השפעת הרפורמה בעברות ההמתה על התאונות בתחום הבנייה
לאחרונה נחקקה בכנסת הרפורמה בעברות ההמתה, שכללה גם עברה של המתה בקלות דעת. יחד עם הנחיות התביעה בקשר לעברה של גרימת מוות ברשלנות, הן יוכלו להועיל לאכיפה יעילה יותר ומרתיעה יותר במקרים של גרימת מוות בתאונה בתחום הבנייה
Flash 90
לאחרונה נחקקה בכנסת הרפורמה בעברות ההמתה. רשימה זו תציג בקצרה את הרפורמה וכן את מידת השפעתה האפשרית על האכיפה הפלילית במקרים של גרימת מוות בתאונה בתחום הבנייה.
עיקרי הרפורמה בעברות ההמתה
ביולי 2019 נכנסה לתוקפה הרפורמה בעברות ההמתה.חוק העונשין (תיקון מס' 137), התשע"ט-2019. זה היה סופו של תהליך שנמשך שנים: בשנת 2007 הוקמה "ועדת קרמניצר",בוועדה, שהקים השר דניאל פרידמן ובראשה עמד פרופ' מרדכי קרמניצר, היו חברים נציגי המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, נציגי מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, נציגי הסנגוריה ציבורית וכן הח"מ. וזו הגישה את המלצותיה המפורטות בשנת 2011. ההמלצות היו בסיס לדיונים בממשלה ובכנסת על הרפורמה, וזו עברה בחקיקה בסוף שנת 2018.
מטרת הרפורמה הייתה לדרג מחדש את החומרה בעברות ההמתה. בעבר היו שלוש דרגות חומרה בלבד: רצח (בכוונה תחילה),אם כי עברת הרצח כללה גם מקרים של מודעות, כשמדובר היה ברצח במהלך ביצוע עברה או בהמתת אב ואם. הריגה (שכללה מקרי מצב נפשי של אדישות או קלות דעת) וגרימת מוות ברשלנות. יש לציין כי על עברת הרצח היה עונש חובה של מאסר עולם, העונש המרבי על עברת ההריגה היה 20 שנות מאסר, ועל גרימת מוות ברשלנות 3 שנים לכל היותר. הפער בין עברת ההריגה ובין העברה של גרימת מוות ברשלנות היה גדול מאוד – הן מבחינת העונש המרבי והן מבחינת התיוג. עברת ההריגה גם כללה קשת רחבה ביותר של מקרים: החל בכאלה שגבלו ברצח ממש – המתה מתוך אדישות, לעיתים במהלך "דקירה במועדון", שלא כללו את הרצון להמית (ולכן לא הסתיימו בהרשעה ברצח) והסתיימו בעונשים של עד 20 שנות מאסר; וכלה בתאונות כגון תאונות דרכים שאמנם כללו התנהגות פרועה, אך ללא ספק נבעו מקלות דעת – מצב נפשי שבו העושה לא רצה בתוצאה ואף קיווה להימנע ממנה.
זאת ועוד, לעיתים ההבדל בין הרשעה בהריגה ובין הרשעה בגרימת מוות ברשלנות היה דק ביותר, שכן כדי להוכיח את המודעות הנדרשת להרשעה בהריגה, השתמשו בתי משפט בחזקות ראייתיות שלמעשה מוכיחות את קיום המודעות מתוך העובדה שמדובר בדרגה גבוהה של רשלנות.למשל ע"פ 1100/93, סובאח נ' מדינת ישראל וכן ע"פ 3158/00, מגידיש נ' מ"י. מכאן שהן מבחינת עקרון החוקיות והן מבחינת הצורך לעשות צדק הייתה עברת ההריגה בעייתית ביותר, ואיגדה תחתיה הן מקרים שגובלים ברצח והן מקרים שגובלים ברשלנות.
התיקון בחוק העונשין בעקבות הרפורמה יצר מדרג אחריות שונה לחלוטין. כיום במרכז עברות ההמתה עומדת עברת רצחסעיף 300 (א) לחוק העונשין. בסיסית. עברה זו כוללת המתת אדם בכוונה או באדישות – ומכאן שהמקרים החמורים ביותר, שבעבר נתפסו תחת עברת ההריגה, כיום חוסים תחת עברת רצח. עם זאת עברה זו אינה כוללת מאסר עולם חובה, אלא מאסר עולם כעונש מרבי. החוק החדש כולל גם רשימת נסיבות מחמירות שבהתקיימן ניתן להרשיע ברצח בנסיבות מחמירות. אלה כוללות נסיבות של כוונה תחילה (בכללן תכנון או שקילה), מעשים כלפי חסרי ישע, רצח לשם ביצוע עברה אחרת, פעולת טרור או של ארגון פשיעה ועוד רשימה ארוכה. בעקבות הרפורמה הוגדרה גם עברה של "המתה באחריות מופחתת" בנסיבות ספציפיות שמפחיתות את האחריות כגון רצח בעקבות התעללות מצד הקורבן. במלים אחרות, עבירת רצח היא העבירה הבסיסית וישנן נסיבות שבהן היא מוחמרת ואילו בנסיבות אחרות האחריות למעשה הרצח מופחתת.
ואולם לעניין תאונות העברה הרלוונטית היא "המתה בקלות דעת".סעיף 301ג לחוק העונשין עברה זו אמורה לכלול את התאונות החמורות שבעבר נתפסו תחת עברת ההריגה, אלא שלאחר הרפורמה העונש המרבי בעברה זו הוא 12 שנות מאסר (בניגוד לעונש של 20 שנות מאסר על הריגה). כמו כן חל הבדל בתיוג: תיוג ההמתה אינו חל גם על מקרים חמורים מאוד הגובלים ברצח, כפי שהיה בהריגה.
גרימת מוות ברשלנות
העברה של גרימת מוות ברשלנותסעיף 304 לחוק העונשין. לא תוקנה, אך סעיף הרשלנות בחלק הכללי בחוק העונשין תוקן במידה מסוימת בשלב מוקדם יותר, בשנת 2016, כמעין פעימה ראשונה של הרפורמה בדיני ההמתה.סעיף 21 לחוק העונשין. יש לציין שהתיקון בהקשר זה היה מינורי, אבל מהלכי התביעה בעקבותיו עשויים להביא לידי שינוי משמעותי יותר.
בעקבות הרפורמה הוגדר באופן מובהק יותר כי מעבר ליסוד הרשלנות (העובדה כי אדם מן היישוב היה צופה שהתוצאה הקטלנית עלולה לקרות) על התביעה להוכיח, כיסוד פוזיטיבי, שהמעשה היה "נטילת סיכון בלתי סביר". בכך ביקש המחוקק להעביר מסר שבצד החובה לשמור על חיי אדם, על רשויות התביעה ובית המשפט לשקול את הערך החיובי שבהתנהגויות מסוימות מתוך ההכרה של המחוקק בכך שבשגרה בני אדם נוטלים סיכונים במגוון הקשרים של חיי היומיום, שלרוב הם סיכונים סבירים שאינם מצדיקים נקיטת הליכים פליליים.
הנחיות התביעה בנוגע לגרימת מוות ברשלנות
אף על פי שתיקון החוק היה כאמור מינורי, בכל הנוגע לגרימת מוות ברשלנות שלחה הכנסת מסר שדורש מהתביעה הנחיות מפורטות בנוגע לכללי העמדה לדין במקרים כאלה. ולכן לאחר עבודת מטה במשרד המשפטים פרסם פרקליט המדינה הנחיות מפורטות שיכולות להשליך ישירות על העמדה לדין במקרים של תאונות עבודה בכלל ותאונות בבנייה בפרט.
על פי הנחיות התביעה שפורסמו לאחר תיקון סעיף הרשלנות,הנחיית פ.מ. 2.37 "מדיניות התביעה בהחלטה על העמדה לדין בגין עבירות של גרימת מוות וגרימת חבלה ברשלנות". במסגרת שיקולי ההעמדה לדין בעברה של גרימת מוות ברשלנות יישקלו:
- באיזו מידה היה אפשר לצפות את התוצאה הקטלנית או החבלה בעת ביצוע המעשה או המחדל?
- האם העושה היה מודע לטיב ולנסיבות התנהגותו ולסיכון שיצר?
- מאפיינים ייחודיים של העושה: האם מדובר באדם מוגבל? האם מדובר באדם בעל מקצוע?
- האם מדובר במעשה או במחדל? במחדל יש לבסס מקור חובה (דין כלשהו שמחייב את העושה לפעול בכדי למנוע את מקור הסכנה), והחלת הנורמה הפלילית נעשית בקפדנות רבה יותר מאשר במעשה.
- מקומו של העושה ב"מעגלי האחריות": לעיתים מדובר בשרשרת אירועים שבה לכל אדם אחריות שונה. ככל שהעושה קרוב יותר, מבחינת השרשרת הסיבתית, לתוצאה הקטלנית, תגבר הנטייה להעמיד לדין.
- מעמדו, דרגתו וסמכותו של העושה: ככל שמדובר באדם בכיר יותר יש לשקול בחיוב להעמידו לדין.
- מידת הסטייה מהסטנדרט הראוי.
- האם מדובר בדבר הטומן בתוכו סכנה טבעית או שהסכנה נובעת משימוש מסוכן.
ההנחיות גם מתייחסות באופן ספציפי לבעלי מקצוע שסוטים מכללי ההתנהגות הכתובים בדין או מאלה המקובלים בקרב בעלי אותו מקצוע. ההנחיה גם מתייחסת לאחריותם של מפקחים ולעיתים אפילו של הרגולטורים (במשרדי הממשלה למשל) כשניתן לראות אחריות ישירה שלהם. עם זאת ההנחיה מכירה גם בעובדה שמשאבי הפיקוח מוגבלים ושיש לשקול במסגרת ה"סיכון הסביר" את התועלת החברתית שבפעילות ואת האפשרות של שיתוק כתוצאה מאכיפת יתר.
השלכות הרפורמה על חקירה והעמדה לדין בתאונות בנייה
ראשית, רמות האחריות הרלוונטיות היחידות בהקשר של תאונות הן המתה בקלות דעת וגרימת מוות ברשלנות. אף שיש מי שימצא במקרים מזעזעים במיוחד "אדישות לחיי אדם", מהבחינה המשפטית הפלילית היסוד הנפשי של אדישות דורש שקילות (שוויון נפש) באשר לשאלה האם תקרה תוצאה קטלנית. ההנחה היא שבכל תאונה לאדם האחראי יהיה תמיד רצון, ולו קל, שהתוצאה לא תקרה – ולו משום שתאונה וגרימת מוות תזיק מבחינה כלכלית או פלילית לעבודת הבנייה (גם אם נניח שמדובר באדם שאינו אכפתי לחיי אדם). לכן יסוד האדישות אינו מתקיים. מכאן שרמות האחריות הרלוונטיות הן המתה בקלות דעת וגרימת מוות ברשלנות.
באשר להמתה בקלות הדעת: היא המקבילה של החלק הקל בעברת ההריגה בעבר. היסוד הנפשי של קלות הדעת היה ידוע בעבר ולכן אין בו חידוש. עם זאת יש לציין כי בכל הנוגע לתאונת עבודה בבנייה מעולם לא הייתה הרשעה בהריגה. מקרה ידוע שבו הואשם קבלן בהריגה היה המקרה של אלי רון,ע"פ 9894/07 אלי רון ואחרים נ' מדינת ישראל ממציא שיטת ה"פל-קל" שבגינה אירע "אסון ורסאי" בשנת 2001. עם זאת גם במקרה זה זוכה רון מעברת ההריגה והורשע רק בגרימת מוות ברשלנות. אחד הנימוקים היה שביתו שלו היה בנוי באותה שיטה, ומכאן שבית המשפט השתכנע שלא הייתה לו המודעות הסובייקטיבית לקרות התוצאה – מודעות שדרושה להרשעה בהריגה (וכיום – בהמתה בקלות הדעת). עם זאת לאור תיקון החוק ייתכן שיהיה שינוי מסוים במדיניות של התביעה ובתי המשפט, בין השאר משום שאין מדובר עוד בעברה חמורה כל כך של "הריגה" הנושאת סטיגמה ותיוג חמור, ובכך ייפתח הפתח – במקרים המתאימים כמובן – להאשמה בהמתה בקלות דעת.
באשר לעברת הרשלנות: אף שהרפורמה לא תיקנה כאמור באופן מהותי את נוסח הרשלנות, ניתן בהחלט לצפות שמדיניות התביעה תושפע מהנחיות פרקליט המדינה שפורסמו. הנחיות אלה, ובעיקר ההתמקדות בשאלת הסיכון הסביר, במעגלי האחריות ובצורך לבחון את אחריותם של הרגולטורים והמפקחים, יוצרים מערך שסביר שיביא לידי אכיפה יעילה יותר בהקשר של עברות הבנייה, ומכאן גם להרתעה רבה יותר.
גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות?
כיום במצבים של רשלנות חמורה שאינה מלווה במודעות לקרות התוצאה הקטלנית, החוק אינו מאפשר להעמיד לדין בעברה חמורה יותר מגרימת מוות ברשלנות. בהצעת החוק שגובשה בעקבות המלצות ועדת קרמניצר הייתה כלולה גם רמת אחריות נוספת – גרימת מוות ברשלנות חמורה. הצעה זו עברה בקריאה ראשונה, אך בשל התפזרות הכנסת בשלהי 2018 עברו בקריאה שנייה ושלישית רק אחדים מהסעיפים, והיתר נותרו להמשך עבודה בעתיד. סעיף זה יכול לשנות את התמונה באשר למצבים של תאונות חמורות, בפרט של מנהלי עבודה, מפקחים וכדומה שאינם מקיימים את הדין ובמחדלם הביאו לידי מוות ברשלנות חמורה:
"על אף האמור בסעיף 21 (ב), הגורם ברשלנות למותו של אדם ומתקיימים לגביו שניים אלה, דינו - מאסר חמש שנים.
- במעשהו סטה במידה ניכרת מהתנהגות סבירה בנסיבות העניין, והיה מודע לטיב המעשה;
- המעשה מהווה הפרה של דין".
מכאן שרמת האחריות של גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות יכולה להיות כלי חשוב בסיוע באכיפה ובהרתעה במקרים חמורים של תאונות עבודה בכלל ותאונות בבנייה בפרט. בהחלט ייתכנו מצבים של סטייה חריפה מההתנהגות הסבירה מלווה במודעות לטיב המעשה (למשל – מודעות של המפקח לכך שהוא אינו מפקח כמתחייב מהדין) אך לא ניתן להוכיח סובייקטיבית את צפיית התוצאה הקטלנית (כמו ברבים ממקרי התאונות). במקרים אלה ניתן יהיה להחמיר, לחקור ולהעמיד לדין בעברה החמורה יותר.
סיכום
מקרי מוות בתאונות בתחום הבנייה נעשו שכיחים יותר ויותר, בעיקר ככל שגבר הצורך לבנות מהר כדי להביא לידי הורדת מחירי הדיור. הרפורמה בעברות ההמתה, ביציאת העברה של המתה בקלות דעת, וכן הנחיות התביעה בקשר לעברה של גרימת מוות ברשלנות, יוכלו להועיל לאכיפה יעילה יותר ומרתיעה יותר במקרים אלה. מומלץ להשלים את חקיקת הסעיף של גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות, שיכול לתת עוד כלי חשוב לרשויות התביעה.