יש סיכוי לשוויון?

מאמר הדעה של רון גרליץ פותח בתיאור השסע העמוק בין יהודים לערבים בישראל, אי-השוויון החריף והאפליה בהקצאת המשאבים, ולמרות זאת המחבר סבור שיש סיכוי לשוויון. בחברה הישראלית יש לטענתו מגמות מנוגדות: מצד אחד הצרת צעדיהם של האזרחים הערבים והטלת ספק בנאמנותם; ומן הצד האחר מודעות גוברת במשרדי הממשלה, בתקשורת ובציבור לאפלייתם ולצורך לצמצם את הפערים. שתי המגמות הללו מזינות זו את זו. המגמה השלילית היא גם תוצאה של ניצני השתלבות החברה הערבית במוקדי הכוח, הכלכלה והחברה, ותגובה אליהם.

היחסים בין האזרחים הערבים למדינת ישראל ובין האזרחים הערבים לאזרחים היהודים בישראל קשים וטעונים. מדובר בשתי קבוצות הנבדלות זו מזו כמעט בכל היבט אפשרי: דת, שפה, תרבות וזהות לאומית. יהודים וערבים מתגוררים כמעט כולם ביישובים נפרדים ולומדים במערכות חינוך נפרדות. זאת ועוד, קבוצת המיעוט הערבית היא ילידית: היא הייתה קבוצת הרוב ונהפכה למיעוט בעקבות הנכבה בשיאו של הסכסוך האלים בין התנועה הציונית לערבים הפלסטינים בישראל. הסכסוך הלאומי עדיין קיים, והיחסים בין האזרחים היהודים לאזרחים הערבים־פלסטינים בישראל הם חלק ממנו.

האזרחים הערבים סובלים מאי־שוויון חריף בתחומים רבים. 65 שנים של אפליה בהקצאת משאבים (ובכלל זה העברה של אמצעי ייצור רבים וקרקעות מהערבים ליהודים בשני העשורים הראשונים של המדינהבעניין זה ראו את הפרק הרביעי בספרו המצוין של יאיר בוימל, צל כחול לבן: מדיניות הממסד הישראלי ופעולותיו בקרב האזרחים הערבים – השנים המעצבות 1968-1958 . חיפה: פרדס, 2007.) יצרו מרחב פיזי שבו האזרחים והיישובים היהודיים נהנים ממשאבים רבים יותר בהשוואה לערבים, בכלל זה קרקעות ואזורי תעשייה ותעסוקה. ההקצאה השוטפת של תקציב המדינה, בכל התחומים, מעולם לא הייתה שוויונית. בתחום המשאבים הלאומיים והסמליים אין מדובר באי-שוויון, אלא בשליטה יהודית מוחלטת בסמלי המדינה ובהגדרתה, ובהחזקה בלעדית של מפתח הכניסה למדינה ולקבלת האזרחות, השמור רק ליהודים.

האם בכל זאת יש סיכוי לשוויון בין האזרחים הערבים ליהודים בישראל? לטענתי כן. לפני שנביט אל העתיד, אבקש להפנות מבט להווה ולשאול אילו מגמות מאפיינות כיום את היחסים בין הערבים ליהודים ובין הערבים למדינה. נהוג לחשוב שהיחסים בין יהודים לערבים בישראל מחריפים והולכים. אני סבור שזו טעות.גם פרופ' סמי סמוחה, המפרסם מדי שנה בשנה את מדד יחסי יהודים-ערבים, טוען ש"לא נמצאו בשנות המחקר של המדד, וגם במרוצת השנים מאז 1980, עדויות להחרפה של עמדות היהודים כלפי האזרחים הערבים. ברוב המכריע  של המקרים נמצאה יציבות או התמתנות ולא הקשחה של עמדות אלה. ממצאים אלו עומדים בניגוד לדעה הרווחת שבחברה היהודית ישנו סחף בלתי פוסק לכיוון הדת או הימין, ועל כן הולכת וגוברת אי־הסובלנות שלה למיעוט הערבי", ראו סמי סמוחה, לא שוברים את הכלים: מדד יחסי ערבים יהודים בישראל 2012, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013, עמ' 18. לתקציר מסקנות המחקר ראו: סמי סמוחה, "לא שוברים את הכלים: ממצאים ומסקנות ממדד יחסי ערבים-יהודים בישראל 2012", בגיליון פרלמנט זה  בעבודתי בחמש השנים האחרונות כמנכ"ל שותף של עמותת סיכוי -  העמותה לקידום שוויון אזרחי, אני נתקל במגוון של עמדות ומעשים בתחום היחסים בין יהודים לערבים.

הקולות, הכוחות, המדיניות והמעשים המתנגדים לשוויון ולשותפות ופועלים נגד האזרחים הערבים הם רבים. האפליה כלפי הערבים איננה חדשה, אבל למגמה השלילית בשנים האחרונות שלושה מאפיינים עיקריים. ראשית לגיטימציה פוליטית: אביגדור ליברמן בנה קמפיין פוליטי שלם נגד האזרחים הערבים ומונה לשר החוץ בממשלה הקודמת. כשראש הממשלה בנימין נתניהו חבר אליו בסוף 2012 ברשימה משותפת, הוא נתן לגיטימציה פוליטית מלאה למי שסימל את המתקפה על האזרחים הערבים והוביל אותה. קשה להפריז בחומרתו של מעשה זה. בכנסת הקודמת ראינו גל של יוזמות חקיקה נגד האזרחים הערבים. חברי הכנסת של ישראל ביתנו תמכו בהן ודחפו אותן, אך אליהם הצטרפו חברי כנסת מהליכוד ואף מקדימה. דוגמה בולטת היא "חוק הנכבה" שעבר בכנסת הקודמת – אחד החוקים המזוויעים בספר החוקים, המעניק לשר האוצר את הסמכות להפחית תקציב ממשלתי מגוף ציבורי שציין את יום הקמת המדינה כיום אבל. כך למשל יוכל שר האוצר להפחית מתקציבה הרגיל של רשות מקומית ערבית המציינת את הנכבה. חוק זה, המכוון ישירות נגד האזרחים הערבים, עבר בתמיכתן של כמעט כל סיעות הקואליציה.לנוסח החוק ראו: חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א-2011. עוד על חוק הנכבה ראו "חוק הנכבה", אתר האגודה לזכויות האזרח בישראל.

שנית, באופן חסר תקדים עצם אזרחותם של הערבים מוטלת בספק, וחדשות לבקרים נשמעות הצעות לשלול אותה: החל בהצעתו של ליברמן לחילופי שטחים באזור ואדי עארה (שמשמעותו שלילה המונית של אזרחות) וכלה בניסיונות החקיקה מבית מדרשם של חברי כנסת מהקואליציה בסגנון "אין נאמנות אין אזרחות", שהכניסו לשיח הציבורי את הרעיון שעצם אזרחותם של הערבים מותנית בציות לקונצנזוס. כבר אין מדובר בשאלה אם אפשר לסמוך על הערבים או אם ראוי להקצות להם משאבים או זכויות מול חובות (שאלות בעייתיות אבל לא חדשות), אלא בקפיצת מדרגה – ניסיון לשלילה של עצם האזרחות עצמה. עד כה הניסיונות לפגוע באזרחות עצמה אמנם נכשלו, אבל המסר לאזרחים הערבים ברור: או שתשתקו או שתאבדו את זכויותיכם הבסיסיות כאזרחים.

שלישית, ההתקפות האלימות נגד האזרחים הערבים. עם כל הכאב על אבדן החיים במסגרת הסכסוך בין האזרחים היהודים לאזרחים הערבים בתוך ישראל (בכלל זה כמובן 13 הרוגי אוקטובר 2000, אבל גם אחרים – יהודים וערבים), בסך הכול אפשר לקבוע (בוודאי בהשוואה בין-לאומית) שמדובר בסכסוך לאומי לא אלים המתקיים בתוך הקשר של סכסוך לאומי אלים בין ישראל לפלסטינים בגדה ובעזה. גל ההתקפות האלימות נגד האזרחים הערבים ורכושם בשנתיים האחרונות, הקורבנות בנפש, תחושת הפחד של האזרחים הערבים ואוזלת ידה של המשטרה בטיפול בעניין – כל אלה הם מגמות חדשות ומדאיגות.

שלושת המאפיינים האלה מצטרפים למגמה ארוכת שנים – התעלמות מוחלטת מעמדתם של האזרחים הערבים־פלסטינים בנוגע לכיבוש הישראלי, המדכא את בני עמם. הכיבוש מתקרב לשנתו החמישים, וביציאה למתקפות האלימות של ישראל נגד הפלסטינים בעזה ב־2008 2009 וב־2011 – שבהן הרג צה"ל כמעט 1500 פלסטינים (רבים מהם אזרחים וילדים) – איש לא הביא בחשבון את העובדה שהצבא תוקף את בני עמם, ובמקרים רבים את קרובי משפחתם, של האזרחים הערבים.

הגורמים הפוליטיים והחברתיים הפועלים לפגוע בזכויותיהם של האזרחים הערבים זוכים לצערנו לתמיכה ציבורית, לכוח חסר תקדים בממשלה, בכנסת הנוכחית ובכנסת הקודמת, ומשיגים את מטרותיהם בתחומים שונים. עם זאת, באותה עת ובאותו מרחב ממש פועלים גם גורמים אחרים, חזקים, בעלי השפעה ורבים לא פחות, העמלים למען קידום השוויון והשותפות ולמען פיתוחם של יחסים טובים, אנושיים ונורמליים בין יהודים לערבים. אמנה כמה מהם.

במסגרת פעילותה של עמותת סיכוי לקידום מדיניות אני נפגש בקביעות עם פקידים בכירים במשרדי ממשלה, ובכל פעם מחדש אני מופתע לפגוש פקידים שלא רק מודים בקיומה של מדיניות לא־שוויונית, אלא אף פועלים להגדלת המשאבים המועברים ליישובים הערביים ולסגירת הפערים. באחריות ומהיכרות עם הפקידות אציין שאין מדובר בחריג, אלא בתופעה  רווחת דווקא. ממשלת ישראל גם מפעילה קשת רחבה של כלי מדיניות כדי לקדם תעסוקה של אזרחים ערבים, בכלל זה הכלי האגרסיבי והיקר של סבסוד משכורות למעסיקי ערבים בענפים שונים, למשל היי־טק.

בכירי המשק והכלכלה בשירות הציבורי, באקדמיה ובשוק הפרטי מתבטאים בעקביות בעד קידום התעסוקה של האזרחים הערבים, שילובם בכלכלה וצמצום פערים. עיתון הכלכלה הישראלי העיקרי (דה מרקר) מנהל בשנים האחרונות קמפיין עקבי ושיטתי בנושא, ויותר ויותר אנשי עסקים חשובים פועלים בקביעות ומשקיעים משאבים אישיים וארגוניים כדי לשלב את האזרחים הערבים בחברות שהם מנהלים ובחברה ובכלכלה בישראל. אלה מצטרפים לפעילותם התוססת של ארגוני החברה האזרחית הפועלים לקדם חברה שוויונית ומשותפת, להתמקצעות של ארגונים אלה ולהגדלת בסיס התמיכה שלהם. ראוי לציין גם את הפילנתרופיה היהודית - בעיקר ארגונים של יהדות צפון אמריקה המצויים במרכז המפה הפוליטית, הפועלים לקידום השוויון ומפנים עוד ועוד משאבים לארגונים הפועלים לחיזוקה של החברה הערבית בישראל. לאחרונה אף התבשרנו על הישגים בתחום המשאבים הסמליים כשאוניברסיטת חיפה הכריזה על ימי חופש כלליים באחדים מחגי הערבים.

פעילותם של פקידי הממשלה ומעצבי דעת הקהל לקידום של החברה הערבית והשוויון אינה מתרחשת בחלל ריק ויש לה תמיכה ציבורית. סקר עמדות מקיף שערכה עמותת סיכוי לפני שנים אחדות העלה כי רוב האזרחים היהודים (74%) מכירים בעובדה שהאזרחים הערבים מופלים לרעה, ו־60% מהיהודים רואים בקידום השוויון של האזרחים הערבים אינטרס של המדינה.נוהאד עלי ושי ענבר (רון גרליץ ויסמין הלוי, עורכים), מי בעד שוויון? – שוויון בין ערבים ליהודים בישראל: סיכום מחקר עמדות, ירושלים, חיפה: עמותת סיכוי 2011.   כמעט 40% מהיהודים מוכנים לתכנית צמצום פערים גם אם תפגע בהם אישית, כלומר מצהירים על מוכנותם לשלם מחיר אישי לשם כך. המחקר אף העלה כי רוב הציבור היהודי תומך בשילובם הכלכלי, הפוליטי והחברתי (70%, 52% ו־65% בהתאמה) של האזרחים הערבים.

בעקבות פעילותם של גורמים אלה בשנים האחרונות אנו עדים לצמצום עקבי בפערים בין יהודים לערבים בתחום החומרי. קצב הצמצום אטי ביותר, אבל המגמה ברורה ואף רחבה. בכמה תחומי מדיניות חל שיפור ניכר בהקצאה לאזרחים וליישובים הערביים כמו למשל במענקי איזון לרשויות המקומיות, בתקציבי מערכות החינוך והרווחה ובשירותי התחבורה הציבורית. שיעור התעסוקה של הנשים הערביות הכפיל את עצמו – מ־10% בשנת 1990 ל־22% בשנת 2011. שיעור הערבים בשירות המדינה עלה מ־5% בשנת 2003 ל־8% בשנת 2012 – עלייה של60% בתוך פחות מעשור, ובשנים 2009 2013 השתלבו יותר מ־1,000 עובדים ערבים באופן תקדימי כמעט בתעשיית ההיי־טק.

אין בכוונתי לייפות את המציאות. בישראל שורר אי־שוויון חריף, עמוק ומבני בין יהודים לערבים – תוצאה ישירה של מדיניות מפלה הנמשכת עד היום, וכמעט כל ההתקדמות היא בתחום החומרי ולא בתחום המשאבים הסמליים. עם זה אני מבקש להראות שקיימת גם מגמה חיובית ושיש גורמים הפועלים באופן מעשי ומניב תוצאות לצמצום האי־שוויון. ראוי גם לשים לב שהמגמה השלילית מובלטת בתקשורת העברית, ועוד יותר מזה בתקשורת הערבית, ובולטות זאת משפיעה על החברה הישראלית בכלל ועל החברה הערבית בפרט.

בחברה הישראלית יש אפוא שתי מגמות מנוגדות: מגמות הדוחפות לשוויון ומגמות המתנגדות לו; מגמות הדוחפות ליצירת חברה משותפת ולשיפור היחסים בין יהודים לערבים, ומגמות הדוחפות לבדלנות ולהחרפת היחסים. שתי המגמות הללו נוכחות בזירה הציבורית והפוליטית ויש ביניהן קשר – הן מזינות זו את זו. לטענתי הכוחות השליליים וההתקפה על האזרחים הערבים הם תוצאה של התחזקות החברה הערבית וניצני השתלבותה במוקדי הכוח, הכלכלה והחברה, ותגובה אליהם.

כל עוד האזרחים הערבים היו מוחלשים ומודרים לחלוטין, הם לא איימו על ההגמוניה היהודית. בילדותי בשנות השבעים יהודי שלא הסתובב ביישובים ערביים לא ראה ערבים אלא כפועלי כפיים בגינון ובבנייה. היום המצב שונה לחלוטין. אזרח יהודי שנכנס לבית המרקחת יראה שם כמעט תמיד רוקח ערבי; אם ייאלץ להגיע לחדר המיון באמצע הלילה ייתכן מאוד שרופא ערבי יטפל בו; אם יתקשר למוקד קופת החולים או לחברת הכבלים יקבל לא פעם שירות ממוקדן ערבי; אם לא יהיה מרוצה ויבקש לדבר עם מנהל המשמרת, ימצא שבמקרים רבים גם הוא ערבי; ואם הוא גזען דיו כדי לבקש טלפן יהודי, הוא ימצא הנחיה האוסרת להיענות לבקשתו. לסטודנטים יהודים כבר יש מרצים ערבים, ולעתים ראש חוג או אפילו ראש מכללה ערבי, וגם מנכ"ל משרד ממשלתי ושר ערבי כבר היו (שר המדע, התרבות והספורט ומנכ"ל משרד הפנים). ואולי את המצב כיום מסמלת יותר מכול העובדה שלא רק האיש הפשוט חשוף לכוחם העולה של הערבים, אלא אפילו נשיא המדינה: הנשיא קצב הובא לפני הרכב שופטים בראשותו של שופט ערבי, והוא שהרשיע אותו באונס ושלח אותו לשנים ארוכות מאוד בכלא.

כיום היהודים בישראל כבר אינם למעלה תמיד - בכל סולם, בכל מדרג ובכל מצב. וזה מערער סדרי עולם. הימין הלאומני חושש מאוד משבירת ההגמוניה המוחלטת של היהודים ומהתחזקותם של האזרחים הערבים ומתעורר לפעולת נגד. בניגוד לגורמים רבים בשמאל ובציבור הערבי, המזלזלים בהשתלבותם הכלכלית והחברתית של הערבים, ייתכן שגורמי הימין מיטיבים לזהות את הפוטנציאל הטמון בה, מגיבים אליה וניגשים לעצור את המהלך המסוכן לדידם ולצמצם את זכויותיהם של הערבים. אבל זו תגובת נגד. לו עדיין היו הערבים רק עובדי כפיים, לא היו הח"כים מהימין נחפזים להגביל את זכויותיהם, לאיים על אזרחותם ולנסות לעצור את מהלכי השתלבותם הכלכלית. ההתקפות על האזרחים הערבים הן חמורות, לא דמוקרטיות ומסוכנות, אבל - וזו הנקודה העיקרית - עוצמתן גם מעידה על העוצמה ועל ההצלחה שקצרו החברה הערבית והכוחות החיוביים בכלל החברה הישראלית המקדמים שוויון ושותפות.

לא כדאי להתכחש למגמה החיובית.במאמר שכתבתי עם בתיה קאלוש טענו שמסוכן להתכחש למגמה החיובית, ראו רון גרליץ ובתיה קאלוש, "כנגד עמדה מייאשת", אתר העוקץ, 2012.   גם בצל האפליה הרחבה והשיטתית מגמה זו, ודאי אם תימשך ותתעצם, יכולה לחולל שינוי מרחיק לכת. היא תהיה הבסיס לבנייתה של חברה משותפת ושוויונית לערבים וליהודים ותחזק את מצבם החברתי־כלכלי של האזרחים הערבים באופן שיאפשר להם נקודת פתיחה טובה יותר גם בהתמודדות עם השאלות הלאומיות הגדולות. כדאי להמשיך לדחוף את כל הגורמים הפועלים לצמצום הפערים (בארגוני החברה האזרחית, בתקשורת ובייחוד במשרדי הממשלה) ולספק להם את הכלים הדרושים לביצוע מהלך זה. וכמובן, יש להגביר את המאבק במגמה השלילית בכל הזירות, בכלל זה בזירה הבין-לאומית. הגזענים, המדירים, המפלים ואלה המשתפים עמם פעולה צריכים לשלם מחיר.

איזו מגמה תקבע את עתיד היחסים בין יהודים לערבים? האם פנינו להסדרת היחסים, לריכוך המתחים, לשוויון ולשותפות או חלילה להחרפת היחסים ולהתנגשות? איני יודע. סכסוכים אתניים קשים ואלימים הרבה יותר בהיסטוריה נפתרו, וסכסוכים שנדמו רגועים הידרדרו למרחץ דמים. אסיים בדבריו של האזרח הערבי ראיף זריק: "האופטימיות שלי לא נובעת מהאמונה לפיה ניתן לפצח את תוכניתה הנסתרת של ההיסטוריה או שניתן להחיש את התפתחותה. האופטימיות שלי צנועה יותר: היא נובעת לא מקביעה אנליטית ברורה, אלא מהניסיון ההיסטורי. הניסיון מלמד אותנו שלפעמים, אך ורק לפעמים, ישנם גם סיפורים היסטוריים בעלי סוף טוב. הניסיון גם מלמד אותנו שהסיום הזה לא מקרי, אלא שהיו מי שעמלו כדי שיגיע לידי כך... וראוי לזכור: כפי שאין לנו ביטחון בהצלחה, כך  גם אין שום ודאות בכישלון".ראיף זרייק,"על אופוזיציה ועל תקוות". אתר ארץ האמורי, דצמבר 2012.

רון גרליץ, הוא מנהל שותף של עמותת סיכוי - העמותה לקידום שוויון אזרחי. מומחה למדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים.