הצבעה – על שום מה ולמה?
המאמר עומד על חשיבותה של ההצבעה כצורת השתתפות פוליטית בדמוקרטיה ומפרט את גורמי היסוד ברמת הפרט וברמה המוסדית התורמים לרצונו של היחיד להשפיע באמצעות הצבעה על דיוקנה הפוליטי של המדינה הדמוקרטית. המאמר סוקר גם תאוריות רציונליות ואחרות המנסות להסביר את המוטיבציה להצביע וכן את אופי ההצבעה.
הצבעה היא מעשה פיזי – הרמת יד, שלשול פתק לתוך הקלפי, נקיבה בשמו של אדם, לחיצה על כפתור או סימון על גבי מסך (Przeworski, 2006) - אך בעצם היא הרבה יותר מזה. היא לב-לבו של המוסד הדמוקרטי.
ההשתתפות בהליך הבחירות מטרותיה להבטיח שלטון המושתת על הסכמה של כללי המשחק הבסיסיים וכן ייצוג הולם של האינטרסים של אזרחי המדינה והשפעה שלהם על סדר היום הציבורי.
ההצבעה איננה רק זכות, אלא גם חובה אזרחית שלה כמה תפקידים חשובים הן למערכת הדמוקרטית והן למצביע עצמו (רוז ומסאויר, 1984, אצל הרמן, 1990):
- הבעת דעה בעניין איוש כהונות ציבוריות ועיצוב קווי מדיניות ממשלתית;
- השפעה על זהותם של נושאי משרות ומועמדים;
- פיתוח, שימור והעצמה של הנאמנות למשטר החוקתי הקיים;
- הבעת אי-שביעות רצון מן המשטר הקיים על ידי הצבעה למפלגות קיצוניות או אפילו אנטי-מערכתיות ("הצבעת מחאה");
- השתתפות בטקס בעל משמעות פסיכולוגית וחברתית המשמר את האתוס הדמוקרטי של שלטון העם;
זכות ההצבעה האוניברסלית (הידועה גם כזכות ההצבעה הכללית) היא אחת מאמות המידה של משטר דמוקרטי ונתפסת כזכות טבעית המשרתת את עקרון השוויון: "לכל חבר [...] הזדמנות שווה ואפקטיבית להצביע וכל ההצבעות תיספרנה כשוות" (דאל, 2002: 41).
בעבר הייתה זכות זו נתונה במגבלות שונות בכללן מגדר – זכות ההצבעה לא הוענקה לנשים עד סוף המאה התשע עשרה. בשנת 1893 העניקה אותה ניו-זילנד, ובמאה העשרים הצטרפו אליה מדינות נוספות;בישראל הוענקה לנשים זכות הבחירה בשנות העשרים, בבחירות הראשונות לאספת הנבחרים של היישוב היהודי בארץ ישראל. בשווייץ לעומת זאת ניתנה זכות הבחירה לנשים רק בשנת 1971. הגבלות אחרות למימוש זכות ההצבעה היו בעלות על קניין, תשלום מסים, רף הכנסה מסוים ולעתים ידיעת קרוא וכתוב. עוד הוגבלה לעתים זכות ההצבעה על בסיס דת (בעיקר לאחר הרפורמציה, במאה השש עשרה), גזע ומוצא אתני. הגבלות אלו הביאו לידי כך שתקופה ארוכה רק גברים לבנים ממעמד כלכלי-חברתי מסוים הורשו לקחת חלק פעיל בהליך הדמוקרטי ולממש את זכות ההצבעה (Przeworski, 2006).
עם השנים בוטלו ההגבלות ונעלמו, אבל גם כיום המדינות הדמוקרטיות מטילות כמה הגבלות על ההשתתפות בבחירות: המגבלה הידועה ביותר היא מגבלת הגיל, שכן ברוב המדינות הגיל המינימלי להשתתפות בבחירות הוא 18. יש מדינות השוללות את זכות ההצבעה מאסירים על בסיס הרעיון שהחברה מבוססת על אמנה חברתית, שבה כולם מחויבים לציית לחוק.יש השוללות את זכות ההצבעה מכלל האסירים באופן גורף ואחרות רק מאסירים שביצעו עברות מסוימות (להרחבה ראו פרלמנט 38, 2002). רוב המדינות מעמידות את האזרחות כתנאי לזכות הבחירה בטענה שמי שהיגר לאחרונה למדינה אינו בקיא דיו בנושאים שעל הפרק ובשל כך אפשר להשפיע על אופן בחירתו.
רוב המדינות גם מגבילות את ההשתתפות בבחירות בגין שהות בחו"ל – הן בהתייחס להגבלת פרק הזמן שהאזרח יכול לשהות מחוץ לארץ בלי לאבד את זכות ההצבעה שלו, והן בהתייחס למימוש זכות הבחירה לאזרחים השוהים בחו"ל. כמה מדינות מאפשרות מימוש זה, ומקצתן מתנות אותו בהרשמה מוקדמת (להרחבה ראו פרלמנט 38, 2002; פרלמנט 45, 2004).
אף שעד לא מזמן עסקו הציבור והמחקר בשאלה למי הזכות להצביע, כיום ולנוכח הירידה בשיעורי ההצבעה בעשורים האחרונים (להרחבה ראו "צרת רבים חצי נחמה?" בגיליון זה) נשאלת השאלה האם מי שבידו הזכות להצביע יבחר לנצלה?
החלטתו של האזרח אם להצביע או לא מושפעת ממגוון גורמים הקשורים בו עצמו, בהסדרים מוסדיים ובתרבות הפוליטית (גל-נור ובלאנדר, טרם פורסם):
גורמי רקע ברמת הפרט
- מודעות פוליטית: ידע פוליטי והבנת כללי המשחק הפוליטי הם תנאי מוקדם וגורם מניע להשתתפות פוליטית. באופן טבעי, ככל שירבה האזרח להשתתף כך תגדל רמת מודעתו וכך יגדלו הסיכויים שישתתף בהליך הפוליטי.
- מאפיינים כלכליים-חברתיים: מחקרים מצביעים על מתאם חיובי בין רמת השכלה ומצב חברתי-כלכלי ובין השתתפות, שכן לפיתוחה של גישה אזרחית בכללותה, לפיתוח תחושת מחויבות ואחריות ולפיתוח עניין בפוליטיקה נדרשים משאבים (זמן, כסף, רישוּת ידע ומיומנויות פוליטיות), הזמינים יותר ככל שהפרט משכיל יותר ובעל מעמד גבוה יותר.
- הגיל משפיע לא רק על זכות ההצבעה כמו שצוין לעיל, אלא גם על המוטיבציה לממש אותה, שכן לצעירים בדרך כלל אין עניין רב בפוליטיקה. באופן מעניין למדיי גם המבוגרים אינם מתעניינים בפוליטיקה בהכרח, ושיא ההתעניינות הפוליטית מאפיין את האזרחים בגיל העמידה (בני 40 50) – אלו שהתמסדו בעבודה, בעלי קניין, הנושאים בנטל המסים.
- הבחנה על בסיס מגדרי מעלה שנשים נוטות להשתתף פחות מגברים, אך הפער בין המינים קטן. את הנתון הזה אפשר להסביר בקיומם (או בהיעדרם) של משאבים הזמינים פחות לנשים ובעיקרם פנאי, הכנסה והשכלה. בדומה לפרופיל המצביעים הכללי, גם הנשים המצביעות מתוארות כמשכילות, צעירות יותר וממעמד כלכלי מבוסס יותר. בישראל המשתתפות יותר הן נשים ממעמד נמוך יותר, מבוגרות ונשואות (גל-נור ובלאנדר, טרם פורסם).
גורמים מוסדיים
- חובת רישום מראש: בארצות הברית בעלי זכות הבחירה צריכים להירשם מראש ברשימת הבוחרים שאם לא כן לא יוכלו להצביע. הליך ביורוקרטי זה עלול להקשות לעתים על אזרחים לצאת ולהצביע, בעיקר לבעלי המשאבים הנמוכים, קרי בעלי השכלה נמוכה ומעמד חברתי-כלכלי נמוך.
- חובת הצבעה: מדינות דוגמת אוסטרליה וקפריסין בחרו לעגן את חובת ההצבעה בחוק שהעובר עליו צפוי לקנס כספי. חובת ההצבעה מבטיחה שיעור השתתפות גבוה מאוד (כ-90% ומעלה) (פרלמנט 22, 1998).
- שיטת הבחירות: בשיטות בחירה יחסיות, שבהן יש זיקה ישירה יותר בין שיעור התמיכה ובין הייצוג, תגדל המוטיבציה להשתתף בבחירות. בהתאמה, בשיטות רובניות, שבהן קולות רבים אינם זוכים לייצוג, המוטיבציה להשתתף בבחירות תקטן.
- מבנה המערכת המפלגתית ורמת התחרות בבחירות: כשתוצאות הבחירות ידועות מראש המוטיבציה לצאת ולהצביע נמוכה למדיי. במערכת שבה מפלגה אחת שליטה לאורך זמן נוצרת התחושה שתוצאות הבחירות ידועות מראש, ותחושה זו עלולה להשפיע על המוטיבציה להצביע שכן התמיכה במפלגה אחרת נתפסת כחסרת תועלת. לעומת זאת, במערכת שבה המרוץ צמוד יש תחושה שכל קול קובע, ולכן המוטיבציה להשתתף גדלה.
- מידת הפיצול המפלגתי: כשיש קשר חזק בין המפלגות ובין קבוצות דמוגרפיות מסוימות סביר להניח שהמוטיבציה להצביע תהיה גבוהה יותר, משני טעמים: ראשית – זיהוי עם מפלגה מסוימת אינו מצריך משאבים רבים מהבוחר בבואו להחליט אם להצביע למפלגה; שנית – המוטיבציה של הבוחר להצביע תגדל כשיחוש כי האינטרסים שלו יזכו לייצוג רב במידת האפשר.
גורמים הקשורים לתרבות הפוליטית
- ההון החברתי הוא סך המשאבים, המיומנויות והכלים הבלתי-חומריים העומדים לשירות החברה האזרחית ותורמים לשיתוף פעולה ולתיאום בין חלקיה. משאבים אלו כוללים רשתות תקשורת, נורמות, אמון בזולת וכן אמון במוסדות השלטון. היעדרו של אמון זה עשוי ליצור ניכור כלפי המערכת, וזה עלול לבוא לידי ביטוי בהצבעת מחאה, בירידה בשיעורי ההשתתפות ולעתים אף בפעולות מחאה הקוראות תיגר על מוסדות אלו. לפי פאטנם, חברה אזרחית נמרצת ופעילה מעודדת השתתפות פוליטית בקנה מידה רחב, ואילו שחיקה בהון החברתי ובהתארגנויות שביסוד החברה האזרחית באה לידי ביטוי בירידה בשיעורי ההצבעה ובממדים נוספים של השתתפת פוליטית (וקסמן ובלאנדר, 2002).
השאלה כיצד אפשר להסביר העדפה של מפלגה זו על פני אחרת, או מדוע אנו בוחרים להצביע למועמד פלוני ולא לאלמוני מעסיקה חוקרים במדע המדינה כמה עשורים. שלוש גישות עיקריות מנסות להשיב עליה:
הגישה הקונטקסטואלית (או הגישה האקולוגית) מסתמכת על נתונים מצטברים המתייחסים לקבוצת אוכלוסייה על בסיס גאוגרפי - עיר, מחוז וכיו"ב - וגורסת שכדי להסביר את עמדותיהן הפוליטיות של אוכלוסיות אפשר לקשר בין מיקומן הגאוגרפי ובין מבנים חברתיים ומסורות פוליטיות-דתיות (הרמן, 1990; Mayer, 2001). הכשל בגישה זו (הידוע בשמו "הכשל האקולוגי") נובע מכך שהגישה אינה מאפשרת ניבוי ברמת הפרט, שכן מסקנותיה מתייחסות לציבורים שלמים ולא להעדפתו של הבוחר היחיד.
הגישה הסוציולוגית גורסת שמצביעים נוטים לבחור בהתאם לנורמות השולטות בקבוצת השייכות שלהם על בסיס מאפיינים חברתיים של דת, מעמד חברתי ומקום מגורים. חסידיה של גישה זו מאמינים שהיקשרות למפלגה מסוימת תתבצע כבר בשלב מוקדם של חיי האדם באמצעות תהליך החִברות הפוליטי (סוציאליזציה), וסביר שהכרעתו במערכת הבחירות תתבסס על המסורת החברתית שלו (הרמן, 1990; Mayer, 2001).
במהלך השנים התפתחה הגישה הסוציולוגית והתווספו לה אלמנטים פסיכולוגיים המדגישים את השיקולים בתהליך קבלת ההחלטות של הפרט ועיצוב זהותו. חסידיהם של מודלים אלו מאמינים שההכרעה בדבר אופן ההצבעה כרוכה בהזדהות מפלגתיתבארצות הברית הזהות המפלגתית חוזקה בדרישה להירשם כתומך מפלגה כדי להצביע בבחירות המקדימות. – התקשרות ארוכת טווח למפלגה, המשמשת עוגן לפירוש שהמצביעים מפרשים את העולם המרוחק של הפוליטיקה. ההזדהות המפלגתית עוברת לא אחת בירושה משפחתית ומקבלת חיזוק מהסביבה החברתית של הבוחר. כך למשל בוחרים בארצות הברית יגדירו עצמם "דמוקרטים" או "רפובליקנים"; ואילו באירופה יצביעו הבוחרים למפלגות שייצגו את האינטרסים שלהם על בסיס הזדהות עם דת מסוימת (קתולים או פרוטסטנטים), מעמד או קבוצה אתנית (הייג והרופ, 2011; הרמן, 1990; Lau and Redlawsk, 2006).
לדברי דיסקין (1988), אופן הצבעת ההזדהות נקבע על סמך שלושה משתנים עיקריים:
- הרגשת השתייכות לקבוצה והרגשה שקבוצה זו מיוצגת על ידי מועמד או מפלגה מסוימים;
- כמיהה לזיקה למנהיג או לקבוצה חיוביים בעיני הבוחר;
- ניכור כלפי קבוצה המיוצגת על ידי מועמד או מפלגה ה"דוחים" את הבוחר;
כביקורת לגישה זו נטען שהיא מייחסת לפרט פסיביות ושיקול דעת מועט, ובכך קובעת כי ההצבעה אינה אלא מעין הרגל אוטומטי שמשנרכש רבים הסיכויים שלא ישתנה עוד (הייג והרופ, 2011; Law and Redlawsk, 2006).
הגישה הרציונלית, המבוססת על מונחים מתורת המשחקים, מניחה כי המצביעים מפעילים שיקולים הנסמכים על מידע רב, משווים בין החלופות, ועל בסיס שיקולי עלות-תועלת בוחרים בחלופה שתמקסם את האינטרסים שלהם.
לפי גישה זו אפשר לצמצם את החלטת ההצבעה למשוואה פשוטה: מפלגה א' נמצאת בשלטון ומולה מתמודדת מפלגה ב'. אם התועלת מניצחונה של מפלגה א' תהיה חיובית או גבוהה מהתועלת שתנבע מניצחונה של מפלגה ב' – יצביע הבוחר הרציונלי למפלגה א'; וההפך הוא הנכון. ככל שההבדל בין המפלגות גדול יותר, כך התועלת שתצמח מההצבעה תהיה גדולה יותר (Barzel & Silberberg, 1973; Blais, 2000).
באופן אינטואיטיבי אפוא נדמה שמעשה ההצבעה הוא רציונלי, אך פרדוקס ההצבעה מוכיח כי דווקא ההפך הוא הנכון, שכן עלות ההצבעה (המשאבים שהפרט משקיע באיסוף המידע, ההליכה לקלפי וכיו"ב) תהיה לרוב גבוהה יותר מהתועלת שתוצאות ההצבעה צפויות להניב לו. לפיכך בבחירות רחבות היקף - פרט למקרים הרי גורל של תיקו, שבהם ההצבעה של הפרט עשויה להיות ההצבעה המכרעת – אין זה רציונלי להצביע.
גישה זו מסבירה גם את תופעת "הבורות הפוליטית", המאפיינת את האזרחים ברוב הדמוקרטיות המודרניות. לפי גישה זו, אין זו אלא בורות רציונלית שמקורה בתחשיביו של הפרט ולפיהם העלות שיש להשקיע בהבנת רזי המערכת הפוליטית המסועפת גבוהים מהתועלת האפשרית העשויה לצמוח מהבנתה של מערכת זו (Caplan, 2007). אי לכך אין זה רציונלי לקחת חלק בפוליטיקה בכלל ובהליך ההצבעה בפרט.
ביקורת רבה הושמעה על הגישה הרציונלית והמודלים שנגזרו ממנה; בין השאר נטען כי היא איננה לוקחת בחשבון את השפעתם של גורמים רגשיים ונורמטיביים או שיקולי שייכות קבוצתית, העשויים להטות את אופן הצבעתו של הבוחר. כן נטען נגדה כי היא מתעלמת מהמגבלות הקיימות במציאות, שבמסגרתן אין לבוחר מידע מושלם על היתרונות ועל החסרונות בכל אחת מהחלופות המוצעות; וכי היא מסבירה מדוע אנשים אינם מצביעים טוב יותר משהיא מסבירה מדוע הם מצביעים.
במהלך השנים, ובין השאר כתגובה לביקורות אלו, גובשו מודלים רציונליים נוספים, בכללם מודל ההצבעה הטקטית, שיפורט בהמשך הדברים, ומודל ההצבעה הרטרוספקטיבית. מודל זה מתאר את פעולת ההצבעה כתגובה להישגי הממשל בעבר, מתוך הנחה שתחום הכלכלה הוא שדה הקרב העיקרי, ובשל כך להישגי הממשלה בתחום זה משקל ניכר בבחירתה המחודשת (הייג והרופ, 2011). דוגמה להצבעה מעין זו ניתן למצוא בסקר שערך "המכון למחקר חברתי שימושי" (לימים מרכז גוטמן) כבר בשנת 1949 במטרה לבחון את הגורמים המכריעים את החלטת המצביעים בישראל. מממצאי הסקר עלה שמעשי המפלגה בעבר היו הגורם שהשפיע ביותר על האזרחים כשבאו להכריע אם להצביע למפלגה כזאת או אחרת (להרחבה ראו בלאנדר, 2013).
מודלים אחרים טוענים לרציונליות מוגבלת (bounded rationality) שבמסגרתה המצביעים מקבלים את החלטותיהם באופן אוטומטי למחצה ועל בסיס הנחות מובנות מראש, בדרך כלל פשטניות (דוגמת X טוב להיספאנים) (Lau and Redlawsk, 2006).
האם תמיד אנו נוקטים הצבעה כנה ומצביעים בהתאם להעדפותינו המדויקות, ללא קשר לשיקולים זרים? לא בהכרח.
המונח הצבעה טקטית (הידוע גם כ"הצבעה אסטרטגית") מתייחס למצב שבו האזרח מצביע למפלגה או למועמד שלדעתו סיכוייהם לזכות גבוהים מאלה של המפלגה או המועמד שהוא מעדיף. להצבעה הטקטית שלושה מאפיינים (Fisher, 2004):
- הצבעה שאיננה למפלגה או למועמד המועדפים ביותר;
- ראייה לטווח קצר – המצביע מעוניין להשפיע על מי שינצח בבחירות הקרובות;
- על הבחירה במועמד או במפלגה להתאים לעקרון מרב התועלת של מודל הבחירה הרציונלי, כלומר לפעול לתועלתו המרבית של הפרט.
הבחירה אם לנקוט הצבעה טקטית וכיצד לעשות זאת תלויה כמובן בשיטת הבחירות, וככלל נטען ששיטות רוביות - בהשוואה לשיטות יחסיות - מעודדות הצבעה אסטרטגית. שיטות רוביות מעודדות מערכת דו-מפלגתית ומקשות על מפלגות לזכות בייצוג, אלא אם הן מפלגות גדולות. בשל כך הבוחר הטקטי, היודע שסיכוייו להכניס לפרלמנט מפלגה קטנה קלושים, מעדיף שלא לבזבז את קולו, ובמקום זאת בוחר באחת המפלגות הגדולות.
בשיטות יחסיות, לעומת זה, המצב שונה, שכן למפלגות רבות סיכוי גבוה לזכות בייצוג. שיטות אלו מעודדות אפוא בעקיפין את הדפוס של ההצבעה הכנה על פני השימוש בדפוס ההצבעה הטקטית. מנגנונים כמו אחוז החסימה, הפוגמים ביחסיות הבחירות, יכולים לעודד הצבעה טקטית של בוחרים, אך באופן זניח בהשוואה לשיטות הבחירה הרוביות (להרחבה ראו Cox, 1997).
בישראל שינוי שיטת הבחירות ויישומה של שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה (1996) אפשרו לבוחרים להצביע הצבעה כנה למפלגה בלי חשש שמא ייפגעו סיכוייו של הגוש המועדף עליהם להרכיב את הממשלה, שכן ראש הממשלה ממילא נבחר בנפרד. מהלך זה הביא לידי פיצול רב במערכת המפלגתית ולהגברת כוחן של המפלגות הקטנות, שכן הבוחר לא חשש עוד לבזבז את קולו עליהן (קניג, רהט וחזן, 2004).
ההצבעה הטקטית נקראת לעתים גם "הצבעה מתוחכמת" משום שנקיטת דפוס הצבעה זה, כך נטען, היא תוצר של הבנת המערכת הפוליטית ושל הליך הצבעה שנועד לשרת את עקרון הייצוגיות ולהשפיע על עיצוב נושאי מדיניות. עוד נטען כי חוסר היכולת לזהות מצבים פוליטיים המחייבים בחירה בהצבעה טקטית ונקיטה פעולה בהתאם מקשה על השגת יציבות במערכת המפלגתית (Cox, 1997). כך למשל במדינות ללא מסורת דמוקרטית דוגמת מדינות ברית המועצות לשעבר, אי-הבנה של חשיבות ההצבעה הטקטית ופעולה בהתאם להיגיון שהיא מכתיבה, כך נטען, עלולים לסכן את התבססותו של המשטר הדמוקרטי החדש, שכן כשמצביעים חשים פעם אחר פעם שאינם זוכים לייצוג, הם עלולים לפתח חוסר אמון במוסדות הדמוקרטיים ואף לנקוט אמצעים בלתי לגיטימיים להפילם (Tavits and Annus, 2006).
מאמר זה ביקש לעמוד על חשיבותה של זכות ההצבעה במשטר הדמוקרטי והמגבלות שהוטלו ועודן מוטלות עליה בדמוקרטיות השונות; לדון בגורמים שבגינם אנשים בוחרים להצביע או לא להצביע; ולנסות ולהשיב על שאלת הזהב – על סמך מה אנו בוחרים?
ומעל הכול ולנוכח האדישות שאנו נתקלים בה בעשורים האחרונים, הבאה לידי ביטוי בירידה בשיעורי ההשתתפות בבחירות, מאמר זה ביקש לשרטט את חשיבותה של ההצבעה כאבן יסוד במשטר הדמוקרטי ולהזכיר לכול כי "ההצבעה בבחירות היא האקט הפוליטי המבטא הן את רוחה של הדמוקרטיה והן את מהותה" (אריאן, 1986: 192).
אריאן, אשר, 1986. משטר ופוליטיקה בישראל, תל אביב: עם עובד.
בלאנדר, דנה, 2013. "לפי מה מכריעים הבוחרים – אז והיום?", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 8 בינואר.
גל-נור, יצחק ודנה בלאנדר, טרם פורסם. המערכת הפוליטית בישראל. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
דאל, רוברט, 2002. על הדמוקרטיה, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
דיסקין, אברהם, 1988. כיצד בוחרים, ירושלים: מכון ירושלים.
הייג, רוד ומרטין הרופ, 2011. פוליטיקה השוואתית, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
הרמן, תמר, 1990. ממשל ופוליטיקה במדינת ישראל, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
וקסמן, אפרת ודנה בלאנדר, 2002. דגמים של שיתוף אזרחים (מחקר מדיניות 26), ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
פרלמנט, 22, 1998. להצביע – זכות או חובה?, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
פרלמנט 38, 2002. "מי רשאי להצביע", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
פרלמנט 45, 2004. "ייצוג אזרחים החיים בחו"ל", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
קניג, עופר, 2013. "צרת רבים חצי נחמה? הירידה בשיעורי ההצבעה בישראל ובדמוקרטיות מערביות אחרות", פרלמנט גיליון זה (75), אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
קניג, עופר, גדעון רהט וראובן חזן, 2004. "האימוץ והביטול של הבחירה הישירה לראשות הממשלה ותוצאותיהם הפוליטיות", בתוך: אשר אריאן ומיכל שמיר (עורכים), הבחירות בישראל: 2003, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 53-90.
Abramson, Paul et. al., 2010. "Comparing Strategic Voting Under FPTP and PR", Comparative Political Studies 43 (1): 61-90.
Barzel, Yoran and Silberberg, Eugene, "Is the Act of Voting Rational?", Public Choice, Vol. 16 (Fall),1973: 51-58.
Blais, André, 2000. To Vote or Not to Vote?, Pittsburgh: University of Pittsburgh Press.
Caplan, Brian, 2007. The Myth of the Rational Voter: Why Democracies Choose Bad Policies, Princeton: Princeton University Press.
Colemen, Jules and Ferejohn John, 1986. "Democracy and Social Change", Ethics 1: 6-25.
Cox, Gary, 1997. Making Votes Count, Cambridge: Cambridge University Press.
Cox, Gary, "Voting: Tactical", 2001. International Encyclopedia of the Social & Behavioral Sciences, Amsterdam; New York: Elsevier, pp. 16328-16330.
Dalton, Russell J., and Anderson Christopher J., 2011. Citizens, Context, and Choice: How Context Shapes Citizens’ Electoral Choices. Oxford: Oxford university press.
Fisher, Sthepen D., 2004. "Definition and Measurement of Tactical Voting: The Role of Rational Choice", British Journal of Political Science 24(1): 152-166.
Lau, Richard R. and Redlawsk, David P., 2006. How Voters Decide: Information Processing during Election Campaigns, Cambridge: Cambridge University Press.
Mayer, N, "Voting: Sociology of", 2001. International Encyclopedia of the Social & Behavioral Sciences, Amsterdam; New York: Elsevier, pp. 16324-16328.
Przeworski, Adam, 2006. "Constrains and Choices: Electoral Participation in Historical Perspective", New York: New York University.
Tavits Margit and Taavi Annus, 2006. "Learning to Make Votes Count: The Role of Democratic Experience", Electoral Studies 25: 72-90.