ביחד או לחוד: שיתופי פעולה בין מפלגות
לקראת הבחירות הנוכחיות, כמו במערכות בחירות קודמות, היינו עדים לבריתות שכרתו ביניהן מפלגות: מימד עם הירוקים, תנועת השמאל החדשה עם מרצ, אח"י (שפרשה מהאיחוד הלאומי) עם הליכוד, והניסיון להקים מפלגה חדשה בשם 'הבית היהודי' על יסודות המפד"ל והאיחוד הלאומי. ואולם איחודים בין מפלגות אינם ייחודיים למערכת בחירות זו ואינם בלעדיים למערכת הפוליטית הישראלית. מאמר זה יסקור אופני איחוד קיימים ויעמוד על אחדים מהמניעים המובילים לאיחוד בין מפלגתי.
לקראת הבחירות הנוכחיות, כמו במערכות בחירות קודמות, היינו עדים לבריתות שכרתו ביניהן מפלגות: מימד עם הירוקים, תנועת השמאל החדשה עם מרצ, אח"י (שפרשה מהאיחוד הלאומי) עם הליכוד, והניסיון להקים מפלגה חדשה בשם 'הבית היהודי' על יסודות המפד"ל והאיחוד הלאומי.
ואולם איחודים בין מפלגות אינם ייחודיים למערכת בחירות זו ואינם בלעדיים למערכת הפוליטית הישראלית. מאמר זה יסקור אופני איחוד קיימים ויעמוד על אחדים מהמניעים המובילים לאיחוד בין מפלגתי.
שלושה אופנים קיימים לאיחוד מפלגות:
מערך מפלגות - לעתים מפלגות בוחרות להתמודד בבחירות ברשימה משותפת. הן פועלות בכנסת כסיעה אחת ומחויבות למצע אחד, אבל עם זה כל המפלגות במערך ממשיכות לשמור על זהותן הנפרדת, לקיים מוסדות מפלגה משלהן, לגייס תומכים וכספים ולנהל את קופת המפלגה. כל מפלגה ממומנת בנפרד, ואת נציגי הרשימה לכנסת קובעת כל מפלגה לעצמה.
דוגמאות בולטות למערכי מפלגות הם 'המערך הקטן', שפעל בשנים 1965 1968 וכלל את מפא"י ואת אחדות העבודה; 'המערך הגדול', שפעל בשנים 1969 1984 וכלל את מפלגת העבודה ואת מפ"ם; גח"ל (גוש חירות-ליברלים), שהתמודד לכנסת בשנים 1965 1973 וכלל את חירות ואת המפלגה הליברלית; ומפלגת הליכוד, שבבחירות 1973 הייתה מערך מפלגות של גח"ל, המרכז החופשי והרשימה הממלכתית, וב-1977 של גח"ל, לעם ואחדות.
איחוד מפלגות - לעתים מפלגות מקימות יחד מפלגה משותפת שמאחדת את מוסדות המפלגות ומקיימת סניפים משותפים. המועמדים לכנסת מתמודדים מטעם רשימה אחת ומחויבים לאותו המצע. לצד זה המפלגות המרכיבות את האיחוד ממשיכות לשמור על זהותן על ידי קביעה נפרדת של הרשימה בידי כל מפלגה בנפרד ושמירה על מפתח סיעתי. דוגמה לאיחוד כזה היא מפלגת העבודה, שבשנים 1968 1974 הייתה איחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י.
מפלגה מאוחדת - במצב זה מפלגות מתאחדות, מתמזגות לגוף מפלגתי אחד ומוותרות על זהותן בכך שהן מבטלות את מוסדות המפלגות ומוותרות על ייצוגן ברשימה ובמוסדות המפלגה על פי מפתח מפלגתי. איחוד שכזה התרחש בין מזרחי ובין הפועל מזרחי, שיצרו בשנת 1956 את המפד"ל (מפלגה דתית לאומית) (נויברגר, 1991: 183 ,188).
לאיחודים בין מפלגות גורמים מגוונים, ולכל איחוד מניעים משלו. המניע הצפוי ביותר הוא השאיפה להגביר את כוחה של המפלגה ואת סיכוייה לזכות לייצוג בכנסת או בממשלה. גם התנאים המוסדיים שבמסגרתם המפלגות מתמודדות יוצרים פעמים רבות אילוצים שיש להתחשב בהם, ואלה עשויים לעודד מפלגות להתמודד ברשימות משותפות או ליצור קואליציות טרום בחירות. המפלגות הקטנות שואפת בדרך כלל להתאחד מסיבות אחרות מאלה של המפלגות הגדולות בבואן להתאחד או לקבל אליהן מפלגות קטנות.
הגברת הכוח האלקטורלי
כאשר דנים במניע של הגברת הכוח האלקטורלי, יש להבחין בין מפלגה קטנה ובין מפלגה גדולה. מפלגות קטנות עשויות לרצות לחבור למפלגות גדולות או ליצור רשימה משותפת עם מפלגות קטנות אחרות. את הסיבות לרצון להגביר את הכוח אפשר למיין בהתאם לציפיות הראליות של כל מפלגה ומפלגה:
כרטיס כניסה - חתירה להגברת הכוח האלקטורלי יכולה לנבוע משאיפה צנועה של מפלגה לעבור את אחוז החסימה ולהבטיח לעצמה ייצוג כלשהו בכנסת. מפלגות מסוג כזה הן למשל מימד שחברה לעבודה וגשר שחברה לליכוד. לעתים מפלגות קטנות מתאחדות זו עם זו כדי במטרה להגביר את הסיכויים לעבור את אחוז החסימה, או כדי לחזק את השפעתן. כך למשל בבחירות לכנסת ה-15 מפלגת תע"ל התמודדה כרשימה עצמאית, בבחירות לכנסת ה-16 היא רצה ברשימה משותפת עם חד"ש, ולכנסות ה-17 וה-18 היא התמודדה ברשימה משותפת עם רע"מ.
יכולת מיקוח וסיכויים להשתתף בממשלה - מטרה מרחיקת לכת יותר היא יצירת מרכז כוח גדול בכנסת, ולא רק הישרדות פוליטית. במקרה כזה תרצה הרשימה לא רק ייצוג, אלא גם השפעה רבה יותר על המדיניות ועל החקיקה, וכן תשאף להשפיע ברמת הפוליטיקה הבין-מפלגתית הודות ליכולת מיקוח גדולה יותר הן במשא והמתן הקואליציוני, והן בכהונת הכנסת, לדוגמה בעת העברת התקציב. אם לאחר הבחירות מפלגה כזאת תמצא את עצמה במחנה המנצח, היא לא תסתפק בהשפעה בכנסת, אלא תשאף גם לכוח בממשלה. כך למשל רשימת האיחוד הלאומי - שהורכבה מתקומה, מולדת וחרות - חברה יחדיו כדי להיות מפלגת ימין גדולה שתוכל להתחרות במפד"ל, לנגוס בקהל הבוחרים שלה ולהילקח בחשבון בהרכבת הקואליציה. גם את ניסיונן של המפד"ל והאיחוד הלאומי להקים מפלגה מאוחדת בשם 'הבית היהודי' אפשר לייחס למניעים אלה. בסופו של דבר האיחוד לא התקיים. שתי המפלגות התמודדו בבחירות בנפרד, ויחד קיבלו פחות מושבים משקיבלה הרשימה המשותפת בבחירות לכנסת הקודמת (7 מנדטים בבחירות אלה לעומת 9 מנדטים בבחירות הקודמות).
חלופה לשלטון - אף שלהלכה כל מפלגה שואפת להגיע לשלטון, למעשה יעד זה משתנה ממפלגה למפלגה. ואכן, יש מפלגות שאינן רוצות להגדיל את כוחן כדי לקבל הזמנה מפתה יותר לקואליציה, אלא רוצות להרכיב את הקואליציה בעצמן. ואולם כדי להיות חלופה לשלטון ולהרכיב את הממשלה, דרוש כוח אלקטורלי. במדינות שבהן נהוגה ממשלה קואליציונית, לעתים מפלגות מקיימות ביניהן מגעים עוד לפני הבחירות, מסכימות ביניהן על חלוקת התיקים, ומכריזות לפני ציבור הבוחרים כי אם יזכו, ירכיבו יחד את הממשלה לאחר הבחירות. במצב זה המפלגות השותפות מרוויחות שכן הן יודעות אילו תיקים יקבלו, הקואליציה מרוויחה כי כל מפלגה מקדמת במסע הבחירות שלה לא רק את עצמה אלא את הקואליציה כולה, והציבור זוכה לדעת עוד לפני הבחירות מה תהיה הקואליציה שתוביל את הממשלה ומתייחס לכך בשיקולי ההצבעה שלו (Carroll and Cox, 2007). דוגמאות לקטגוריה זו הן גח"ל ואחר כך הליכוד, וכן המערך ואחר כך העבודה. המערך הראשון, הקטן, נוצר בין השאר כדי לבלום את עליית כוחו של מחנה הימין על ידי איחוד של כוחות השמאל והצבת חלופה שלטונית עם חזית רחבה יותר (נויברגר, 1991: 40).
מעניין לציין שאיחוד בין מפלגות אינן נותן בהכרח לרשימה החדשה יתרון אלקטורלי. במילים אחרות, לא תמיד השלם עולה על סך כל החלקים בנפרד. בפעם הראשונה שגח"ל התמודדה כמערך מפלגות (1965) היא זכתה ב-26 מנדטים, ואולם בבחירות לכנסת הקודמת (1961) קיבלו חירות והמפלגה הליברלית 17 מנדטים כל אחת (ביחד 34). גם המערך, שהתמודד לראשונה בבחירות לכנסת השישית (1965), זכה ב-45 מנדטים, לעומת 42 המנדטים של מפא"י ו-8 המנדטים של אחדות העבודה (ביחד 50) בכנסת הקודמת. כך, גם מערך המפלגות במחנה השמאל זכה בפחות מנדטים ממה שקיבלו מרכיביו בבחירות הקודמות.
מובן שבנתונים אלה יש להתבונן בהסתייגות, ועל סמך דוגמאות אחדות אין לקבוע כי האיחוד הוא שפגע בכוחן האלקטורלי של המפלגות. ואולם הירידה הבו-זמנית בכוחם האלקטורלי של המערכים משני צדי המפה הפוליטית מעלה שאלה בנוגע לתועלת שהפיקו המפלגות ממערך זה. עם זה יש לציין כי איחודים עשויים לספק עוצמה שאינה תלויה רק במספר המנדטים. לעתים, גם אם מספר המנדטים של הרשימה המאוחדת קטן ממספר המנדטים שקיבלו כל המפלגות כאשר התמודדו בנפרד, לרשימה החדשה יש עוצמה בכך שהיא פועלת כחזית אחת ובקול אחד. כך יקל עליה להרכיב קואליציה והיא תידרש לחזר אחרי פחות מפלגות ולפזר פחות הבטחות הן לפני הרכבת הממשלה והן לאחריה.
ניהול מתחים פנים מפלגתיים
לעתים מפלגות מתאחדות גם מטעמים פנים מפלגתיים. כך למשל אחת הסיבות להקמתו של המערך היה רצונה של ההנהגה המבוגרת של מפא"י לצרף את הנהגתה של אחדות העבודה כדי להחליש את כוחם של צעירי מפא"י (דיין ופרס) ואת כוחו של בן-גוריון, שצידד בקידומם. הצעירים אכן התנגדו לכינונו של המערך, ומשלא הצליחו למנוע אותו פרשו והקימו את רפ"י (נויברגר, 1991: 40).
מתחים פנים מפלגתיים ואופן ניהולם עשויים להשפיע גם על שלמות המפלגה. כץ טוען שכאשר יש תחרות פנים מפלגתית וההנהגה אינה מתערבת בהכרעה, במקרים שבהם נהוגה הצבעת העדפה, ביכולתו של הציבור להחליש את המתחים הפנימיים הללו. במילים אחרות, אם המסגרת המוסדית מאפשרת לבוחרים להצביע לא רק לרשימה, אלא גם למועמדים, הם יכולים להכריע בתחרות הפנים מפלגתית ולרכך את המתחים. לעומת זאת, אם ההנהגה לוקחת לידיה את תפקיד ניהול המתחים ומתערבת בתחרות הפנימית, היא עשויה לתרום להתפרקות המפלגה (Katz, 1997: 213-214). האפשרות התאורטית השנייה מתאימה למקרה של מפא"י, שם התמודדה ההנהגה עם התחרות הבין-דורית באמצעות הקמת המערך, והביאה לידי כך שהמתח התפרץ עד כדי פרישת פלג מהמפלגה והקמת רפ"י.
לגיטימציה
מפלגות עשויות לחבור לרשימה משותפת כדי להשפיע על תדמיתן. גח"ל, שכינסה תחת כנפיה את חירות ואת המפלגה הליברלית, אפשרה לחירות להרחיב את מעגל התמיכה שלה אל עבר הקהל הבורגני-שמרני, שהיה קהל התומכים של המפלגה הליברלית. על ידי חיבור עם הליברלים הציגה חירות תדמית קיצונית פחות מזו שהייתה לה, וזכתה בלגיטימציה מחוגים רחבים יותר. הערך התדמיתי של חירות היה שמאז ומעולם היא ראתה את עצמה כחלופה לשלטון ולא שותפה פוטנציאלית לקואליציה בהנהגת מפא"י (גם העיקרון 'בלי חירות ומק"י' שטבע בן-גוריון לא הותיר לה סיבות רבות לצפות לכך) (נויברגר, 1991: 84).
רווח כלכלי
כבר צוין למעלה שמפלגות קטנות מאוד חוברות למפלגות גדולות כדי להגביר את סיכויי ההישרדות שלהן, אבל מה מרוויחות מכך המפלגות הגדולות? בהקשר של הבחירות הקרובות ניתן לציין את התועלת הכלכלית. כך למשל, משהצטרפה מפלגת אח"י - אחת המפלגות שהרכיבו את האיחוד הלאומי - לרשימת הליכוד, היא הביאה עמה 12 מיליון שקלים ואפשרה לליכוד להגדיל את הוצאותיו לקראת הבחירות מ-28 מיליון שקלים ל-40 מיליון (מועלם, 2008).
אילוצים מוסדיים
גם לתנאים המוסדיים בכל מדינה ומדינה השפעה רבה על התנהגות המפלגות, ובכלל זה על מידת הרצון או הצורך לאחד רשימות. כך למשל בצרפת. במערכת הפוליטית הצרפתית יש מפלגות רבות שפרושות על פני כל הקשת הפוליטית, ואולם שיטת הבחירות הנהוגה בה היא שיטת הרוב המוחלט - כדי שמפלגה תזכה לייצג את אזור הבחירה שלה, עליה לזכות בתמיכה של יותר מ-50% מבעלי זכות הבחירה באזור. לשם כך מתקיימים שני סיבובים, כאשר בין הסיבוב הראשון לשני מספר המפלגות המתמודדות מצטמצם. שיטה זו מעודדת מפלגות קרובות מבחינה אידאולוגית להתמודד ברשימה משותפת, דבר שמייצר בסופו של דבר מערכת מפלגתית דו-קוטבית, שבה קיימת תחרות בין שני גושים (Krapp, 2004: 50-51).
בישראל האילוצים המוסדיים קלים יותר, אך עם זאת קיימים. כך אחוז החסימה מציב אתגר בפני מפלגות קטנות או חדשות, ואלה עשויות לבחור להתאחד עם מפלגה אחרת כדי לעבור אותו. עוד מרכיב מוסדי שמעודד איחודים בין מפלגות הוא מערכת רב מפלגתית מקוטבת, שכן בשל ריבוי האפשרויות המפלגות חוששות לקולותיהן.
הצלחה אישית
המניע האישי לפיצול או להתאחדות בולט בעיקר כשמדובר בחברי כנסת יחידים שעוברים מרשימה לרשימה כדי להבטיח את הישרדותם הפוליטית. אריאל שרון פרש מהליכוד והקים את מפלגת שלומציון, וזו זכתה בשני מנדטים בבחירות לכנסת ה-9 בשנת 1977. המניע להקמת המפלגה היה אישי, ומקורו בסכסוך של שרון עם הנהגת המפלגה הליברלית. לאחר הבחירות נעשתה שלומציון חטיבה במערך המפלגות של הליכוד, וכעבור זמן מה התמזגה עם חירות. עוד דוגמה היא דוד טל, חבר כנסת שהחל את דרכו הפוליטית בש"ס. בשנת 2004 הצטרף טל למפלגת עם אחד, ומשהצטרפה הסיעה למפלגת העבודה, הקים סיעת יחיד, נוי שמה. בהיותו חבר כנסת מטעם סיעת נוי תמך טל במדיניות של קדימה, וכך הבטיח את מקומו ברשימה לקראת הבחירות לכנסת ה-17.
המקרה המעניין של מערכת הבחירות לכנסת ה-18 הוא איחודן של המפלגות הדתיות למפלגת 'הבית היהודי', והתפרקות המפלגה עוד לפני הבחירות. מפלגת הבית היהודי הייתה אמורה להיות מפלגה חדשה שתאחד בין המפד"ל לאיחוד הלאומי, המורכב עצמו משלוש מפלגות (תקומה, מולדת וציונות דתית מתחדשת שהפכה לאח"י). המפד"ל והאיחוד הלאומי כבר התמודדו בבחירות הקודמות ברשימה משותפת, ולקראת בחירות אלה החליטו ללכת צעד אחד קדימה ולהתאחד למפלגה אחת. מטרת האיחוד הייתה לחזק את המחנה הדתי-הימני ובין השאר לעשותו שותף אטרקטיבי יותר להרכבת קואליציה או כוח פרלמנטרי שיש להתחשב בעמדותיו.
ואולם, כבר מראשית האיחוד לא השתתפו בו חבר הכנסת אריה אלדד, שהקים את מפלגת התקווה, וחבר הכנסת אפי איתם, שהצטרף לליכוד. לאחר שמועצה ציבורית קבעה את רשימת המפלגה החדשה, התעורר חוסר שביעות רצון ממידת הייצוג של כל פלגי האיחוד, וזה גבר על היתרונות שבמפלגה המאוחדת. חברי האיחוד הלאומי פרשו וכוננו רשימה משותפת עם מפלגת התקווה - האיחוד הלאומי-מולדת, והנותרים בבית היהודי, רובם אנשי מפד"ל, שבו והיו לבית היהודי-מפד"ל החדשה. הניסיונות לחזק את המחנה הדתי-ימני לא רק שכשלו, כשהאיחוד לא צלח, אלא שגם הישגיהן של שתי המפלגות בנפרד (3 מנדטים לבית היהודי ו-4 מנדטים לאיחוד הלאומי) לא עלו כאמור על הישגיהן בבחירות הקודמות (9 מנדטים לרשימת מפד"ל-האיחוד הלאומי).
איחודים אחרים שנעשו בבחירות אלה ולא הניבו את התוצאות המקוות היו של מימד והתנועה הירוקה, שלא עברו את אחוז החסימה, והרשימה המשותפת של מרצ ושל תנועת השמאל החדשה, שנחלה אכזבה קשה. מרצ האמינה כי התנועה החדשה תפיח רוח חיים במפלגה ותמשוך בוחרים, ולשם כך מועמדים ותיקים מטעם מרצ אף הסכימו לפנות את מקומם למען מועמדים חדשים מטעם תנועת השמאל. ואולם מספר המנדטים המאכזב שהתקבל בסופו של דבר והעובדה כי מועמדים מרכזיים במרצ לא נכנסו לכנסת הותירו את הנהגת המפלגה עם ספקות קשים באשר למהלך שהובילו.
למפלגות עשויים להיות מגוון מניעים להתאחד לרשימה משותפת, ואף דרכים מגוונות לעשות זאת - החל במערך מפלגות וכלה בהתמזגות למפלגה אחת. איחודים מפורסמים בהיסטוריה הפוליטית בישראל החלו כמערך מפלגות ובמשך כשני עשורים התגבשו לכדי מפלגה אחת. לצד האיחודים שיצרו מפלגות שרירות וקיימות, כוננו גם איחודים לשעה, איחודים של מפלגות קטנות שחברו לעגלתן של מפלגות מצליחות (מימד, צומת, גשר ואח"י שחברו לליכוד ולעבודה), ואף מעברים של מפלגה מרשימה אחת לרשימה מתחרה (גשר). באיחודים אלה המאפיין של הישרדות פוליטית אישית בולט יותר מחיזוקו של המחנה האידאולוגי. איחודים ומיזוגים לצד התפצלויות ופרישות הופכים את מערכת המפלגות בישראל למעניינת וסבוכה במיוחד, אך לעתים הם גם עלולים לערער את אמון הציבור בעקביות האידאולוגית של מפלגות ומועמדים או בטוהר המניעים של פעולותיהם.
נויברגר, בנימין, 1991. המפלגות בישראל: התפתחותן, ארגונן ומעמדן במערכת הפוליטית, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
מועלם, מזל, 2008. 'בחירות 2009: מפלגתו של אפי איתם תתאחד עם הליכוד - ותזרים לקופתו 12 מיליון שקל', הארץ. 23 בדצמבר 2008: www.haaretz.co.il/hasite/spages/1049378.html
Carroll, Royce and Gary W. Cox, 2007. 'The Logic of Gamson's Law: Pre Elections and Portfolio Allocations', American Journal of Political Science 51 (2): 300-313.
Knapp, Andrew. 2004. 'Ephemeral Victories? France's Governing Parties, the Ecologists, and the Far Right', in: Peter Maier, Wolfgang C. Muller and Fritz Plasser (eds.), Political Parties and Electoral Change, London and New Delhi: Thousand Oaks and SAGE Publications, 2004.
Katz, Richard S., 1997. Democracy and Elections, New York and Oxford: Oxford University Press