מאמר מערכת: להיות עם חופשי ושווה בארצנו?

סוגיית האי-השוויון של ערביי ישראל היא אחד האתגרים החשובים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית, והתמודדות עמה היא תנאי לשמירה על ישראל דמוקרטית, שהרי אחת מאמות המידה החיוניות לבחינת דמוקרטיותה של מדינה היא היחס למיעוטים. עשר שנים לאחר פרסום דוח ועדת אור ולנוכח נתוני האי-שוויון, המאמרים בגיליון זה מציגים כמה היבטים של יחסי יהודים-ערבים והאי-שוויון ביניהם בכמה תחומים ומציעים דרכים להתמודד עם המצב לשם שיפורו בעתיד.

"האירועים [אירועי אוקטובר 2000], אופיים החריג ותוצאותיהם החמורות הם תולדה של גורמי עומק, אשר יצרו מצב נפיץ בקרב הציבור הערבי בישראל. גורמים אלה, כולל המדינה וממשלותיה לדורותיהן, כשלו בחוסר התמודדות מעמיקה ומקיפה עם הבעיות הקשות שמעמיד קיום מיעוט גדול של ערבים בתוך המדינה היהודית. הטיפול הממשלתי במגזר הערבי התאפיין ברובו בהזנחה ובקיפוח. הממסד לא גילה רגישות מספקת לצרכי המגזר הערבי, ולא פעל די על מנת להקצות את משאבי המדינה באופן שוויוני גם למגזר הזה. המדינה לא עשתה די, ולא התאמצה די, כדי להקנות שוויון לאזרחיה הערבים ולהסיר את תופעות האפלייה והקיפוח. בעת ובעונה אחת, לא נעשה די כדי לאכוף את החוק במגזר הערבי, והשתרשו במגזר זה תופעות בלתי לגיטימיות ובלתי רצויות".

(דוח ועדת חקירה ממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הבטחון לבין אזרחים ישראלים בחודש אוקטובר 2000 - ועדת אור, 2003).

דוח ועדת אור הצביע על "המצב הנפיץ" בציבור הערבי, שמקורו בין השאר בהזנחה, בקיפוח ובהקצאה לא שוויונית של משאבים למגזר זה. הערבים הם המיעוט הגדול ביותר בישראל ומהווים כמעט 20% מאוכלוסיית המדינה (1,662.1 אלף מתוך 8,034.9 אלף במאי 2013 על פי נתוני למ"ס, 2013), ואולם עיון בנתונים מעלה תמונה מדאיגה של אי-שוויון בין יהודים לערבים בכל תחומי החיים (יוזמות קרן אברהם, 2013, וראו להלן לוח 1).

בתחום הבריאות תוחלת החיים של האוכלוסייה הערבית נמוכה מזו של האוכלוסייה היהודית; שיעור תמותת התינוקות גבוה יותר בקרב הערבים בכלל והבדווים בפרט; ותפיסת הבריאות והנגישות לשירותי בריאות שונה בשתי האוכלוסיות באופן המשפיע על המצב הבריאותי (קגיה, 2013). בתחום החינוך הישגיהם של התלמידים הערבים נמוכים מאלה של מקביליהם היהודים (בורובוי ומנור, 2012), בין השאר בשל הבדלים בהשכלתם של המורים בבתי הספר היסודיים (חטאב, 2012). שיעור הזכאים לתעודת בגרות בקרב הערבים נמוך משיעורם בקרב היהודים, ושיעור הסטודנטים הערבים הלומדים לתואר ראשון נמוך משיעורם באוכלוסייה (12.8% מסך הסטודנטים לתואר ראשון, תש"ע) (יוזמות קרן אברהם, 2013).  בתחומי התעסוקה והשכר ניכרים פערים גדולים: שיעור ההשתייכות לכוח העבודה נמוך בהשוואה לזה של היהודים, בפרט של הנשים הערביות. רוב הגברים הערבים מועסקים בתחומים של בינוי, מסחר ותעשייה, ורוב הנשים מועסקות בתחומים של חינוך ושירותי בריאות, רווחה וסעד. בקרב הגברים המועסקים קיימים פערי שכר של 40% 60% לטובת היהודים (מיעארי, נבואני וחטאב, 2011). בתחום הכלכלי-חברתי כמחצית מהאוכלוסייה הערבית מצויה במעגל העוני. גם שיעור האבטלה גבוה יותר בקרב הערבים, צפיפות הדיור גדולה יותר בקרבם, וממוצע הנפשות למשק בית גבוה בהשוואה ליהודים.

אין פלא אפוא שלפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היישובים הערביים מצויים בתחתית המדרג הכלכלי-חברתי (למ"ס, 2008). עם זאת בחינה של הנתונים במשך השנים מלמדת שיש תחומים שבהם מצבה של האוכלוסייה הערבית השתפר בהדרגה, אף שלמרות השיפור אחדים מהפערים עדיין נותרו בעינם ואף התרחבו (בשל התקדמות מקבילה של האוכלוסייה היהודית).

לוח 1: פערים בין ערבים ליהודים במדדים שונים

		ערבים		יהודים
תוחלת החיים		גברים	נשים	גברים	נשים
		75.9	79.7	79.6	83.4
תמותת תינוקות		6.8 לכל 1,000 לידות חי		2.7 לכל 1,000 לידות חי
בעלי השכלה על-תיכונית/אקדמית		21.1%		49%
שיעור הזכאות לבגרות (2009)		45.3%		56.4%
השתייכות לכוח העבודה		41.3%		60.6%
		גברים 59.5%	נשים 22.5%	גברים 62.4%	נשים 58.8%
ממוצע הכנסה ברוטו לשכיר (2008)		5852 ש"ח		8389 ש"ח
תחולת העוני		51%		15.2%
שיעור האבטלה		8%		6.5%
ממוצע נפשות לחדר		1.48		0.83
ממוצע נפשות במשק בית		4.76		3.11

הנתונים מתוך יוזמות קרן אברהם, 2013, והם נכונים לשנת 2010 אלא אם מצוין אחרת.

עשר שנים לאחר פרסום דוח ועדת אור ולנוכח נתוני האי-שוויון, המאמרים בגיליון זה מציגים היבטים של יחסי יהודים-ערבים והאי-שוויון ביניהם בכמה תחומים, ומציעים דרכים להתמודד עם המצב למען שיפורו בעתיד.

המאמר הפותח הוא תקציר של ממצאים ומסקנות ממדד יחסי ערבים-יהודים שערך פרופ' סמי סמוחה והתפרסם במלואו בהוצאת המכון לדמוקרטיה בשם לא שוברים את הכלים (סמוחה, 2013). מדד יחסי ערבים–יהודים בודק את עמדותיהם של ערבים ויהודים אלה כלפי אלה וכלפי המדינה משנת 2003 ומשמש כלי לאיתור מגמות של שינוי לאורך זמן. על פי המחקר בקרב הערבים ניכרת החרפה של עמדות בנוגע לקבלה של מדינת ישראל כמדינה יהודית והשלמה עם הרוב היהודי. סמוחה טוען כי הסיבות להחרפה הן אכזבה מאי-מימוש הציפיות שנוצרו בעידן ממשלת רבין השנייה (1995-1992), המשך האפליה וההדרה, הייאוש מהאפשרות לכונן שוויון במסגרת הנוסחה הקיימת של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית והתמשכותו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בציבור היהודי לעומת זה מסתמנת מגמת יציבות ואף התמתנות בעמדות כלפי המיעוט הערבי, המלמדת על התכנסות של הציבור למרכז, בניגוד לדעה הרווחת על הקצנה לימין והתחזקות של נטיות לא סובלניות כלפי הערבים. על אף התמיכה הרחבה באופייה היהודי-ציוני של המדינה, ניכר כי הציבור היהודי מכיר בזכותו של הציבור הערבי לחיות במדינה כמיעוט בעל זכויות אזרחיות וזכויות קולקטיביות לחינוך, לתרבות ולדת. סמוחה רואה בעשור האחרון (2013-2003) עשור אבוד ביחסי ערבים-יהודים בישראל, אך מזהה גורמים (כמו ישראליזציה של הערבים והתמרכזות עמדות בקרב היהודים) העשויים לתרום להמשך קיומו של דו-קיום ערבי-יהודי בישראל.

הדרה של הערבים מהמרחב הציבורי, היוצרת בקרבם תחושה של ניכור, באה לידי ביטוי גם בתחום התעסוקה. במדד ערבים-יהודים נמצא שכשליש מהיהודים טענו שאינם מוכנים שערבי יהיה ממונה עליהם בעבודה (סמוחה, 2013: 41). ואכן בתחום התעסוקה - שלצד החינוך והבריאות הוא אחד היסודות החשובים להתקדמות כלכלית-חברתית - ניכרת אפליה ישירה ועקיפה של מועמדים ערבים בשוק התעסוקה בישראל. טליה שטיינר מצביעה על כך במאמרה המבוסס על מחקר המדיניות שוברים אי-שוויון: התמודדות עם אפליית ערבים בשוק העבודה הישראלי, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה (שטיינר, 2013). אפליה ישירה היא אי-העסקה של מועמדים ערבים רק בשל השתייכותם הקבוצתית (בשל דעות קדומות בקרב המעסיקים, עמיתים לעבודה ולקוחות או בשל הצדקות ביטחוניות גורפות). לצד זאת קיימת גם אפליה עקיפה, שבה נעשה שימוש בקריטריונים הפוגעים במשתייכים לקבוצה מסוימת. כזה הוא למשל קריטריון השירות הצבאי כתנאי לתעסוקה המפלה את הערבים (ואחרים) שאינם משרתים. שטיינר סוקרת את הכשלים הקיימים באכיפה של המסגרת המשפטית הקיימת ומציעה פתרונות אפשריים כגון חיזוקה של נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה והטלת חובה אקטיבית על מעסיקים לקדם שוויון.

רג'א חורי, במאמרו "מדיניות הקרקעות והתכנון בישראל: אין מקום לערבים?" סוקר את התחלואים הקיימים בתחום התכנון במגזר הערבי. הוא מציג שורה של תופעות כגון אי-שוויון בהקצאת הקרקעות, הפקעת קרקעות ואי-הכרה ביישובים, היעדר ייצוג במוסדות התכנון ואי-התאמה של תכניות המתאר לצורכי האוכלוסייה הערבית. עוד הוא מציג את קיומה של אפליה ממוסדת בנגישות לדיור וכן הלכי רוח בציבור היהודי המגבילים את אפשרויות הדיור של אזרחים ערבים. חורי מסביר גם מדוע מדיניות הממשלה הנהוגה כיום, המעודדת בנייה רווייה ביישובים הערביים, נידונה לכישלון בשל היעדר תשתיות מתאימות. לטענתו, ניצני השיפור בגישה התכנונית ביחס ליישובים הערביים אין בהם די כדי לחולל שינוי אמיתי, ושינוי כזה יתאפשר רק באמצעות הקצאת משאבים לפיתוח תשתיות ביישובים הערביים ושיפור הייצוג במוסדות התכנון.

כדי לשנות מצב קיים בדמוקרטיה חיוני שיהיה ייצוג פוליטי. מוחמד דראושה מתאר במאמרו "דחיקה ובעקבותיה נסיגה: ההשתתפות הפוליטית של אזרחי ישראל הערבים" את הנסיגה בהשתתפות הפוליטית של הערבים בבחירות מאז ראשית שנות האלפיים. את הנסיגה הזאת הוא קושר לתחושות של חוסר אפקטיביות והיעדר יכולת השפעה בשל אי-ייצוג בתהליכי קבלת ההחלטות. בעיני הציבור הערבי העובדה שבשיח הפוליטי ובציבור היהודי יש הסכמה רחבה כי הכרעות חשובות, לאו דווקא ביטחוניות-מדיניות, צריכות להתקבל ברוב יהודי, הופכת את הקול הערבי ללא רלוונטי ואת השתתפותם הפוליטית של הערבים לכלי ריק. לכן הציבור הערבי אינו מממש את זכויותיו האזרחיות וגם לא את הפוטנציאל הפוליטי שלו. בעקבות דחיקתו ממעגל מקבלי ההחלטות והנסיגה מהשתתפות פוליטית בבחירות, התחזקו המגמות של התכנסות סביב תמות לאומיות ודתיות, התנועה האסלאמית התחזקה וכך גם החיבור התרבותי עם העולם הערבי שמעבר לגבולות המדינה. דראושה סבור שדחיקתם של הערבים ממעגלי קבלת ההחלטות, ובתגובה נסיגתם מהזירה הפוליטית, מטילים צל כבד על הדמוקרטיה הישראלית.

אחד התהליכים המשפיעים על ההשתתפות הפוליטית קשור לזהותם של ערביי ישראל כפלסטינים, כישראלים וכערבים-ישראלים. שילוש זהויות זה בא לידי ביטוי בוויכוח על ציון יום הנכבה. במאמרו "המאבק על לוח השנה" שלומי דסקל פותח צוהר ליחסים המורכבים לא רק בין הערבים אזרחי מדינת ישראל לרוב היהודי, אלא גם בינם ובין הפלסטינים, באמצעות ניתוח השיח על מועד ציונו של יום הנכבה בישראל. הוא מראה כיצד ויכוח זה משקף את העמדות הקוטביות בציבור אזרחי ישראל הערבים של "ישראליזציה" מכאן ו"פלסטיניזציה" מכאן. לטענתו, אי-ההבחנה של מוסדות המדינה ושל הציבור היהודי בין המגמות המנוגדות לציון יום הנכבה (כיום לאומי שהוא חלק מהזהות הפלסטינית בתוך מדינת ישראל או ביטוי לזהות פלסטינית המנותקת ממדינת ישראל), הבאה לידי ביטוי למשל בחקיקת "חוק הנכבה", תורמת לחיזוק המגמה הבדלנית בקרב הערבים אזרחי מדינת ישראל.

את הגיליון חותם מאמר הדעה "יש סיכוי לשוויון?" מאת רון גרליץ. הכותב מכיר בשסע העמוק בין יהודים לערבים בישראל, באי-שוויון החריף ובאפליה בהקצאת המשאבים, ולמרות זאת הוא סבור שיש סיכוי לשוויון. עדות לכך הוא מוצא בזיהויין של מגמות מנוגדות בחברה הישראלית בנוגע לאזרחים הערבים. מצד אחד הוא מאבחן את קיומן של תופעות חמורות כמו יוזמות חקיקה המכוונות להצר את צעדיהם של האזרחים הערבים, מגמה של הטלת ספק באזרחותם ובנאמנותם והתקפות אלימות נגדם; אבל מנגד הוא מצביע על מגמות הפוכות כמו מודעות גוברת במשרדי הממשלה, בתקשורת ובציבור לאפליה נגד הערבים ולעובדה שצמצום הפערים הוא אינטרס חשוב לא רק לציבור הערבי, אלא למדינה בכללה; פעילות גוברת של ארגונים בחברה האזרחית החותרים להגברת השוויון וכן הכרה סמלית במקומם ובמעמדם של הערבים בספרה הציבורית. התוצאה של התפתחויות אלה היא צמצום אטי אך עקבי באי-שוויון, אם כי המצב עדיין רחוק מלהשביע רצון. גרליץ טוען כי המגמה המנסה להצר את צעדיהם של הערבים אזרחי המדינה היא עדות לצעידתם קדימה ולנראותם הציבורית הגוברת. כך שאף שהדרך לשוויון עדיין ארוכה, אין להתעלם מהסימנים החיוביים.

סוגיית האי-השוויון של ערביי ישראל היא אחד האתגרים החשובים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית, והתמודדות עמה היא תנאי לשמירה על ישראל דמוקרטית, שהרי אחת מאמות המידה החיוניות לבחינת דמוקרטיותה של מדינה היא היחס למיעוטים. מדינה אינה יכולה להביט במראה ולראות עצמה דמוקרטית כל עוד קיים בה מיעוט גדול הסובל מאפליה, מאי-שוויון בהקצאת משאבים, מיחס גזעני בחברה ומדימוי שלילי בדעת הקהל. יחסה של המדינה אל המיעוט שבקרבה הוא במידה רבה הברומטר למידת הדמוקרטיות שלה, ובשל כך גם תנאי לשגשוגה בתחומים אחרים. מדינת ישראל לא תוכל לצעוד קדימה בעודה מותירה כחמישית מאזרחיה מאחור.

מקורות

בורובוי, לאה, ואביטל מנור, 2012. פערים בהישגים הלימודיים בין תלמידים ערבים לתלמידים יהודים בישראל: מבחני פיז"ה 2009-2000, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה [למ"ס], 2008. אפיון יחידות גאוגרפיות וסיווגן לפי הרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה בשנת 2008, לוח א-2: מדד חברתי-כלכלי 2008 של הרשויות המקומיות, לי סדר עולה של ערכי המדד.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה [למ"ס], 2013. הירחון הסטטיסטי לישראל, מספר 2013/6, לוח ב/1: אוכלוסיה, לפי קבוצת אוכלוסיה, יוני 2013.

ועדת אור, 2003. ועדת חקירה ממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים בחודש אוקטובר 2000, דין וחשבון נוסח מלא, ירושלים.

חטאב, נביל 2012. האם הפערים בהשכלתם של עובדי ההוראה בבתי הספר היסודי משפיעים על הפערים הלימודיים בין בתי הספר היהודים והערבים?, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

יוזמות קרן אברהם, 2013. אוגדן המידע – החברה הערבית בישראל. יוזמות קרן אברהם.

מיעארי, סאמי, עולא נבואני, ונביל חטאב, 2011. מגמות בפערי שכר בין ערבים ליהודים 2009-1997, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

סמוחה, סמי, 2013. לא שוברים את הכלים: מדד יחסי ערבים יהודים בישראל 2012, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

קגיה, שלומית, 2013. פערי בריאות בין מזדקנים ערבים למזדקנים יהודים בישראל, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

שטיינר, טליה, 2013. שוברים אי-שוויון: התמודדות עם אפליית ערבים בשוק העבודה הישראלי (מחקר מדיניות 97), ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013.