מינוי שופטים במשפט העברי

"שופט" נזכר בתורה לראשונה בכינוי שאברהם מכנה את אלוהים בתמיהתו כלפיו: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח, כה). מנגד שופטים בשר ודם מכונים בתורה בשם "אלהים", אשר אליהם צריכים בעלי הדין להביא את דברם ("עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם" – שמות כב, ח). דומה שתארים מתחלפים אלו בין האל המכונה "שופט" ובין השופט המכונה "אלוהים" מנחים את המחשבה אל האידאל הנדרש מן השופט להידמות לאל בדרכי משפטו. השופטים מצווים לא להכיר פנים, לא להטות משפט ולא לחשוש מפני איש, "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים א, יז).

מבוא

"שופט" נזכר בתורה לראשונה בכינוי שאברהם מכנה את אלוהים בתמיהתו כלפיו: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח, כה). מנגד שופטים בשר ודם מכונים בתורה בשם "אלהים", אשר אליהם צריכים בעלי הדין להביא את דברם ("עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם" - שמות כב, ח). דומה שתארים מתחלפים אלו בין האל המכונה "שופט" ובין השופט המכונה "אלוהים" מנחים את המחשבה אל האידאל הנדרש מן השופט להידמות לאל בדרכי משפטו. השופטים מצווים לא להכיר פנים, לא להטות משפט ולא לחשוש מפני איש, "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים א, יז).

פריטתו של אידאל משפטי זה לפרוטות מציב כמובן אפשרויות רבות ומתחלפות להגדרת התכונות והכישורים הנדרשים לשופט, שהרי האל מתגלה במקרא בדרכים שונות ומגוונות. ואכן, במקורות היהודיים לדורותיהם אפשר למצוא דגשים שונים והתפתחויות שונות בהגדרת תכונותיו של השופט הראוי: תכונות אינטלקטואליות ומוסריות. עם זאת, הצבת אלוהים כמקור השראה מתמיד לדמותו של השופט הראוי משמשת אידאל מכוון, המרענן בכל פעם ופעם את דפוסי המחשבה.

השופטים הראויים

מהן התכונות הראויות לשופטים?

"אנשי אמת שנאי בצע" - יתרו - המייעץ לראשונה למשה לכונן מערכת משפט הייררכית - מציע לבחור שופטים "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות טו, כא). דומה ששתי תכונות יסוד עומדות בבסיס הצעה זו: אנשי חיל שאינם חוששים מאיש אלא יראים את אלוהים לבדו, ואנשי אמת שלא יטו את משפטם בעבור בצע כסף. שתי מכשלות עומדות בדרך למשפט צדק: יראה ופיתוי, אימת בני אדם ופיתויו של הכסף. התכונות הדרושות לשופט נועדו אפוא למנוע את הטיית המשפט בגלל שתי חולשות אנוש אלו. הקריטריון העיקרי מצוי אפוא במידות המוסר של השופט, המבטיחות את יכולתו לעמוד בלחצים ובחולשות.

"אנשים חכמים ונבונים" - כאשר משה רבנו בנאומו מונה את תכונותיהם של השופטים הראויים, הוא אינו מתייחס לתכונות המוסריות שיתרו ציין, אלא מבקש חוכמה: "אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם" (דברים א, יג). חוכמה ותבונה אלו אינן מכוונות לידיעת מדעים עיוניים והשכלה כללית. משה מגדירן באופן ממוקד כידיעת חוקי התורה התובעים שמירה ומנחים את המעשים: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו). לשון אחר, התכונה העיקרית הדרושה לשופטים היא מקצועיות - ידיעת המשפט (חוכמה) ויכולת הסקת מסקנות מתוכו (בינה).

"ידועים לשבטיהם" - תחום שלישי המוזכר בדברי משה נוגע במעמדם החברתי של השופטים - עליהם להיות גם "ידועים לשבטיהם". פרשנויות שונות ניתנו לדרישה זו במהלך הדורות: ידועים בחוכמתם, ידועים במידותיהם המוסריות, אהובים על הבריות. כך או כך, על השופטים לזכות באמונו של הציבור ובהערכתו. רש"י אף מוצא בכך ביטוי לשותפותו של הציבור בחיפוש אחר מועמדים מתאימים.

המדרשים ביטאו את הקושי למצוא שופטים התואמים את הדרישות האידאליות באמצעות דיוקם בכתובים: כך יתרו המליץ על שופטים שיהיו "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות טו, כא), אך נמצאו שופטים "אַנְשֵׁי חַיִל" (שם, כה) בלבד. משה חיפש "אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים" (דברים א, יג), אך מצא "אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים" בלבד. הפער בין הדרישות האידאליות ובין המציאות האנושית החסרה מחייב דירוג של סדרי עדיפויות בדרישות אלו.

ואכן כאשר הרמב"ם מונה וסודר את התכונות הנדרשות מן השופט, מתוך יניקה ממקורות אלו בתיווכה של ספרות חז"ל, הוא מעניק את הבכורה לחוכמה על פני התכונות האחרות. שופטי בית משפט גבוה נדרשים להיות "חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה בעלי דעה מרובה" ועליהם אף לדעת "קצת משאר חכמות" (משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה א). גם בנוגע לשופט מן השורה הרמב"ם מציב את החוכמה כתכונה ראשונה מתוך שבע התכונות הנדרשות. יתר על כן, זו המגבלה היסודית במינויו של שופט הזוכָה למעמד של מצווה מן התורה. אסור "למנות דיין שאינו חכם בדיני התורה ואינו יודע דרך המשפט" (משנה תורה, מניין המצוות, לא תעשה, רפד) ואפילו אם הוא "כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות" (הלכות סנהדרין, ג, ח). רוצה לומר, תנאי ראשון למינויו של שופט הוא היותו איש מקצוע הבקי ברזי החוק והמשפט. פסיקת הדין חייבת לנבוע מהחוק עצמו ולא מגורמים חיצוניים לחוק, יהיו טובים ונחמדים ככל שיהיו.

ואלה שבע התכונות הנדרשות משופט שהרמב"ם מונה: "חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב" (שם, ב, ז). בכך הוא מציב לאחר החוכמה, הנתבעת ראשונה, את תכונות המוסר הכוללות גם ענווה כתכונת יסוד. ענווה זו צריכה להבטיח שיהיו "דיבורו ומשאו בנחת" (שם, ב, ז).

לשון אחר, על השופט להיות גם בעל "מזג שיפוטי" המאפשר דיון אמיתי. ולבסוף, לאחר הדרישות האתיות המובנות, יש להתחשב גם בדעתו של הציבור על השופט ועליו להיות אהוב על הבריות וללא כל חשד עברה.

דרכי מינוי השופטים בהיסטוריה של המשפט העברי

מינוי השופטים הראשון המתואר בתורה לא נעשה בעקבות ציווי ה', אלא מכוח חוכמתו ועצתו של בן אנוש שאינו מבני ישראל. משה מאמץ את עצתו של יתרו, והתורה קבעה חוכמת אנוש זו בחותם של נצח, ללמדנו שמקום יש לה לתבונה האנושית בעיצוב מערכת המשפט לפחות בנוגע לדפוסיו המוסדיים. מערכת המשפט לדרגותיה נקבעה מתוך הכרה במגבלותיו של משה, הן על ידי ראייתו הבוחנת של יתרו והן מתוך הודאתו העצמית של משה בכך שנטל המשפט כבד ממנו. דומה שבכך פתחה התורה פתח לעין ביקורתית להציע שיפורים וחידושים נדרשים בשינויי העתים והמקומות. יתרה מזאת, אף לעניינים טכניים כעומס על בתי המשפט יש לתת את הדעת, כיוון שהם עלולים להוציא משפט מעוקל.

אופן מינויים של שופטים וזהותם של המוסדות הממנים עברו תהפוכות בהיסטוריה הארוכה של המשפט העברי. נראה שיש מתח מובנה בין הרצון לייצר מערכת משפט עצמאית ("הפרדת רשויות") ובין היזקקותה של מערכת זו לסמכות אכיפה הנשענת על השלטון: מערכות משפט עצמאיות היונקות את סמכותן ממומחיותן בלבד לא יכלו תמיד לאכוף את פסקיהן ונזקקו לסמכותם של מנהיגי הקהילה; אבל מעורבותם של מנהיגי הקהילה במערכת המשפט הביאה לעתים לידי כך שהשופטים ובתי הדין נשתעבדו לכוחם. מובן ששופטים שזכו לאמון הציבור מכוח מומחיותם ויושרם נזקקו פחות לכוחן של רשויות השלטון. יתר על כן, קיימת אי-בהירות מושגית בנוגע להבחנה בין שאלות של הנהגה לשאלות של צדק ומשפט, שכן הכרעות שלטוניות שונות נוגעות בשאלות של צדק ומשפט, והכרעות משפטיות נוגעות לעתים בדפוסי הנהגה. אי-בהירות זו הובילה לעתים למאבק בין שתי הרשויות מתוך ההכרה של כל אחת מהן שהסמכות בעניין זה נתונה בידה.

בתורה עצמה נשמעים קולות שונים בנוגע לאופן מינוים של השופטים. ניכרים הבדלים בין הצעתו של יתרו למשה ובין האופן שמשה מציג את הדברים בנאומו. על פי עצת יתרו, משה גם יבחר את השופטים וגם ימנה אותם (שמות יח, כה). לעומת זאת, בנאומו של משה אל העם הוא מבחין בין הבחירה ובין המינוי. את הבחירה הוא נותן בידי העם ופונה אליהם להציע שופטים "ידֻעִים לְשִׁבְטֵיהֶם", אך את זכות המינוי הוא שומר בידו (דברים א, יג-טו). נראה שהוא מעניק סמכויות שיפוט להנהגה השבטית הקיימת, ואינו בוחר שופטים הזקוקים לגיבויו. ייתכן שיש בכך הד להבחנה בין בית משפט מקצועי, שמערכת המשפט עצמה קובעת "מלמעלה" כעצת יתרו, ובין בתי משפט עממיים שהעם בוחר "מלמטה" ומתוך כך זוכים לאמונו. כך או כך סמכות המינוי נותרה ביד משה. משה מאגד באישיותו את שלוש הרשויות; המחוקקת, השופטת והמבצעת, ולכן קשה להכריע מתוקף איזו סמכות הוא ממנה את השופטים. אי-בהירות זו נותנת את אותותיה במשך הדורות, ושופטים מתמנים בדרכים שונות בהתאם  לנסיבות.

בתקופת השופטים ובתקופת המלוכה ההבחנה בין ההנהגה ובין מערכת המשפט לא הייתה חדה, ועצם כינוי המנהיגים בשם "שופטים" מצביע על טשטוש הרשויות. דוד מתואר כ"עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" (שמואל ב' ח, טו), ושלמה זוכה להכרת העם ב"משפט שלמה". הנביאים פונים בתביעה למלך, לשרים ולמנהיגים אחרים לא להטות משפט בשל מעורבותם הרבה בתחום זה, והמלך יהושפט נוטל את סמכות המינוי בידיו וממנה שופטים ביהודה ובירושלים (דברי הימים ב' יט, ד-י). שנים רבות מאוחר יותר יצא דון יצחק אברבנאל (פורטוגל, המאה החמש עשרה), הידוע בשלילתו את מוסד המלוכה, כנגד נוהג זה. לדעתו, הציווי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יח) פונה דווקא אל העם למנות שופטים ומפקיד סמכות זו בידיהם ולא בידי המלך. ייתכן שחיזוק מוסדות המשפט בראשית הדרך חייב עירוב רשויות זה.

בימי בית שני הייתה סמכות הבחירה והמינוי של השופטים נתונה כולה בידי הסנהדרין - בית הדין הגדול ששימש כרשות המחוקקת והשופטת. מן הסנהדרין היו "שולחין ובודקין כל מי שהוא חכם ושפוי [מיושב] וירא חטא ופרק טוב ורוח הבריות נוחה הימנו עושין אותו דיין בעירו" (תוספתא, מסכת סנהדרין, פרק ז, הלכה א). מתוך השופטים שבערים היו נבחרים שופטים אחדים לכהן בבתי הדין הגבוהים יותר, ובהדרגה הם היו מתקדמים עד בחירתם לשבת בסנהדרין הגדולה. לעתים היו מתמנים גם תלמידים שישבו בשורות שלפני הסנהדרין. תלמידים אלו היו רשאים ליטול חלק במשא ומתן המשפטי והתמנו לפי כישוריהם (משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד, משנה ד). תהליך זה הותיר את המינוי כולו בידי מערכת המשפט ללא התערבותם של גורמי הנהגה חיצוניים, אם כי נשיא הסנהדרין היה גם מנהיג מדיני.

גם לאחר חורבן בית המקדש וערעור כוחה של הסנהדרין נעשה מינוי הדיינים בתוך מערכת המשפט באמצעות בתי דין מקומיים. כל דיין חייב היה להיות מוסמך על ידי מי שהוסמך גם הוא בשרשרת המסורת. מעמד הסמיכה נעשה על ידי רב "סמוך" שהיה מצרף אליו שני אנשים נוספים שיחד היוו בית דין, וכך היה סומך את תלמידיו. לאחר שבטלה הסמיכה בגזרת הרומאים, נוצרו בתי דין של שלושה בוררים שבעלי הדין בחרו בעצמם. כל צד בחר לו אדם אחד כבורר, ושני הנבחרים בחרו אדם שלישי. בית דין זה ינק את סמכותו מלמטה. לאחר שהתבססו מוסדות ההנהגה בארץ ישראל קבעו בימי רבי יהודה הנשיא שכל מינוי על ידי בית דין יצריך גם את אישורו של הנשיא. כך נוצר תהליך מינוי המשלב את הרשות השופטת והרשות המבצעת.

בתקופת התלמוד היו הדיינים בארץ ישראל מתמנים על ידי הנשיא ובבבל על ידי ראש הגולה. לאחר תקופת התלמוד התנודדה סמכות המינוי בבבל בין ראש הגולה לראשי הישיבות. ראש הגולה עמד בראש ההנהגה המדינית, וראשי הישיבות עמדו בראש ההנהגה התורנית. בתחילה מינו ראש הגולה וראשי הישיבות המרכזיות בסורא ובפומבדיתא דיינים כל אחד בקהילות שבסמכותו. לאחר מכן, בעקבות עליית כוחן של ישיבות בבל ועד סוף תקופת הגאונים, היה בית הדין של שתי הישיבות ממנה את הדיינים בעצמו. אחרי ירידת הגאונות עברה הסמכות שוב לידי ראש הגולה. בכל תקופה זו לא היו הקהילות שותפות למינויים. ראש הגולה או ראשי הישיבה היו שולחים כתב מינוי לדיין ואיגרת לקהילה שעליה לשמוע לדיין הנבחר ולציית לפסקיו. הדיין היה מגיע לקהילה ובוחר לו שניים מחכמי המקום ומקים בית דין. את שכרו היה מקבל מהקהילה, אך הוא היה כפוף בלעדית לראש הגולה ולראשי הישיבה וכך נשמרה עצמאותו ביחס למנהיגי הקהילה.

במזרח אירופה, בספרד ובצפון אפריקה בחרו מדי שנה בשנה חשובי הקהל את הדיינים במקביל לבחירות שנערכו לתפקידים אחרים. לפני הבחירה הכריזו ב"חרם גמור" שהבוחרים יבחרו את המועמדים ההגונים והראויים ביותר. אמנם בדרך כלל נבחרו לדיינים תלמידי חכמים ידועים והגונים ורבים מהם נבחרו פעמים רבות, אך חסרונה של שיטה זו היה תלותם הרבה של הנבחרים בבוחריהם בגלל חששם לאבד את משרתם בשנה הבאה. יש מחכמי ישראל שיצאו כנגד אופן זה של בחירה בגלל תלות זו, אך בדרך כלל לא נשאו הדיינים פנים ועמדו כנגד תקיפי הקהל. באשכנז לא היה מנגנון רשמי של בחירת דיינים ולא היה מבנה מסודר של בתי דין. בעלי הדין פנו לאדם מפורסם כגדול בתורה כדי שיכריע ביניהם, ובמקרים קשים הפנו את תביעותיהם אל רב הקהילה, שלעתים קרובות כונה בתואר "אב בית הדין".

לסיכום נראה שאפשר להצביע על שני גורמים עיקריים שנטלו חלק במינוי השופטים ובמהלך הדורות פשטו צורה ולבשו צורה: המנהיגות המדינית (מלך, ראש הגולה וראשי הקהל) ומערכת המשפט (הסנהדרין, הרבנים ובתי הדין). הגורם השלישי שבא לידי ביטוי בעיקר בהיעדר מוסדות מאורגנים הוא הציבור עצמו, שללא אמונו מערכת המשפט לא יכלה לפעול.

במדינת ישראל בוחרת את השופטים ועדה לבחירת שופטים, ונשיא המדינה הוא זה שממנה אותם. הוועדה מונה תשעה חברים: שלושה שופטי בית המשפט העליון (הרשות השופטת), שני שרים (הרשות המבצעת), שני חברי כנסת (הרשות המחוקקת) ושני נציגי לשכת עורכי הדין. נראה שבכך נעשה מאמץ לאזן בין הכוחות מתוך נתינת יתרון מה למערכת המשפט. כיום ניטש מאבק על גבולות הסמכות של הרשויות השונות ועולות טענות הדדיות על שרשות אחת באה בגבולה של חברתה (על הליך מינוי השופטים בישראל ועל ההצעות לשינויו ראו "הליך מינוי השופטים בישראל: עובד- אל תיגעו!!!" בגיליון זה). מערכת המשפט הרחיבה את תחומה לשאלות הנוגעות בנושאים חברתיים, ערכיים ופוליטיים שנויים במחלוקת ציבורית, ובתגובה הרשות המבצעת והרשות המחוקקת מנסות להגדיל את השפעתן עליה. דומה ששאלת האיזון הראוי בין הרשויות השונות עדיין לא הגיעה לכדי פתרונה השלם.

* אני מודה לידידי ד"ר יהודה בן-דור על הערותיו

מקורות וקריאה נוספת

אלבק, שלום, תשמ"ז. בתי הדין בימי התלמוד, ירושלים: אוניברסיטת בר אילן.

אסף, שמחה (הרב), תרפ"ד. בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד, ירושלים.

בזק, יעקב, תשמ"ה. השופט בדין העברי, ירושלים: ספרית המשפט העברי.

גולאק, אשר, תשכ"ז. יסודי המשפט העברי, ד, תל אביב: דביר.

ויגודה, מיכאל, תשנ"ו. "בתי הדין ומינוי הדיינים במשפט העברי", מחנים 12 א, אתר דעת.

ויגודה, מיכאל, תשס"ב. " 'אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם': מינוי שופטים", פרשת השבוע: דברים 83, אתר דעת.

רימר-כהן, יעל, 2012. "הליך מינוי השופטים בישראל: עובד - אל תיגעו!", פרלמנט, גיליון זה (72), אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה