עשור של בחירות

אזרחים רבים חשים כי בעשור האחרון הם נדרשו לכתת את רגליהם לקלפי פעמים רבות. אמנם מאז שנת 2000 נערכו ארבע מערכות בחירות - מערכת בחירות אחת מיוחדת שבה הצביעו אזרחי ישראל לראשות הממשלה בלבד (2001), ושלוש מערכות בחירות לכנסת (2003, 2006, 2009) - אבל אם בוחנים עשורים קודמים, רואים שגם בהם נערכו שלוש מערכות בחירות ולעתים אף ארבע (למשל בשנים 1949 1959). יתרה מזאת, גם בהשוואה בין-לאומית ישראל אינה חריגה כל כך במספר מערכות הבחירות ובמשך החיים של ממשלותיה (ראו: "מה, שוב בחירות? עוד ממשלה חדשה?"). עם זאת, תכיפות התחלופה של הממשלות ומשך הכהונה הקצר יחסית של הכנסות מעוררים תחושה של חוסר יציבות של המערכת הפוליטית.

מבוא

אזרחים רבים חשים כי בעשור האחרון הם נדרשו לכתת את רגליהם לקלפי פעמים רבות. אמנם מאז שנת 2000 נערכו ארבע מערכות בחירות - מערכת בחירות אחת מיוחדת שבה הצביעו אזרחי ישראל לראשות הממשלה בלבד (2001), ושלוש מערכות בחירות לכנסת (2003, 2006, 2009) - אבל אם בוחנים עשורים קודמים, רואים שגם בהם נערכו שלוש מערכות בחירות ולעתים אף ארבע (למשל בשנים 1949 1959). יתרה מזאת, גם בהשוואה בין-לאומית ישראל אינה חריגה כל כך במספר מערכות הבחירות ובמשך החיים של ממשלותיה (ראו: "מה, שוב בחירות? עוד ממשלה חדשה?").

עם זאת, תכיפות התחלופה של הממשלות ומשך הכהונה הקצר יחסית של הכנסות מעוררים תחושה של חוסר יציבות של המערכת הפוליטית. תחושת חוסר היציבות מתחדדת לנוכח כמה מגמות אלקטורליות:

• תנודות בהתנהגות הבוחרים שבאה לידי ביטוי בירידה בשיעורי ההשתתפות ובניוד קולות בין מפלגות - תופעה שמשקפת את התרופפות הנאמנות המפלגתית.
• שינויים במפת המפלגות - היחלשות כוחן של המפלגות הגדולות, עמעום ההבדלים האידאולוגיים ביניהן, הופעה והיעלמות של מפלגות חדשות וכן התייצבות בייצוגן של מפלגות אחרות.
• מגמות מנוגדות בבחירות המקדימות לרשימות המפלגות.

מאמר זה יסקור את מערכות הבחירות בעשור האחרון, יתאר את תוצאותיהן ולאחר מכן ינתח את המגמות האלקטורליות שאפיינו את העשור מתוך דגש על השינוי בשיעורי ההשתתפות, עוצמתן של המפלגות הגדולות והשיטות לבחירת המועמדים.

מערכות בחירות בשנות ה-2000 - סקירה

בחירות 2001

ב-6 בפברואר התקיימו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה.

האירועים שקדמו לבחירות
כאשר הציג אהוד ברק את ממשלתו, לאחר ניצחונו המוחץ בבחירות 1999, צפו רבים כי תהא זו ממשלה יציבה. היא נשענה על קואליציה מגוונת שכללה מלבד ישראל אחת גם את ש"ס, מרצ, מפלגת המרכז, ישראל בעלייה והמפד"ל. ואולם שנה בלבד לאחר הקמתה החלה הקואליציה להתפורר במהירות. גם כישלונן של שיחות קמפ-דיוויד, אירועי אוקטובר 2000 ופרוץ האינתיפאדה השנייה ערערו את מעמדם של הממשלה והעומד בראשה. בסוף נובמבר 2000 אישרה הכנסת ה-15 בקריאה ראשונה את פיזורה, וכעבור ימים אחדים התפטר ראש הממשלה אהוד ברק כדי להביא לידי בחירות מיוחדות. הכנסת דחתה בקריאה שנייה הצעת חוק לפיזורה, וכך הצביעו אזרחי המדינה לראש הממשלה בלבד ולא לכנסת, על פי חוק יסוד: הממשלה  ("הבחירה הישירה"), שהיה אז בתוקף.

המועמדים לראשות הממשלה
אהוד ברק, ראש הממשלה היוצא ויושב ראש מפלגת העבודה; ואריאל שרון, יושב ראש הליכוד.

תוצאות
אריאל שרון נבחר ברוב גדול של כ-62%, ואילו בברק תמכו רק 38% מהבוחרים. הציבור הערבי החרים את הבחירות, ושיעור ההצבעה בהן היה נמוך במיוחד (62.3%).

בחירות 2003

ב-28 בינואר התקיימו הבחירות לכנסת ה-16. בבחירות אלו חזרו אזרחי ישראל להצביע בפתק אחד, לאחר שחוק הבחירה הישירה בוטל במרץ 2001.

האירועים שקדמו לבחירות
הבחירות התקיימו על רקע התפוררותה של ממשלת האחדות בראשותו של אריאל שרון (הממשלה ה-29), בהשתתפותן של הליכוד, העבודה, ש"ס, מפלגת המרכז, המפד"ל, יהדות התורה, ישראל בעלייה והאיחוד לאומי-ישראל ביתנו. באופן סופי התפרקה הקואליציה לאחר שב-2 בנובמבר 2002 פרשה העבודה על רקע התנגדותה לתכנית הכלכלית ולתקציב המדינה. שרון אמנם הקים ממשלה חדשה, אבל החליט לפזר את הכנסת, באישורו של הנשיא על פי סמכותו לפי חוק יסוד: הממשלה.

המתמודדים על השלטון והתוצאות
הליכוד בראשותו של אריאל שרון והעבודה בראשותו של עמרם מצנע. תוצאות הבחירות השאירו את השלטון בידיו של הליכוד, שקיבל 38 מנדטים, פי שניים ממספר המנדטים שקיבל בבחירות בשנת 1999 (ראו תוצאות הבחירות).

המפסידה
מפלגת העבודה ספגה מפלה קשה כשקיבלה 19 מנדטים בלבד.

המנצחת
המנצחת הגדולה של הבחירות הייתה מפלגת שינוי, שחזרה להתמודד כמפלגה עצמאית בבחירות לכנסת ה-15. בבחירות לכנסת ה-16 קיבלה שינוי 15 מנדטים, ונהפכה למפלגה השלישית בגודלה ולשון מאזניים שיש להתחשב בה בכל הרכב קואליציוני.

בחירות 2006

ב-28 במרץ התקיימו הבחירות לכנסת ה-17. הייתה זו הפעם הראשונה ששלוש מפלגות מתמודדות על השלטון: ליכוד, עבודה, ומפלגה חדשה שהתפצלה מהליכוד - מפלגת קדימה.

האירועים שקדמו לבחירות
לבחירות לכנסת ה-17 קדמה סערה פוליטית שכונתה "המפץ הגדול". אריאל שרון נתקל באופוזיציה פנים-מפלגתית של חברי כנסת שהתנגדו לתכנית ההתנתקות. לאחר יישום התכנית הלך המתח בין המחנות והחריף, ואיים על יכולת התפקוד של הממשלה. מפלגת העבודה - שבזמן ההתנתקות הייתה שותפה קואליציונית - פרשה ב-21 בנובמבר 2005, לאחר היבחרו של עמיר פרץ לראשות המפלגה, ובהיעדר רוב תומך בממשלה החליט שרון, ב-23 בנובמבר, להקים מפלגה חדשה שתורכב מחברי ליכוד ומחברים מהעבודה. ב-8 בדצמבר הודיע על החלטתו לפזר את הכנסת. שרון פנה אל הנשיא בבקשה לאשר את הפיזור, אבל בסופו של דבר העבירה הכנסת חוק לפיזורה, והבחירות הוקדמו ל-28 במרץ.

קדימה בראשותו של שרון הייתה המועמדת המובילה לנצח בבחירות והובילה בסקרים בפערים גדולים. ואולם לפני הבחירות לקה שרון באירוע מוחי, שהותיר אותו מחוסר הכרה עד היום, ואת מקומו תפס אהוד אולמרט, מי שהוביל את קדימה לניצחון, אבל בשיעור נמוך מכפי שצפו הסקרים.

תוצאות
בבחירות אלה זכתה קדימה ב-29 מנדטים והרכיבה את הקואליציה, מפלגת העבודה נשארה עם 19 מנדטים, ואילו מפלגת הליכוד התרסקה וירדה ל-12 מנדטים בלבד (ראו תוצאות הבחירות).

המפסידה
מפלגת הליכוד, שאיבדה את מעמדה כמפלגת השלטון. מפלגת שינוי ספגה הפסד גדול גם כן, כאשר לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה ונעלמה מהמפה הפוליטית.

המנצחת
ההפתעה הגדולה של מערכת בחירות זו הייתה מפלגת הגמלאים, שזכתה לראשונה בייצוג בכנסת (המפלגה התמודדה גם ב-1996 וב-1999) וקיבלה 7 מנדטים.

בחירות 2009

ב-10 בפברואר נערכו הבחירות לכנסת ה-18.

האירועים שהובילו לבחירות
הבחירות הוקדמו עם התפטרותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט ב-21 בספטמבר 2008, על רקע החקירות שנוהלו נגדו. ציפי לבני, שנבחרה ליושבת ראש קדימה במקומו, לא הצליחה להרכיב קואליציה חלופית, וב-27 באוקטובר הודיע נשיא המדינה כי כשלו המאמצים להרכיב ממשלה חדשה וכי יש לקיים בחירות חדשות בתוך תשעים יום.

מתמודדים על השלטון ותוצאות
בבחירות התמודדו על השלטון שלוש מפלגות: קדימה (בראשות ציפי לבני), העבודה (בראשות אהוד ברק) והליכוד (בראשות בנימין נתניהו), ואולם עוד טרם הבחירות הסתמן בסקרים כי המאבק העיקרי יהיה בין קדימה לליכוד. תוצאות הבחירות לא העניקו תשובה חד-משמעית לשאלה מי יהיה ראש הממשלה. קדימה אמנם זכתה במספר המנדטים הגבוה ביותר, 28 מנדטים, אבל בסופו של דבר הליכוד, שקיבל 27 מנדטים, הצליח להרכיב קואליציה (ראו תוצאות הבחירות).

המפסידים
המפסיד הגדול של הבחירות היה גוש השמאל: מפלגת העבודה, שקיבלה 13 מנדטים בלבד ונהפכה למפלגה הרביעית בגודלה, ומרצ, שלמרות מאמציה להציג רשימה אטרקטיבית, זכתה ב-3 מנדטים בלבד.

המנצחת
הצלחה גדולה נחלה מפלגת ישראל ביתנו, שקיבלה 15 מנדטים והייתה ללשון המאזניים בכל קואליציה עתידית.

מערכות בחירות בשנים 2001-2009

מועד	נסיבות ההליכה לבחירות	מתמודדים על השלטון	תוצאות
6 בפברואר 2001	ראש הממשלה אהוד ברק התפטר מתפקידו. הכנסת דחתה הצעת חוק לפיזורה, והבחירות היו לראשות הממשלה בלבד.	אריאל שרון	62.39%
		אהוד ברק	37.61%
28 בינואר 2003	ראש הממשלה אריאל שרון פיזר את הכנסת בעקבות התפוררותה של ממשלת האחדות.	הליכוד בראשותו של אריאל שרון<	38 מנדטים
		העבודה בראשותו של עמרם מצנע	19 מנדטים
28 במרץ 2006	ראש הממשלה אריאל שרון עזב את הליכוד והקים מפלגה חדשה, קדימה.העבודה עזבה את הקואליציה, והממשלה נותרה ללא תמיכה.הכנסת הצביעה על פיזורה.	קדימה בראשותו של אהוד אולמרט	29 מנדטים
		העבודה בראשותו של עמיר פרץ	19 מנדטים
		הליכוד בראשותו של בנימין נתניהו	12 מנדטים
10 בפברואר 2009	ראש הממשלה אהוד אולמרט התפטר מתפקידו, וציפי לבני, שנבחרה לראשות קדימה, לא הצליחה להרכיב קואליציה חלופית.	קדימה בראשותה של ציפי לבני	28 מנדטים
		הליכוד בראשותו של בנימין נתניהו	27 מנדטים
		העבודה בראשותו של אהוד ברק	13 מנדטים

ניתוח מגמות אלקטורליות בעשור האחרון

השתתפות

שנים רבות נחשב האזרח הישראלי משתתף פעיל בבחירות. אחוזי ההצבעה בישראל היו גבוהים גם במונחים מוחלטים וגם באופן יחסי לדמוקרטיות אחרות, ובשנים 1948-1999 עמד ממוצע ההשתתפות במערכות הבחירות על כ-80%. ירידה דרמטית התרחשה בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בשנת 2001, אז ירד אחוז המצביעים מ- 78.7% בבחירות ב-1999 ל-62.3%. בזמנו הוסבר נתון חריג זה בעובדה שהיו אלה בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד, שעוררו פחות עניין בשל היעדר מעורבות של המפלגות, וכן בהחרמה שהחרים את הבחירות הציבור הערבי (לדפוסי ההצבעה של הציבור הערבי ראו "השתתפות, הימנעות והחרמה: מגמות בהשתתפותם של הערבים אזרחי ישראל בבחירות לכנסת"). ואולם גם בבחירות 2003 נרשם שיעור הצבעה נמוך - 67.8% מבעלי זכות הבחירה, ירידה של כ-11% בהשוואה לבחירות הקודמות לכנסת, ב-1999. מגמת הירידה נמשכה גם בבחירות לכנסת ה-17, שהתקיימו בשנת 2006, אז הצביעו 63.5% מכלל ציבור הבוחרים. רק בבחירות האחרונות, בשנת 2009, חלה עלייה קלה בשיעור ההשתתפות, וזו עמדה על 64.8%. ואולם עדיין מדובר בשיעור נמוך ביחס לממוצע ההשתתפות בכל מערכות הבחירות בשנים 1948-2009, שעומד על 77.9%.

השתתפות בבחירות 1999-2009 (באחוזים)

בהשוואה בין-לאומית ישראל נמצאת כיום במקום ה-20 מתוך 36 מדינות שנבדקו (אריאן, פיליפוב, וקנפלמן, 2009). ירידה בשיעור ההשתתפות היא תופעה שמשותפת לכל הדמוקרטיות המערביות (Dalton, 2000; Mair, 2002: 128-130), והיא עשויה להצביע על תהליך של ניתוק בין האזרח ובין המוסדות הפוליטיים, על ירידה באמון במוסדות אלה בכלל ובמפלגות ובפרלמנט בפרט, ועל ערעור התחושה של האזרח שביכולתו להשפיע על המערכת הפוליטית (אריאן ושמיר, 2008: 21 22).

באופן פרדוקסלי, לצד הירידה בהצבעה אזרחי ישראל ממשיכים לגלות עניין רב בפוליטיקה, ואף במידה הרבה ביותר בהשוואה לשלושים דמוקרטיות אחרות (אריאן, אטמור והדר, 2006: 53). ייתכן שלמרות העניין בפוליטיקה, אזרחים מעדיפים להשפיע באפיקים אחרים כמו פעילות במסגרת החברה האזרחית, או לחלופין, למרות העניין בפוליטיקה, הם אינם מאמינים ביכולתם להשפיע באמצעות הבחירות (אריאן ושמיר, 2008: 21-22).

ירידה בכוחן של המפלגות הגדולות - השיטה אשמה?

ראשיתו של העשור סימנה את סוף עידן הבחירה הישירה שהונהגה בישראל בשנים 1996 2003. מטרת הרפורמה הייתה לחלץ את הפוליטיקה הישראלית מחוסר היציבות השלטונית שאפיין אותה, מהמצב שבו מפלגות קטנות דורשות מחירים גבוהים בעבור תמיכתן בקואליציה, ומהתחושה שהרכב הממשלה אינו משקף את רצון הבוחר, אלא את יכולת הסחיטה של המפלגות הקטנות (חזן, 1998: 98).

ואולם הבחירה הישירה, שנועדה לחזק את מעמדו של ראש הממשלה, השיגה את התוצאות ההפוכות, שכן פיצול ההצבעה (פתק אחד לראש הממשלה ופתק אחר למפלגה) חיזק את כוחן של המפלגות הסקטוריאליות על חשבון המפלגות הגדולות. שתי המפלגות הגדולות ירדו מ-76 מושבים שהחזיקו במשותף ב-1992, לשפל של 45 מושבים בבחירות 1999. הירידה בכוחן של המפלגות הגדולות הגבירה את תלותה של הממשלה במפלגות קטנות, והובילה ליצירתן של קואליציות מרובות משתתפים. אלו הפחיתו ממידת המשילות ומרמת היציבות, משום שבעת עיצוב המדיניות היה על הממשלה להתחשב בשותפות קואליציוניות רבות.

הבחירות לכנסת ב-1999 והבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שהתקיימו ב-2001 היו האחרונות להתקיים בצלו של חוק הבחירה הישירה. עם חזרתה של השיטה הישנה בבחירות 2003, נצפתה מגמה של התחזקות בכוחן של המפלגות הגדולות, ויחד הן הגיעו ל-57 מושבים, אך הן טרם הגיעו למעמדן לפני עידן הבחירה הישירה (קניג, רהט וחזן, 2004: 71-72). בבחירות ב-2006 חל שינוי במספר המפלגות המתמודדות על השלטון: לראשונה מאז הקמת המדינה התחרו על השלטון שלוש מפלגות. סך כוחן של שלוש המפלגות עמד בבחירות אלה על 60 מושבים, אבל שתי המפלגות הגדולות בכנסת החזיקו רק ב-48 מהם (קדימה -29 מנדטים, העבודה -19). ב-2009 התחזקו שתי המפלגות הגדולות בכנסת, כאשר קדימה והליכוד זכו יחדיו ב-55 מנדטים (28 ו-27 מנדטים בהתאמה), ויחד עם מפלגת העבודה החזיקו ב-68 מנדטים (אם כי מפלגת העבודה היא הרביעית בגודלה אחרי ישראל ביתנו, שאינה נתפסת כמפלגה שמתמודדת על השלטון).

הערות: 2003 - ליכוד, עבודה
2006, 2009 - קדימה, ליכוד ועבוד

ואולם כמו שראינו בבחירות 2009, מספר המנדטים הגדול ביותר אינו ערובה להרכבת הקואליציה. קדימה, שזכתה במספר המנדטים הגדול ביותר, לא הצליחה להרכיב קואליציה; ואילו הליכוד, שזכה במנדט אחד פחות מקדימה, הצליח במשימה. תוצאות הבחירות העלו שוב את הקולות המצדדים בשינוי שיטת הממשל ובשינוי שיטת הבחירות, מתוך תקווה כי אלו יפתרו את אי-הבהירות ואת אי-היציבות (ראו המאמר: "האם צריך לשנות את השיטה כדי לדעת מי יהיה ראש הממשלה?".)

מפלגות חדשות ומפלגות שנעלמו

שנים ארוכות הייתה מערכת המפלגות בישראל יציבה. מדי פעם בפעם הופיעו מפלגות, אבל חייהן היו קצרים. מפלגות מרכז שניסו את כוחן (למשל, רפ"י או ד"ש) נבלעו בתוך המפלגות קיימות ולא הצליחו לצבור עוצמה פוליטית. ואולם בעשור האחרון נולדה מפלגת מרכז חדשה - קדימה - שביססה את עצמה כאחת המפלגות הגדולות על המפה הפוליטית. במהלך העשור פעלו גם מפלגות שזכו להצלחה אלקטורלית מפתיעה במערכת בחירות אחת (שינוי והגמלאים), אך התפרקו זמן קצר לאחר שהגיעו לשיא הצלחתן. גם המפלגה הסקטוריאלית "ישראל בעלייה", שזכתה לייצוג בכנסת בעשור הקודם, נטמעה במפלגת הליכוד ונעלמה מהמפה הפוליטית.

קדימה
קדימה לא הייתה מפלגה חדשה לחלוטין. מוסדות המפלגה היו חדשים, הרשימה הייתה חדשה, אבל רוב חבריה היו חברי כנסת ותיקים. המפלגה נוצרה כתוצאה מפיצול שהתרחש בתוך הליכוד, והיא כללה בשורותיה חברי כנסת מהליכוד ומהעבודה. אלו נתנו למפלגה סיכויי פתיחה טובים והביאו לידי תמיכה רבה בציבור, שחש כי הוא נותן את קולו לפוליטיקאים ותיקים ומנוסים. אין ספק כי להצלחה סייעה גם דמותו הכריזמטית של שרון. 56% מתומכי קדימה שעברו אליה מהליכוד (42% מכלל תומכי קדימה) נימקו את המעבר שלהם בתמיכה אישית בשרון (שמיר, ונטורה, אריאן וקדר, 2008: 36).

קדימה צמחה על קרקע פוליטית בשלה ובמערכת מפלגתית רופפת, שבה רמת האמון במפלגות והקשר אליהן נמצאים בירידה. קדימה הצליחה אפוא הודות להיחלשותן של נאמנויות מפלגתיות קודמות, שהובילו לנכונותם של בוחרים רבים לשנות את דפוסי הצבעתם (שם: 27). [להרחבה בנושא ראו יעל הדר, 2009].

גמלאים
מפלגה חדשה אחרת שזכתה להצלחה מפתיעה בבחירות 2006 הייתה מפלגת גיל - הגמלאים. המפלגה נוסדה לקראת הבחירות לכנסת ה-14, אבל רצה באופן עצמאי וזכתה לייצוג רק בכנסת ה-17. המפלגה הייתה להצלחה מפתיעה כשזכתה בשבעה מנדטים. ההצלחה של המפלגה מלמדת יותר מכול על הירידה בערך המפלגות בכלל, שכן מצביעי מפלגת הגמלאים היו רובם צעירים שבאמצעות הצבעה למפלגה זו הביעו את מורת רוחם משאר המפלגות ואת חוסר האמון שלהם בהן.

כך נהפכה ההצבעה למפלגת הגמלאים לאפנתית, צעירה ומתריסה, וככזאת היא לא החזיקה מעמד יותר מכהונה אחת. בבחירות לכנסת ה-18 מפלגת הגמלאים כבר לא עברה את אחוז החסימה.

שינוי
מפלגה שזכתה לעדנה מחודשת ונעלמה אחרי שתי כנסות הייתה מפלגת שינוי. שינוי איננה מפלגה חדשה, אלא מתחדשת. היא הייתה חלק ממפלגת ד"ש שפעלה בשנות השבעים, ומבחירות 1992 הייתה חלק ממפלגת מרצ. שינוי שבה להתמודד באופן עצמאי בבחירות לכנסת ה-15, וכדי להגביר את סיכוייה לעבור את אחוז החסימה, גייסה לראשות המפלגה את יוסף טומי לפיד, איש תקשורת ודמות מוכרת בציבור. שינוי בנתה את עצמה על תחושת המיאוס מהמפלגות החרדיות, שהתפתחה בחלקים נרחבים בציבור, שכן רבים חשו כי כוחן הפוליטי גדול יותר מהציבור שהן מייצגות (כהן וזיסר, 2003). שינוי פנתה לאוכלוסייה חילונית במעמד הביניים ולצעירים, בעיקר סטודנטים. המפלגה זכתה להצלחה בכנסת ה-15, אבל לשיא כוחה הגיעה בכנסת ה-16 שבה החזיקה ב-15 מנדטים. משם הייתה הדרך למטה קצרה, ובמהלך הכנסת ה-16 התפרקה המפלגה ונהפכה לארבע רשימות, שאף אחת מהן לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.

ישראל בעלייה
ישראל בעלייה הוקמה לקראת בחירות 1996 במטרה לדאוג לאינטרסים של ציבור העולים מברית המועצות לשעבר. בבחירות אלה זכתה בשבעה מנדטים, ובבחירות של 1999 בשישה. בשנת 2003, בבחירות לכנסת ה-16, נחלה המפלגה ירידה חדה בהיקף התמיכה בה וזכתה בשני מנדטים בלבד. כישלון זה הוביל להיטמעותה של המפלגה בתוך הליכוד ולהיעלמותה מהנוף הפוליטי בארץ.

מגמות מנוגדות בבחירות מקדימות

מפלגות שצריכות להתמודד עם הירידה במעמדן כמתווכות בין הציבור ובין השלטון, מחפשות דרכים חדשות לשפר את תדמיתן, לרוב על ידי דמוקרטיזציה פנימית. ואולם תהליך הדמוקרטיזציה של המפלגות בישראל ידע במהלך העשור עליות ומורדות.

המפלגות בישראל נוקטות מגוון של שיטות לעיצוב רשימתן לקראת הבחירות, ואף עורכות בהן שינויים לעתים קרובות. משנות השישים ועד סוף שנות התשעים התרחש תהליך דמוקרטיזציה שהתבטא בפתיחת הגוף הבוחר של רשימת המועמדים למעגלים רחבים יותר של משתתפים (רהט, 2008: 239). במפלגות אחדות (בעיקר במפלגות הגדולות - הליכוד והעבודה, אבל גם במרצ ובצומת) מגמת הדמוקרטיזציה התחזקה מתוך רצונן של המפלגות:

• לחזק את הלגיטימציה שלהן בתקופה שקרנן יורדת ולמשוך בוחרים על ידי שיפור תדמיתן. מהלך זה גם זוכה לתהודה חיובית בתקשורת ובכך מחזק אותן.
• למשוך חברים נוספים על ידי הרחבת הגופים הבוחרים ופתיחת תהליך העיצוב של רשימת המועמדים לכלל החברים (Hazan and Voerman, 2006: 154; Penning and Hazan, 2001: 268).

בבחירות 2006 התהפכה המגמה, והמפלגות נסוגו מתהליכי הדמוקרטיזציה שהנהיגו - דבר שבא לידי ביטוי בצמצום הגוף הבוחר ולעתים אף במינויים מטעם מנהיג המפלגה. בכנסת ה-17 כיהנו 66 חברים שבחרו מנהיג המפלגה או מוסד מפלגתי לא נבחר, 33 שבחר מוסד מפלגתי נבחר, 20 חברים שבחרו חברי המפלגה, ואחד שדרך בחירתו אינה ידועה. בבחירות שקדמו להן, לעומת זאת, נבחרו מטעם מנהיג או מוסד לא נבחר 25 חברים, 69 חברים בחר מוסד מפלגתי נבחר, 19 בחרו חברי מפלגה ו-7 דרך בחירתם אינה ידועה (רהט, 2008: 241).

בבחירות האחרונות, ב-2009, התחזקה שוב מגמת הדמוקרטיזציה הפנים מפלגתית, והיינו עדים למגמה של פתיחת הגוף הבוחר ולשימוש בשיטות בחירה כוללניות יותר. בשלוש המפלגות הגדולות בכנסת ה-17 - קדימה, עבודה והליכוד - התקיימו בחירות מקדימות שבהן השתתפו כל חברי המפלגה. במפלגת קדימה היה השינוי קיצוני - מעיצוב הרשימה על ידי ראש המפלגה בבחירות הקודמות, לבחירות שבהן השתתפו כל חברי המפלגה. בליכוד היה המעבר הדרגתי יותר: מבחירות על ידי מרכז המפלגה לבחירות על ידי כלל חברי המפלגה. גם מפלגת ישראל ביתנו שינתה את הגוף הבוחר, ובמקום ממנה יחיד עיצבה את הרשימה ועדה מסדרת. מפלגת הבית היהודי לעומת זאת, החליטה על מעבר לשיטה סגורה יותר - לוועדה שמרכיבה את הרשימה שלה - לעומת הבחירות הקודמות שבהן נערכו בחירות במרכז המפלגה. שאר המפלגות נותרו עם אותן השיטות לבחירת מועמדים.

מה ניתן ללמוד מהשינויים שחלו על מצבה של הדמוקרטיה הישראלית?

בעשור האחרון התקיימו הבחירות לכנסת מתוך מגמה הולכת וגדלה של ניתוק הציבור מהמוסדות הפוליטיים, ירידה בנאמנות המפלגתית וירידה בהשתתפות. אלו הובילו לידי ירידה בכוחן של המפלגות הגדולות, ותהליך זה התבטא בקשיים בהרכבת קואליציות מתפקדות ובתחזוקה שלהן במשך תקופת הכהונה. המפלגות מצדן ניסו להתמודד עם הירידה במעמדן באמצעות שינויים פנימיים שערכו, כמו שינוי שיטות לבחירת מועמדים. בציבור אי-היציבות מובילה לחיפוש אחר פתרונות מוסדיים כמו שינוי שיטת הבחירות או שיטת הממשל.

אם מציבים את התופעות הנידונות בהקשרים בין-לאומיים, רואים כי הן אינן ייחודיות לישראל. מדינות מערביות רבות מתמודדות עם ירידה בהשתתפות הפוליטית, עם ניידות קולות, עם היחלשות של מוסדות המפלגה, ועם בחירות תכופות. מאפיין ייחודי לישראל שמשפיע על מידת היציבות הוא השילוב בין מספר גדול של מפלגות, תופעה שמאפיינת את המערכת הפוליטית עוד מתקופת הישוב, ובין חולשה של המפלגות הגדולות וריבוי מפלגות קטנות ובינוניות. החריגות של מצב מפוצל זה של הכנסת מתחדדת כאשר משווים את מדד המספר האפקטיבי של מפלגות, שמשקלל את מספר המפלגות ואת גודלן היחסי, בישראל מול דמוקרטיות מערביות אחרות. בכנסת ה-18 מספר המפלגות האפקטיבי עומד על 6.77 - נתון חריג בהשוואה למדד זה בפרלמנטים אחרים בעולם.

עם זאת, המגמות האלקטורליות שנסקרו עשויות להצביע דווקא על חיוניותה של הדמוקרטיה הישראלית. הבוחר אינו שבוי בידיה של אף מפלגה, ובכל מערכת בחירות בוחן מחדש את החלופות שעומדות לפניו. הנכונות לשנות את ההצבעה נותנת אפוא הזדמנות לרעיונות חדשים ולכוחות חדשים לזכות בייצוג לכנסת. האפשרות הממשית לחילופי שלטון ולחילופי אישים בפוליטיקה היא אינדיקציה שלמערכת הפוליטית בישראל סממנים של דמוקרטיה מהותית. ההצבעה בבחירות איננה רק מיצג שווא, אלא מעצבת את פניה של המערכת הפוליטית.

רשימת מקורות

 אריאן, אשר, ומיכל שמיר, 2008. "מבוא", בתוך: אשר אריאן ומיכל שמיר (עורכים), הבחירות בישראל - 2006, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

 אריאן, אשר, ניר אטמור ויעל הדר, 2006. מדד הדמוקרטיה 2006: תמורות במערך המפלגות בישראל: התפוררות או היערכות מחדש. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

אריאן, אשר, מיכאל פיליפוב ואנה קנפלמן (2009), מדד הדמוקרטיה 2009: עשרים שנה לעלייה מברית המועצות. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

חזן, ראובן, 1998. 'לא פרלמנטרי ולא נשיאותי', פוליטיקה, 2: 97-111.

כהן, אשר, וברוך זיסר, 2003. מהשלמה להסלמה: השסע הדתי-חילוני בפתח המאה ה-21, ירושלים ותל אביב: שוקן.

קניג, עופר, גדעון רהט וראובן חזן, 2004. "האימוץ והביטול של הבחירה הישירה לראשות הממשלה ותוצאותיהם הפוליטיות", בתוך: אשר אריאן ומיכל שמיר (עורכים), הבחירות בישראל - 2003, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 53-90.

רהט, גדעון, 2008. "בחירת מועמדים בישראל: בין מנהיג יחיד לחברי מפלגה", בתוך: אשר אריאן ומיכל שמיר (עורכים), הבחירות בישראל - 2006, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 235-260.

שמיר, מיכל, רפאל ונטורה, אשר אריאן ואורית קדר, 2008. "קדימה במערכת מפלגתית מתרופפת", בתוך: אשר אריאן ומיכל שמיר (עורכים), הבחירות בישראל: 2006, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

Dalton, Russell J., 2000, "The Decline of Party Identification", in: Russell J. Dalton and Martin P. Wattenerg (eds.), Parties without Partisans: Political Change in Advanced Industrial Democracies. Oxford: Oxford University Press, pp. 19-37.

Franklin, Mark N. 1996, "Electoral Participation", in: Lawrence LeDuc, Richard G. Niemi and Pippa Norris (eds.), Comparing Democracies: Elections and Voting in Global Perspective, London, Thousand Oaks, New Delhi: SAGE Publication, pp. 216-235.

Hazan, Reuven Y. and Gerrit Voerman, 2006. "Electoral Systems and Candidate Selection", Acta Politica, 41: 146-162.

Lane, Jan-Erik, 2008. Comparative Politics: the Principal-Agent Perspective, London and New York: Routledge.

Mair, Peter, 2002. "In The Aggregate: Mass Electoral Behaviour in Western Europe, 1950-2000", in: Hans Keman (ed.), Comparative Democratic Politics: A Guide to Contemporary Theory and Research. London, Thousand Oaks, New Delhi: SAGE Publication, pp. 122-140.

Penning, Paul and Reuven Y. Hazan, 2001. "Democratizing Candidate Selection: Causes and Consequences", Party Politics, 7 (3): 267-275.