מאמר מערכת

לרגל ציון היום הבינלאומי לאנשים עם מוגבלות ב-3 בדצמבר, העומד השנה בסימן הסרת מחסומים על מנת ליצור חברה מכלילה ונגישה לכול, גיליון זה מוקדש לסוגיית הנגישות של אנשים עם מוגבלות במדינה דמוקרטית ויהודית.

לרעיון של הסרת מכשולים וחסמים העומדים לפני אנשים עם מוגבלויות משמעות כפולה: מדובר הן במחסומים פיזיים, המקשים על אנשים עם מוגבלות להתנייד בחופשיות ולהשתתף באופן שוויוני בפעולות היומיום, והן במחסומים חברתיים של דעות קדומות, אפליה, אי-הבנה, בורות וחוסר מודעות בנוגע לאנשים עם מוגבלות. מחסומים אלה מקשים על אנשים עם מוגבלות להיעשות חלק אינטגרלי מהחברה ולחיות חיים בכבוד.

הדמוקרטיה הליברלית, בהיותה משטר המעמיד את זכויות האדם והשוויון במרכז, מחויבת לכאורה גם לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות. אולם לאמיתו של דבר הדימוי של "האדם הדמוקרטי" הוא של אדם אוטונומי, פעיל, עצמאי, שלם ו"נורמלי", השואף לחירות מתלות באחרים. אך האם משטר המבוסס על הנחות יסוד אלה אכן יכול להבטיח זכויות יסוד לאנשים עם מוגבלות, שעצמיותם מורכבת יותר, והם שואפים בו זמנית לחירות ולתלות, לאוטונומיה ולסיוע, ליחס שווה אך גם להתחשבות בצרכים מיוחדים?

המתח בין שיח זכויות האדם ותאוריות ביקורתיות בנוגע ליחס לאנשים עם מוגבלות עומד במוקד מאמרה של נטע זיו "אנשים עם מוגבלות ושיח זכויות האדם: סתירה או פוטנציאל לשינוי?". זיו מראה כיצד בכל הנוגע לאנשים עם מוגבלות התאוריות הביקורתיות (המודל החברתי) מערערות על הנחות היסוד של הגישות המסורתיות, שנשענו על המודל הרפואי, המתמקד בלקות הפיזית כקובעת את זהותו של האדם המוגבל. התאוריות הביקורתיות טוענות שהנחות היסוד המקובלות שלפיהן הסביבה הקיימת נייטרלית והמוגבלות היא מצב אובייקטיבי הן בעצם תולדה של הבניות חברתיות, היוצרות מציאות המגבילה ומפלה אנשים עם מגבלות. מתוך המתח הקיים בין הגישות מראה זיו כיצד שיח זכויות האדם נעשה מורכב יותר כאשר מכלילים בו את התפיסה החברתית בנוגע לאנשים עם מוגבלות, מתוך הדגשה של כבוד האדם כערך המאגד היבטים שונים של החוויה האנושית והעמקת ערך השוויון כך שיכלול היבטים של שילוב, הכללה והשתתפות.

ומה בדבר ההלכה היהודית? האם גם ההלכה היהודית היא מקור שאפשר לשאוב ממנו הצדקות לשמירה על זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות וללמוד מהו היחס החברתי הראוי כלפיהם? מאמרה של גב' רחלי שולשטיין "שילובם של אנשים עם מוגבלות בחברה על פי ההלכה היהודית" מזקק מהשיח ההלכתי עקרונות יסוד מנחים באשר ליחס החברתי הראוי כלפי אנשים עם מוגבלויות. היא מצביעה על האמביוולנטיות של מקורות ההלכה הן באשר למשמעותה של המוגבלות והן באשר ליחס הראוי כלפי אנשים עם מוגבלות - למן הדרתם ודחייתם המוחלטת מהקהילה ועד הניסיון להכילם בתוכה מתוך הקלה על סבלם ושילובם המיטבי בחיי הקהילה. היא מדגימה כיצד עקרון "כבוד הבריות" חל על אנשים עם מוגבלויות ומראה כיצד פוסקי ההלכה מתמודדים עם האתגר הכרוך בהתחשבות באנשים אלה, המחייב לעתים ויתור על דרישות הלכתיות. היא סבורה שככל שיתבסס היחס לאנשים עם מוגבלויות כחובה ציבורית המדגישה את כבודם של הנכים, ולא כמעשה חסד למענם, הנגשת הדרכים לאנשים עם מוגבלויות ושיתופם בחברה במגוון תחומי החיים יקבלו ביטוי מעשי בחיי היומיום.

בקנה אחד עם הלך הרוח שלפיו יש להבטיח את כבודם של אנשים עם מוגבלות ואת יכולתם להשתתף בכל תחומי החיים נחקק בשנת 1998 חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ומתוקפו הוקמה בשנת 2000 נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. תפקידה של הנציבות לדאוג ליישומו של החוק ולפעול למניעת אפליה ולהסרת מכשולים המעכבים את השתלבותם של אנשים עם מוגבלות בחברה הישראלית כאזרחים שווי זכויות וחובות. מהנתונים המובאים במאמרם של נציב שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אחיה קמארה, וגבי אדמון-ריק "שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בישראל – תמונת מצב" עולה כי בישראל כ-1.6 מיליון אנשים הסובלים ממוגבלות, וקיימים פערים גדולים בינם ובין אוכלוסיית האנשים ללא מוגבלות בתחומי התעסוקה, ההשכלה והשילוב החברתי. המאמר סוקר את פועלה של הנציבות למען זכויות אנשים עם מוגבלות בעיקר בנושא הנגישות לאור התפיסה שסביבה לא נגישה היא חסם להשתתפות ולהשתלבות.

כמו שעולה ממאמר זה, בעשורים האחרונים התקדמה מדינת ישראל במידה ניכרת ביחסה לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות. אחד הכוחות שהניעו את השינוי היו ארגונים בחברה האזרחית שחרטו על דגלם את קידום זכויותיהם של אנשים אלה.

דוגמה לפעילות של ארגון כזה היא עמותת "נגישות ישראל", ששמה לה למטרה לקדם את נושא הנגישות של אנשים עם מוגבלות בישראל. בועז וגנר, יושב ראש העמותה, מתאר במאמרו "דמוקרטיה נגישה? על חשיבות הנגישות לאנשים עם מוגבלות" את השיפור בנגישות שחל בישראל, אך גם מראה עד כמה הדרך לשוויון אמיתי עדיין ארוכה.

שני מאמרים אלה מדגימים את האופן שבו אירועים אקטואליים (דוגמת מצב חירום ביטחוני או בחירות) חושפים את פגיעותה של אוכלוסית האנשים עם מוגבלות בישראל. הקושי המיוחד שלהם בעת חירום והמגבלות העומדות בדרכם למימוש זכותם הדמוקרטית לבחור מחדדים את ההבנה כיצד פרט למוגבלות הממשית של אנשים אלו, החברה מטילה עליהם מגבלות המקשות עליהם להתמודד עם אתגרי הקיום היומיומי.

ארגוני החברה האזרחית המקדמים את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות פועלים לרוב במימון של קרנות פילנתרופיות. למצער, התחום של אנשים עם מוגבלות אינו קוסם דיו לפעילות פילנתרופית, וקשה לשכנע תורמים להשקיע בו ממרצם ומכספם. מאמרה של גב' שירה רודרמן "פעילות פילנתרופית למען אנשים עם מוגבלות – זווית אישית" מתאר את פועלה של קרן משפחת רודרמן כדוגמה לפעילות פילנתרופית בתחום זה. שירה רודרמן, מנכ"לית הקרן, מספרת כיצד התגבשה האסטרטגיה הפילנתרופית של הקרן, המשלבת פעילות בשלושה מעגלים: עולם הפילנתרופיה, אוכלוסיית בעלי המוגבלויות ושאר החברה – והכול במטרה לקדם את שילובם המלא של בעלי מוגבלויות בקהילה.

חותם את הגיליון ריאיון מצולם עם נועם גרשוני, אלוף פראלימפי, המספר על חוויותיו האישיות כספורטאי בעל מוגבלות. בריאיון הוא מציין את השינוי לטובה שחל בישראל בכל הנוגע לנגישות של אנשים עם מוגבלות, אך מדגיש שיש עוד מקום רב לשיפור, בעיקר בהשוואה למדינות כמו ארצות הברית וקנדה. בריאיון הוא מעביר את המסר שאנשים עם מוגבלות אינם מסכנים ואינם זקוקים לרחמים, אלא "התפיסה צריכה להיות אמפתית ומקבלת ויותר מחבקת".

בין המאמרים עובר כחוט השני הרעיון שהחברה הדמוקרטית כולה תצא נשכרת אם תהפוך לחברה מכלילה ונגישה לכול: הכללתם של אנשים עם מוגבלות ופתיחת שערי החברה לפניהם עשויה להעשיר את החוויה הדמוקרטית, שכן חברה דמוקרטית נבחנת בראש ובראשונה ביחסה אל המיעוט וביכולתה להפנים כל יחיד יהא ייחודו אשר יהא. הזכות לחיים בכבוד, לשוויון ולחירות צריכה להיות אפוא ללא הבדל של דת, גזע, מין ומוגבלות.