה החילוני של המדינה. בנוסף, נאסר על שימוש או שימוש לרעה בדת או באמונה דתית כדי להשיג הישגים פוליטיים (סעיף 14). לפי סעיף זה החליט בית המשפט להוציא את מפלגת הרווחה אל מחוץ לחוק.

בדמוקרטיות המערביות לא הגיעו למסקנה אחידה בסוגיה הנוגעת למתח שבין קיום הדמוקרטיה לבין השמירה על חירויות היסוד שמעניקה הדמוקרטיה. דמוקרטיות ליברליות במערב אירופה קבעו בחוקותיהן סייגים למניעת מצב שבו קבוצות שונות ישתמשו בחופש ההתאגדות כדי לחתור תחת אושיות הדמוקרטיה. בחלק מן המדינות (גרמניה, איטליה) הסייגים בחוקה הם תוצאה של הפקת לקח מן העבר וניסיון לנטרל את אפשרות הפעלתו של 'מנגנון ההשמדה עצמית' של הדמוקרטיה. סעיף 21 לחוקה של גרמניה קובע כי מפלגות שתכליתן, או שהתנהגותם של תומכיהן, מכוונת לפגוע או לבטל את הסדר הדמוקרטי הבסיסי, או לסכן את עצם קיומה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, יוכרזו כלא-חוקתיות. בית המשפט החוקתי הפדרלי הוא שיקבע בסוגיית האי-חוקתיות.
בחוקת איטליה, סעיף 18 מגדיר את חופש ההתאגדות של האזרחים. לפי סעיף זה, רשאים אזרחים להתאגד בלא רשות, ממניעים שאינם אסורים על פי החוק הפלילי המתייחס לפרטים. עם זאת, אגודות סודיות ואגודות בעלות מטרות פוליטיות, הפועלות, גם אם באופן בלתי ישיר, באמצעות ארגונים בעלי אופי צבאי, אסורות. בחוקת פינלנד נקבע בסעיף 10 כי לאזרחים הפינים יש זכות לייסד אגודות לכל מטרה שאינה מכוונת להפרת החוק או הנוהג המקובל. בחוקה הקנדית מוכרת החירות להתאגד כחירות העומדת בפני עצמה, לצד חירויות בסיסיות נוספות (סעיף 2 לחוקה). עם זאת, קיימת פוסקת הגבלה הקובעת כי אפשר להגביל זכויות יסוד באמצעות חקיקה, באופן שיכול להיות מוצדק בחברה דמוקרטית וחופשית.

מנגד, יש דמוקרטיות חסונות שאינן זקוקות ל'הגנה העצמית' שמספקות ההגבלות על חופש ההתאגדות. כך, למשל, בחוקת ארה"ב לא מצויים סייגים לחירויות היסוד ולזכויותיו הבסיסיות של האדם, ולא מצוינות בחוקה הגבלות על חופש ההתאגדות.

בישראל קיימת נטייה הדומה לזו המצויה במדינות מערב אירופה, המתבטאת בחקיקה המעגנת סייגים להשתתפותה של מפלגה בבחירות לכנסת. תיקון מס' 9 לחוק יסוד הכנסת, שהתקבל בתשמ"ה, קובע בסעיף 7א' לחוק היסוד, כי "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: א. שלילת קיומה של המדינה כמדינתו של העם היהודי; ב. שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה; ג. הסתה לגזענות".

הסדרת העניין בחקיקה באה לגשר על פני תהום משפטית שנוצרה בהיעדר הלכה ברורה בעניין זה. החקיקה באה בעקבות החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול את רשימת 'כך' ואת 'הרשימה המתקדמת לשלום' בבחירות לכנסת האחת עשרה (1984). בהחלטה זו התבססה ועדת הבחירות על 'הלכת ירדור', שנקבעה בעניין פסילת רשימת מועמדים מלהשתתף בבחירות לכנסת. אז נפסלה השתתפותה של 'רשימת הסוציאליסטים' בבחירות לכנסת השישית (1985), ובהלכה נקבע כי לוועדת הבחירות המרכזית מוקנית סמכות שלא לאשר השתתפותה בחירות של רשימה הכופרת בקיומה של המדינה. בדיון בערעור בנושא נכתב: "חופש ההתאגדות הוא מעיקרי המשטר הדמוקרטי ואחת מזכויות היסוד של האזרח...אך שום משטר חופשי לא ייתן ידו והכרתו לתנועה החותרת תחת אותו משטר עצמו".

בית המשפט קבע כי ההגבלות על זכות היסוד להיבחר "צריכות להיות מופעלות אך ורק כאמצעי קיצוני ואחרון... שכן דמוקרטיה שמפעילה הגבלות שלא מול הכרח קיומי מאבדת מרוחה ומכוחה". העקרונות המנחים שקבע בית המשפט נועדו ליצור איזון נאות בין ההכרח להגן על קיומה של המדינה ועל אופייה הדמוקרטי, לבין השמירה על הזכויות להיבחר ולהתאגד כזכויות יסוד. עם זאת, גם עיקרים אלה עלולים היו שלא למנוע את פסילתן של רבות מן הרשימות המשתתפות בפועל בבחירות, אם לאיסורים עצמם לא היה ניתן פירוש נאות. כך, למשל, המפלגות החרדיות, המייצגות כחמישית מן העם, מצהירות בגלוי על מטרתן להשתית את הדין במדינה על ההלכה, אף אם בכך יישלל אופיה הדמוקרטי. המפלגות המייצגות את המיעוט הערבי החי במדינה אינן רואות במדינת ישראל מדינתו של העם היהודי בלבד. ברור כי פסילתן של רשימות אלה הייתה מביאה לפגיעה קשה באופייה הדמוקרטי של המדינה.

המקרה בטורקיה מעורר תהיות רבות על אודות חוסנה ועצמתה של הדמוקרטיה ועל מידת הסובלנות והפלורליזם האפשריים במסגרתה. נראה כי שאלות רבות נותרו פתוחות, בהקשר הדמוקרטי בכלל והישראלי בפרט.

הכתב מבוסס על:

* רובינשטיין אמנון, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, מהדורה חמישית, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, 1996.

* Finer S.E., Bogdanor V., Rudden B., Comparing Constitutions, Oxford: Clarendon Press, 1995.