מי יֵשב ליד מי? על קואליציות תאורטיות ומעשיות

בתום בחירות 2009 לא הוכרע בבירור על איזה מועמד תוטל מלאכת הרכבת הממשלה הקואליציונית – ציפי לבני, שמפלגתה קדימה זכתה במספר המנדטים הגדול ביותר (28), או בנימין נתניהו, שמפלגתו הליכוד היא השנייה בגודלה (27 מנדטים) אך זכה לתמיכתם של גוש הימין והדתיים. בסופו של דבר הטיל הנשיא שמעון פרס את המשימה על נתניהו. האפשרויות העיקריות שעמדו על הפרק היו ממשלת אחדות בהשתתפות שתי המפלגות הגדולות - הליכוד וקדימה - ומפלגות נוספות, או ממשלה בעלת רצף אידאולוגי ימני – הליכוד, מפלגות הימין והדתיים.

מבוא

בתום בחירות 2009 לא הוכרע בבירור על איזה מועמד תוטל מלאכת הרכבת הממשלה הקואליציונית - ציפי לבני, שמפלגתה קדימה זכתה במספר המנדטים הגדול ביותר (28), או בנימין נתניהו, שמפלגתו הליכוד היא השנייה בגודלה (27 מנדטים) אך זכה לתמיכתם של גוש הימין והדתיים. בסופו של דבר הטיל הנשיא שמעון פרס את המשימה על נתניהו. האפשרויות העיקריות שעמדו על הפרק היו ממשלת אחדות בהשתתפות שתי המפלגות הגדולות  - הליכוד וקדימה - ומפלגות נוספות, או ממשלה בעלת רצף אידאולוגי ימני - הליכוד, מפלגות הימין והדתיים.

הצורך בהרכבת קואליציה והמשא ומתן להרכבתה הם לב לבו של משטר דמוקרטי פרלמנטרי רב-מפלגתי. ברוב הדמוקרטיות נדיר שמפלגה אחת זוכה ברוב המושבים בפרלמנט, ולכן בדרך כלל נחוצה קואליציה. מתוך 313 מערכות בחירות שנערכו בשנים 1945 1997 ב-11 מדינות אירופיות, רק ב-20 זכתה מפלגה אחת ויחידה ברוב המושבים בפרלמנט (Diermeier and Merlo, 2004). אחד הגורמים העיקריים שבגינם דרושה קואליציה הוא שיטת הבחירות היחסית, שכן זו יוצרת מערכת רב-מפלגתית שבה בדרך כלל שום מפלגה אינה זוכה ברוב המושבים. בשיטה רובנית, לעומת זה, יש סיכוי למפלגה אחת לזכות ברוב המושבים, כמו שקורה למשל בבריטניה.

התהליך הקואליציוני מגשר בין העדפות הבוחרים כמו שבאו לידי ביטוי בתוצאות הבחירות ובין הרכב הממשלה, וההסכמים הקואליציוניים משקפים הכרעות בנוגע למדיניות של חלוקת המשאבים וסדרי העדיפויות בשנים הבאות. עם זה התהליך הקואליציוני זוכה לביקורת רבה משום שלאמתו של דבר לאזרחים אין כל יכולת להשפיע עליו, והוא נמצא בתחום פעולתן האוטונומי של המפלגות והפוליטיקאים. יתרה מזאת, למשא והמתן הקואליציוני נקשרות גם כל האסוציאציות השליליות של "הפוליטיקה", שבאות לידי ביטוי בביטוי העממי "גועליציה": מיקח וממכר פוליטי, אינטרסים צרים, סחטנות ו"שוחד" פוליטי. המשא והמתן הקואליציוני הוא אפוא שעתה היפה של הפוליטיקה שכן שבמהלכו נרקמות בריתות בין מפלגות, שמושתתות על מדיניות עתידית למדינה, אבל עם זה הוא גם שעתה המביכה של הפוליטיקה, משום שבמהלכו מתחדדים אינטרסים צרים של מפלגות ושאיפות אישיות למשרות.

השאלה מי יחבור למי בתהליך המשא והמתן והאם ניתן לנבא איזו קואליציה תוקם בהינתן יחסי הכוחות בין המפלגות ומצען האידאולוגי הן שאלות תאורטיות שמעסיקות את החוקרים שנים רבות. אבל אלה גם שאלות פוליטיות מעשיות שקובעות את כיוון המדיניות ואת זהות מנהיגיה של המדינה בשנים הקרובות. בטרם נפנה לבחון אילו קואליציות הוקמו במשך השנים בישראל לאחר הבחירות, נבחן היבטים תאורטיים אחדים של הקמת קואליציות.

תאוריות של קואליציות

תאוריות של קואליציות מנסות לנבא אילו גורמים משפיעים על סוג הקואליציה, על גודלה ועל הרכבה, או מהם הגורמים המנבאים את השתתפותה של מפלגה מסוימת בה. הנחת היסוד של תאוריות אלה היא שמפלגות שואפות להצטרף לקואליציה כדי לקבל משרות או כדי לקדם מדיניות.תאוריות שמנסות לנבא איזה קואליציה תוקם מתייחסות לגורמים כמו גודל המפלגות ומיקומן על הרצף האידאולוגי.

גודל הקואליציה
כאשר מתייחסים לגודלה של הקואליציה ניתן לזהות שלושה סוגים של קואליציות:
קואליציה עודפת (surplus/oversized coalition)- קואליציה שמורכבת משתי מפלגות או יותר שכוחן המשותף עולה על המספר הדרוש כדי להבטיח רוב בפרלמנט. בקואליציה עודפת פרישה של אחת המפלגות לא תביא בהכרח לידי איבוד מעמדה של הממשלה כממשלת רוב.
לכאורה קואליציה עודפת איננה בחירה רציונלית של השותפות, שכן פירוש הדבר "חלוקת שלל" בין מספר רב יותר של שותפים, שאחדים מהם "טרמפיסטים", כלומר הם מתוגמלים אבל אינם חיוניים להשגת רוב לממשלה. ואולם גורמים אחדים מעודדים הקמתה של קואליציה מסוג זה:

• מסורת פוליטית של הכללה ולפיה יש רצון להכליל בקואליציה כמה שיותר מפלגות כדי ליצור בסיס קונצנזואלי רחב. מסורת הכללה שכזאת קיימת בישראל מאז תקופת היישוב, ולכן רוב הקואליציות שהוקמו היו עודפות.
• חשש לאי-יציבות הקואליציה ולסחטנות פוליטית, שכן קואליציה רחבה מבטיחה את יציבותה של הקואליציה גם אם אחת השותפות פורשת, ומונעת סחטנות של כלל השותפות, שכן אף אחת מהן אינה חיונית להבטחת רוב לקואליציה.
• מצבים שבהם נדרש רוב מיוחד כדי להעביר חקיקה או מדיניות שדורשות קונצנזוס רחב ככל האפשר. ככלל, קל יותר לקדם מדיניות כאשר הקואליציה רחבה.
• מצבי חירום שבהם יש צורך ורצון להפגין אחדות.
• מצבים שבהם המשמעת התוך-מפלגתית רופפת, ותמיכתם של חברי המפלגות אינה מובטחת.
• "מאזן אימה" ששותפות קואליציוניות שוות כוח בקואליציה יוצרות ביניהן, כמו שהיה בישראל בממשלת האחדות ב- 1984 (ראו להלן).

דוגמאות: בישראל, כמו שנראה, שכיחות מאוד קואליציות עודפות.  גם בשווייץ מוקמות בדרך כלל ממשלות רחבות, משום ששם ארבע המפלגות העיקריות, שלהן רוב מכריע בפרלמנט, חולקות ביניהן את הרשות המבצעת מתוך קונצנזוס.

מקרה פרטי של קואליציה עודפת הוא "קואליציה גדולה" (grand coalition), מה שמכונה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל "ממשלת אחדות". קואליציות גדולות מבטאות בדרך כלל קונצנזוס רחב, והן מוקמות במצבי משבר חריפים, ביטחוניים או כלכליים. קואליציות גדולות עשויות לקדם בנחישות מדיניות חירום על בסיס תמיכה פרלמנטרית רחבה, אבל לעתים בשל יחסי הכוחות בין המפלגות השותפות, הממשלה מתקשה לקדם מדיניות לא קונצנזואלית, ולכן כהונתה של ממשלה כזאת יכולה להתאפיין גם בקיפאון. מכאן הביטוי השגור בשיח הפוליטי הישראלי "ממשלת שיתוק לאומית".

דוגמאות: בתקופת מלחמת העולם השנייה הוקמה בבריטניה קואליציה לאומית שידועה בשמה "קואליציית המלחמה של צ'רצ'יל". קואליציה זו איחדה כמעט את כל הקשת הפוליטית ונהנתה מתמיכתו של הציבור הבריטי. בבריטניה קואליציה מסוג זה נדירה שכן בשל קיומה של מפלגת רוב לא נהוג במדינה זו להקים ממשלה קואליציונית.

גם בגרמניה המערבית הוקמה קואליציה גדולה בשנים 1966 1969 בשיתוף שתי המפלגות הגדולות (הנוצרים-דמוקרטיים והסוציאל-דמוקרטיים). קואליציה זו נועדה להתמודד עם המשבר הכלכלי ולהשיב את האמון בשגשוגה הכלכלי של גרמניה. גם בשווייץ ובאוסטריה הוקמו בתקופות מסוימות קואליציות גדולות.

קואליציה מזערית זוכה (minimal winning coalition) - קואליציה מזערית זוכה היא קואליציה שמורכבת משתי מפלגות או יותר שכוחן המשותף מבטיח רוב מינימלי בפרלמנט (מחצית המושבים בפרלמנט + מושבים אחדים). בקואליציה כזאת פרישה של אחת השותפות משמעותה איבוד הרוב הפרלמנטרי. קואליציה מזערית זוכה עולה בקנה אחד עם תאוריות רציונליות ולפיהן השותפות בקואליציה שואפות למקסם את כוחן כך ש"השלל" יחולק בין מספר מזערי של שותפים. סוג זה של קואליציות שכיח ביותר בדמוקרטיות הפרלמנטריות (ראו לוח 1). כמו שנראה בהמשך הדברים, בישראל נהוג לכנות קואליציה מסוג זה "ממשלה צרה".

קואליציית מיעוט (minority coalition) - קואליציה שמורכבת משתי מפלגות לפחות שיחד אין להן רוב פרלמנטרי. קואליציית מיעוט יכולה לשרוד בתנאי שעומדת מולה אופוזיציה דו-קוטבית או מפוצלת, שאינה יכולה לחבור כדי להפילה או כדי לסכל את מדיניותה.

גורמים שעשויים לעודד את הקמתה של ממשלת מיעוט (קואליציונית או של מפלגה אחת):

• היעדר דרישה חוקתית לאישור הרכב הממשלה על ידי הפרלמנט לאחר הבחירות. דרישה כזאת אינה קיימת במדינות סקנדינביה ובהולנד, ובהן אכן יש שיעור גבוה יחסית של ממשלות מיעוט.
• בפרלמנט יושבות מפלגות אשר מטעמים אלקטורליים ואידאולוגיים מעדיפות שלא להצטרף לממשלה, אך הן תומכות בה אד-הוק מבחוץ.

כשההטבות שמקורן בכהונה במשרה פוליטית נמוכות, הסיכוי שקואליציה כזאת תוקם גדל.

דוגמאות: קואליציות מסוג זה קמות לעתים במדינות סקנדינביה. כך למשל בשנים 1972 1998 היו כל הממשלות בדנמרק ממשלות מיעוט, וכיום הממשלה מבוססת על קואליציית מיעוט. גם בנורווגיה ממשלות מיעוט הן מחזה שכיח, וממשלות מיעוט כיהנו גם באיטליה (בשנים 1974 1980), ניו-זילנד ושוודיה.

לוח 1: סוגי קואליציות עכשוויות בדמוקרטיות פרלמנטריות

סוג הקואליציה	מדינות ושנת הקמת הקואליציה
קואליציה זוכה מינימלית	אוסטריה (2008), איטליה (2008), אירלנד (2008), גרמניה (2005), הולנד (2007), יפן (2008) נורווגיה (2005), שוודיה (2006)
קואליציה עודפת	הודו (2004), ניו-זילנד (2008), שוויץ (2009)
קואליציית מיעוט	דנמרק (2007)

הנתונים מתוך מבט עולמי משווה באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה

הממד האידאולוגי של הקואליציה
תאוריות אחרות של קואליציות משלבות גם את הממד האידאולוגי. לפי תיאוריות אלה סביר יותר שמפלגות הקרובות זו לזו מבחינה אידאולוגית ישתפו פעולה במסגרת קואליציונית.כך, תאוריות אלה מנבאות שקואליציות ישאפו להיות "סגורות" או רציפות מבחינה אידאולוגית. הנחה נוספת שמקורה בעיקרון זה היא שסיכויין של מפלגות המרכז להשתתף בקואליציות גדול מסיכויין של מפלגות בצדי הקשת הפוליטית (Laver and Shepsle, 1996).

אחד הגורמים שהופכים את הניבוי על פי הרצף האידאולוגי מורכב יותר הוא קיומם של ממדים אידאולוגיים אחדים (כלכלי, ביטחוני, חברתי) וקיומן של מפלגות שקשה למקמן על רצף כזה (בישראל למשל המפלגות הערביות או הדתיות).

חסרונות של התאוריות
חסרונן העיקרי של תאוריות שמתחשבות רק בגודל המפלגות הוא שלא תמיד הן מנבאות קואליציה אחת ויחידה. ואולם גם כאשר מתחשבים ברצף האידאולוגי, יכולת הניבוי של התאוריות עדיין מוגבלת. יתרה מזאת, התאוריות של הקואליציות סטטיות באופיין, ועל כן הן מתקשות לפתח מודלים דינמיים שיעריכו נכונה את השפעתם של גורמים נוספים, נוסף על גודל המפלגות ומיקומן האידאולוגי  (Druckman, 2008).  לתאוריות אלה אפוא כמה חסרונות:

• הן מתייחסות אל המפלגות כאל שחקנים מאוחדים ומתעלמות מגורמים שעשויים להשפיע כגון המבנה הפנימי של מפלגות, מידת הלכידות שלהן ויחסי הכוחות בתוכן. כך למשל נמצא שמפלגות בעלות דמוקרטיזציה פנימית ומפלגות מפוצלות הן בעלות סיכוי נמוך יותר להצטרף לקואליציה (Back, 2008).
• לעתים הרכבת הקואליציה נעשית מכורח הנסיבות הפוליטיות מתוך התעלמות מגורמים כגון קרבה אידאולוגית, והיא מבטאת את "הרע במיעוטו" או את האפשרות היחידה הקיימת. כך למשל הקואליציה שהוקמה באוסטריה לאחר בחירות 2006 בראשות המפלגה הסוציאלית דמוקרטית תוארה כ"נישואים כפויים", משום שלמפלגות השותפות בה לא היה מצע משותף, אלא רק היעדר חלופה  (Luther, 2008).

• התאוריות מתקשות לנבא קואליציות במקרה של מאפיינים ודינמיקות ייחודיים למערכת הפוליטית. כך למשל בישראל קיים רצף אידאולוגי שמורכב משלושה ממדים לפחות (נצי-יוני, חילוני-דתי וימין ושמאל כלכליים) או נוהג שלא לצרף מפלגות ערביות לקואליציה.

 קואליציות בישראל
בישראל שכיחות קואליציות עודפות. מתוך 17 קואליציות שהוקמו מיד לאחר הבחירות, 14 היו עודפות ורק 3 היו מינימליות זוכות (שתיים מתוכן נעשו במהלך כהונת הכנסת עודפות, ורק אחת נעשתה קואליציית מיעוט).  

כאשר בוחנים את הממד של רצף אידיאולוגי, רוב הקואליציות בישראל היו "סגורות", כלומר המפלגות שהיו שותפות להן יצרו רצף אידאולוגי בלי לדלג על אף מפלגה. הקואליציות בישראל לא כוללות בדרך כלל מפלגות קיצוניות, ועד היום לא השתתפו בהן המפלגות הערביות. 

לוח 2: קואליציות אחרי בחירות בישראל*

כנסת	הרכב	מספר חברי כנסת בקואליציה	סוג הקואליציה
1	מפא"י+מפלגות לוויין, ספרדים, פרוגרסיבים, חזית דתית	73	עודפת
2	מפא"י+מפלגות לוויין, פומ"ז, מזרחי, אגו"י, פאג"י	65	עודפת
3	מפא"י+מפלגות לוויין, מפד"ל, אחה"ע, מפ"ם, פרוג'	80	עודפת
4	מפא"י+מפלגות לוויין, מפ"ם, אחה"ע, פרוג', מפד"ל	86	עודפת
5	מפא"י+מפלגות לוויין, אחה"ע, מפד"ל, פאג"י	68	עודפת
6	מערך+מפלגות לוויין, מפד"ל, מפ"ם, ל"ע, פאג"י	75	עודפת
7	מערך+מפלגות לוויין, גח"ל, מפד"ל, ל"ע 102 עודפת	102	עודפת
8	מערך+מפלגות לוויין, מפד"ל, ל"ע	68	עודפת
9	ליכוד, מפד"ל, אגו"י, משה דיין	62	זוכה מינימלית
10	ליכוד, מפד"ל, תמ"י, אגו"י	61	זוכה מינימלית
11	עבודה, ליכוד, מפד" ש"ס, יחד, שינוי, מורשה, אגו"י, אומץ	97	עודפת
12	ליכוד, עבודה, ש"ס, מפד"ל, אגו"י	95	עודפת
13	עבודה, מרצ, ש"ס	62	זוכה מינימלית
14	ליכוד-גשר-צומת, ש"ס, מפד"ל, ישראל בעלייה, הדרך השלישית, יהדות התורה	66	עודפת
15	ישראל אחת, ש"ס, מפד"ל, מרצ, מרכז, ישראל בעלייה, יהדות התורה	75	עודפת
16	ליכוד, שינוי, איחוד לאומי, מפד"ל	68	עודפת
17	קדימה, העבודה- מימד, ש"ס, מפלגת גיל	67	עודפת
18	?	?

 *הטבלה כוללת רק את הקואליציות שהוקמו מיד לאחר הבחירות. לפירוט של קואליציות נוספות ראו אתר הכנסת:  http://www.knesset.gov.il/govt/heb/GovtByNumber.as
   
קואליציות עודפות
בישראל, כאמור, רוב הקואליציות היו עודפות, כלומר כוחן המשותף של המפלגות חברות הקואליציה עלה על הדרוש להבטחת רוב בכנסת (61). בדרך כלל היו חברות בקואליציה ארבע מפלגות לפחות. לתופעה זו כמה הסברים:

• מאז תקופת היישוב נהוגה בישראל מסורת ההכללה, ולפיה נעשה מאמץ להכליל בקואליציה את רוב המפלגות, פרט למפלגות הקיצוניות והערביות.
• מאז שנות השמונים הוקמו ממשלות עודפות בעיקר כדי להתמודד עם אי-היציבות הפוליטית מתוך מטרה של השותפות המרכזיות להבטיח רוב יציב שלא יהיה תלוי בשותפה זו או אחרת.
• בישראל יש רב-ממדיות של צירים אידאולוגיים, ואלה מחייבים יצירת קואליציות מורכבות בהתאם לתחומים - ביטחון , דת ומדינה, חברה וכלכלה. ואכן, במחקרים נמצא שקואליציות עודפות אופייניות למערכות פוליטיות שבהן עומדים על סדר היום הפוליטי יותר משני תחומי מדיניות חשובים (Laver and Shepsle, 1996).

ממשלות אחדות: דוגמה קיצונית לממשלה עודפת היא ממשלת אחדות לאומית. במדינת ישראל הוקמו ממשלות אחדות בתגובה למצבי משבר ביטחוניים (ממשלת הליכוד הלאומי ב-1967) או כמוצא משוויון כוחות פוליטי (1984, 1988).  ממשלת האחדות מ-1984 היא דוגמה לקואליציה עודפת אשר עומדת בניגוד לכל תאוריה רציונלית של הקמת קואליציות, אבל משקפת את מורכבות מערכת המפלגות הישראלית. כוחן המשותף של שתי המפלגות הגדולות (המערך והליכוד) היה 85 מושבים בכנסת, והן יכלו להסתפק זו בזו כדי להקים קואליציה עודפת, אבל בשל חששה של כל מפלגה מפרישה של האחרת ומהצורך ליצור קואליציה חלופית, צורפו לממשלה עוד סיעות וכך הגיע מספר החברים בקואליציה ל 97 חבר כנסת, ומספר שרי הממשלה הֶאמיר ל-25. ממשלת האחדות הייתה סגורה גם מבחינת הרצף האידאולוגי, ורק מפלגות הקצה מימין ומשמאל לא נכללו בה.

קואליציה זוכה מינימלית
ממשלות שנשענות על קואליציה זוכה מינימלית (61 חברי כנסת) אינן מקובלות בפוליטיקה הישראלית. בשל מסורת ההכללה ובשל אי-היציבות של הקואליציות, קואליציות זוכות מינימליות נחשבות "ממשלה צרה". רק שלוש קואליציות שהוקמו מיד לאחר הבחירות היו מינימליות זוכות. אחת מהן היתה ממשלתו של בגין ב-1977, ואולם תקופה קצרה לאחר הבחירות הצטרפה אליה ד"ש והפכה את הקואליציה לקואליציה עודפת. לעומת זאת, הקואליציה המינימלית הזוכה שהקים רבין ב 1992 הפכה במהלך כהונתה לקואליציית מיעוט.

קואליציות מיעוט
בישראל קואליציית מיעוט היא חזון נדיר. לאחר בחירות לא הוקמה מעולם קואליצית מיעוט, בין השאר משום שלפי חוק יסוד: הממשלה (סעיף 13 ד)  עם הצגתה צריכה הממשלה לזכות באמון הכנסת. עם זאת, בעקבות כמה משברים פוליטיים כיהנו לתקופה קצרה כמה ממשלות מיעוט. כך הייתה ממשלתו של רבין ב-1974, לאחר פרישתה של ראש הממשלה גולדה מאיר, וכך הייתה ממשלת רבין השנייה ב 1993 לאחר פרישתה של ש"ס, כשבממשלה נותרו רק מפלגת העבודה ומר"צ. ממשלה זו שרדה ואף הביאה את הסכמי אוסלו לאישור הכנסת משום שזכתה לתמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות. ממשלת ברק שהוקמה ב- 1999 כקואליציה עודפת נהפכה במהלך כהונתה הקצרה לממשלת מיעוט לאחר שרוב השותפות בקואליציה פרשו ממנה, ותקופה מסוימת נשענה על שתי מפלגות, שלהן היו 32 חברי כנסת בלבד.

סיכום

בזמן כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור מה יהיה הרכבה של הקואליציה שתוקם לאחר בחירות  2009, ואולם למרות אי-הוודאות ברור שהקואליציה שתוקם תהיה מזערית זוכה או עודפת. ראינו שהקואליציות בישראל אינן "רציונליות" במובן זה שהמפלגות החברות בהן אינן שואפות לחלק את השלל בין מספר השותפים הקטן ביותר. נראה שבישראל הגורם הקובע את אופי הקואליציה הוא הרצון ליצור בסיס רחב ככל האפשר כדי להבטיח יציבות פוליטית ולנטרל אפשרות של סחטנות מצד השותפות הקואליציוניות. ברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות, לעומת זה, מוקמות בדרך כלל קואליציות מזעריות זוכות, והן עולות בקנה אחד עם ההנחות של התאוריות הרציונליות של קואליציות.

נראה שגם במקרה של קואליציות, מגוון התאוריות - אף שהן נעשות מורכבות יותר ויותר ומתחשבות ביותר גורמים שעשויים להשפיע על אופי הקואליציה - עדיין אינן מצליחות לנבא תמיד את המציאות הפוליטית הדינמית, בפרט זו של ישראל.

מקורות

 קורן, דני ובועז שפירא (1997). קואליציות: הפוליטיקה הישראלית, 50 שנים - מאה אירועים. תל-אביב: הוצאת זמורה ביתן. 

Back, H. (2008). "Intra-Party Politics and Coalition Formation." Party Politics 14 (1): 71-89.

Diermeier, D.,and A. Merlo, 2004. "An Empirical Investigation of Coalitional Bargaining Procedures", Journal of Public Economics, 88: 783-797. 

Druckman, J. N., 2008. "Dynamic Approaches to Studying Parliamentary Coalitions", Political Research Quarterly 61 (3): 479-483.

Laver, K. and D. Shepsle, 1996. Making and Breaking Governments, New York: Cambridge University Press. 

Luther, K. R., 2008. "The 2006 Austrian Parliamentary Election: From Bipolarism to Forced Marriage", West European Politics 31 (5): 1004-1015.