הזכות לפרטיות לאחר המוות
את העובדה שהרשת אוספת עלינו נתונים אישיים במהלך חיינו, בין אם במשים ובין אם לאו, כולנו יודעים. אך האם זה חוקי ומוסרי לעשות במידע הזה שימוש לאחר מותנו?
shutterstock
"אדם צובר זיכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ", כתבה יונה וולך בשירהּ, ובעידן הדיגיטלי זהו הענן שצובר את הזיכרונות הדיגיטליים. החיים נעשים דיגיטליים יותר ויותר, ואנחנו כמשתמשים מותירים אחרינו שובל ארוך של נתונים: פיסות מידע – לעתים מקוטעות, לעתים מקיפות – שמספרות את סיפורנו ומתארות את תחנות חיינו: מיהם בני משפחתנו ומיהם חברינו, היכן ביתנו, מה תפיסת עולמנו, איזו מוזיקה אנחנו אוהבים לשמוע, איפה ביקרנו, מה קנינו, עם מי הסכמנו, על דעתו של מי חלקנו, ועם מי חלקנו רגעים שגרתיים או מיוחדים. כל הנתונים האלו הם הביטוי המוחשי של שאלת הפרטיות בעידן הדיגיטלי, ואחרי מותנו הם נהפכים לזיכרונות דיגיטליים.לדיון במונח "זיכרונות דיגיטליים" וההבחנה בינו ובין מושגים מתחרים כגון "עזבון דיגיטלי" או "מורשת דיגיטלית", ראו מיכאל בירנהק וטל מורס "זיכרונות דיגיטליים: גורלם של תוכן ומידע אישיים אחרי המוות" 16-14 (אתר איגוד האינטרנט הישראלי, 2017). הזיכרונות הדיגיטליים הם אבני הבניין של ההנצחה, אבל בהגדרתם הם נתונים אישיים על משתמשים שמתו, ולכן השימוש בהם מעורר שאלות בדבר גישה למידע של מתים אל מול פגיעה אפשרית בפרטיותם.
שובל הנתונים שכל אחד מאיתנו מותיר אחריו במהלך חייו, בדרך כלל בלי משים, הוא אישי ואינדיבידואלי ועומד בלב ליבו של כל דיון בפרטיות בעידן הדיגיטלי בדיוק משום שנתונים אישיים אלו מתלכדים לכדי פרופיל – מלא או חלקי – שמייצג את זהותנו ואת סיפור חיינו.למושג "שובל דיגיטלי", ראו מיכאל בירנהק מרחב פרטי: פרטיות בין משפט לטכנולוגיה 169 (2010); לדיון בסוגיית הפרופיילינג ראו מיקי זר "'אנשים שקראו מאמר זה התעניינו גם ב...': על הקשר בין פרטיות לפרופיילינג", בתוך מן הפרט אל הכלל: פרטיות וחברת המעקב (מיכאל בירנהק עורך, יתפרסם ב-2019; בהכנה). המידע שנוצר ונצבר עלינו או זה שאנחנו מייצרים בעצמנו הוא מידע יקר ערך. הוא יקר לנו, המשתמשים, משום שהוא כולל פרטים אותנטיים, אישיים ואולי גם אינטימיים, שאנחנו רוצים לחלוק עם אחרים או לשמור לעצמנו; הוא יקר ערך בעיני המדינה והתאגידים המשתמשים בו כדי לעצב מדיניות או לשווק לנו מוצרים; והוא יקר לבני משפחה וחברים משום שזהו חומר הגלם שיזין את הנצחתנו אחרי שנמות ויעשיר את הזיכרון שיהיה לאחרים ממי שהיינו.
ברשימה קצרה זו אציג בתמצית את גישתו של המשפט הישראלי לשאלת זכותם של המתים לפרטיות, ואראה שתפיסות הציבור בישראל באשר לנכונותם לוותר או לשמור על פרטיותם גם לאחר המוות מגוונות ולא תמיד חופפות את הראייה המשפטית.
הזכות לפרטיות
הפרטיות, כזכות משפטית, היא חלק מכבוד האדם. לאדם יש זכות לבחור איך לנהל את המידע על אודותיו – אילו פרטים הוא (או היא)הדברים מכאן ואילך מנוסחים בלשון זכר, אך מתייחסים כמובן לכל המגדרים. רוצים לחלוק עם מי ומתי, ואיזה מידע הוא מעדיף לשמור לעצמו. בהתאם, פגיעה בזכות לפרטיות היא פגיעה בכבוד האדם, הפרה של האוטונומיה שלו ופגיעה בשלמותו כסובייקט. הזכות לפרטיות היא זכות אישית שנתונה לכל אחד ואחד בנפרד. אף שאנחנו יכולים לבחור לאפשר לאחרים להשתמש במידע שלנו או במידע עלינו, אחרים אינם רשאים לוותר בשמנו על הזכות שלנו לפרטיות, ואי אפשר להעביר את הזכות לפרטיות לאחרים. מידע אישי – שהוא מושא הזכות לפרטיות – עשוי בבסיסו להיות סחיר, אבל הוא אינו קניין ואינו רכוש. בקצרה, הזכות לפרטיות היא זכות אישית.
הזכות לפרטיות וטכנולוגיות של תקשורת ומידע הולכות יד ביד. חלק לא מבוטל מאבני הדרך המשפטיות בהפיכת הפרטיות מערך חברתי לזכות משפטית הוא תולדה של המפגש בין נורמות חברתיות לפיתוחים טכנולוגיים. המצאת הצילום והשימוש בו במצבים חברתיים הובילו את וורן וברנדייס לכתוב בסוף המאה ה-19 את המאמר שבעיני רבים נחשב למוליד הפרטיות כזכות משפטית,Samuel Warren & Louis D. Brandeis, The Right to Privacy, 4 Harv. L. Rev. 193 (1890) ובהמשך פיתוחים טכנולוגיים כמו הטלפון ומכשירי ההקלטה שיכללו את הזכות לפרטיות ועדכנו אותה בהתאם לאקלים הטכנולוגי-תקשורתי המשתנה של המאה ה-20.Ari Ezra Waldman, Privacy as Trust: Sharing Personal Information in a Networked World, 69 U. Miami L. Rev. 559 (2014) במאה ה-21, עם התגברות השימוש באינטרנט והאיסוף או הצבירה של עקבות דיגיטליים כמעט בכל היבט של חיינו, הפך האיום על הפרטיות מוחשי יותר. לכן, אך טבעי שגם לאחר מותנו נקודת המפגש בין טכנולוגיות תקשורת ומידע ובין פרטיות תעורר שאלות בדבר הפרטיות לאחר המוות.
הזכות לפרטיות לאחר המוות
האם הפרטיות כזכות משפטית "שורדת" את המוות? בכל הנוגע לזכויותיהם של מתים המשפט הישראלי מציג עמדה מורכבת. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי כל אדם כשר לזכויות עד מותו,סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. לדיון ראו מיכאל בירנהק "זכויות המתים וחופש החיים" עיוני משפט לא 57, 64-63 (2008). והחוק הישראלי אינו מכיר מפורשות בזכויות של מתים, לא כל שכן בהקשר של פרטיות. כשמדובר בקניין מוחשי, אנשים יכולים להביע את רצונותיהם בנוגע להורשה ולחלוקת רכושם לאחר מותם; ואם בחרו שלא לעשות זאת, החוק מציע ברירת מחדל בדיני הצוואות והירושות. גם בהקשרים רפואיים החוק מאפשר לאנשים לקבוע מה ייעשה בגופם ובאיבריהם לאחר מותם, אם כי אין חובה לקיים את רצונם זה. כשמדובר בזכויות אישיות (להבדיל מזכות קניינית, כמו למשל הזכות לשם טוב, הזכות לפרטיות), המשפט הישראלי קובע כי אי אפשר להעביר את הזכויות האלו לאחרים, והן אינן חלות במלואן על מי שמת.
כאמור, הזכות לפרטיות נגזרת מכבוד האדם ומתמקדת בפגיעה באוטונומיה שלו, ומכאן שפגיעה בפרטיות מוגדרת כשימוש במידע על אדם בניגוד לרצונו החופשי. לאדם המת אין אוטונומיה עוד ואין רצון חופשי. הפסיקה מכירה בכבוד המת כ"עקרון חוקתי הנגזר כפועל יוצא מכבודו של האדם החי", אם כי מובהר ש"ליבתה של הזכות לכבוד המת טמונה באינטרס הנפטר בעודו בחיים, בהגנה על כבודו לכשיילך לעולמו".בג"ץ 52/06 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ נ' Simon Wiesenthal Center Museum Corp., בפסקה 135 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (2008). לפי גישה זו, לכל אדם הזכות להחליט מה יעלה בגורל המידע שלו, גם לאחר מותו. במובן זה, הפרטיות יכולה לשרוד את המוות, לפחות כל עוד היא מתייחסת לרצונם המפורש של החיים בנוגע למה שייעשה לאחר מותם. עם זאת, למת עצמו אין פרטיות ככזה, משום שאין עוד סובייקט שיישא את הזכות או יהיה הטוען לפגיעה בה.
הזכות לפרטיות אחרי המוות בחוק ובפסיקה בישראל
חוק הגנת הפרטיות מגן על פרטיותם של החיים.חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981. בניגוד לחוק איסור לשון הרע – שגם הוא עוסק בזכות אישית ומתייחס בפירוש לזכויותיהם של המתיםראו סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. – חוק הגנת הפרטיות אינו מציע למתים הגנה דומה לזו החלה על פרטיותם של החיים, למעט במצבים מוגדרים היטב. כך, סעיף 2א לחוק הגנת הפרטיות מגן במפורש על פרטיותם של נפטרים בכל הקשור לפרסום תמונה של גופתם, אם התמונה מזהה את הנפטר.לדיון בשאלות האתיות והמעשיות הקשורות בהצגת צילומי גופות בעיתונות ראו טל מורס, "להתבונן במותם של אחרים: הצגת צילומי גופות בתקשורת הישראלית כמנגנון הכלה והדרה", 18 פרוטוקולים: היסטוריה ותיאוריה (סוף הדרך: על המוות ביצירה ובתרבות) (2010). מקוון; וכן: Tal Morse, Covering the Dead: Death Images in Israeli Newspapers —Ethics and Praxis. 15(1), Journalism Studies 98–113 (2014) מקריאת סעיף זה אפשר לכאורה להסיק שהמחוקק מכיר ברעיון שלמתים יש פרטיות, וכי יש פרקטיקות חברתיות ותקשורתיות שעלולות לפגוע בפרטיותו של אדם גם לאחר מותו. כלומר, בנוגע לשאלת המפתח – האם למתים יש זכות לפרטיות? – על פניו, סעיף 2א קובע עמדה ברורה שלמתים יש פרטיות, וזו עלולה להיות נתונה לפגיעה. ואולם על סמך הדיונים בכנסת טרם התיקון לחוק, וברוח סעיף 2(4א) לחוק, העוסק בפרסום תמונות נפגעים, אפשר לשער כי המחוקק סבר כי בנסיבות מסוימות בלבד פרסום תמונת הגופה עלולה להעמיד את הקורבן (שמת) במבוכה. מכאן שהחוק מניח שפרסום מידע לאחר המוות (ותמונה היא מידע בהקשר הזה) עלול להביך את המת (אף שכסובייקט הוא כבר אינו יכול להיות במבוכה ומי שעלול להיות במבוכה או לכאוב את פרסום תמונת הגופה הם מוקירי זכרו של המת), ולכן בשם הפגיעה לכאורה בכבודו וברצונו של האדם המת, יש להגביל את הפצת המידע. עם זאת, חשוב לציין כי המחוקק גידר בבירור את אופי הפגיעה ואת נסיבותיה, ותחם את הפגיעה בפרטיות של מתים אך ורק לפרסום תמונת גופתם. מכלל ההן נשמע הלאו: בהקשרים אחרים, לפי שעה, לא הכיר המחוקק בזכות לפרטיות לאחר המוות.
פרט לקביעה חוקית ברורה זו, הפסיקה אינה אחידה. בתי המשפט קבעו חליפות שהפרטיות היא זכות מוגנת גם לאחר המוות – או שאינה כזאת. את חוסר האחידות אפשר להסביר באופי המידע המבוקש. כשדובר במידע בעל ערך קנייני, כמו פרטים על חשבון בנק של נפטר או מוטבי פנסיה, סבר בית המשפט כי יש להתייחס למידע כחלק מעזבונו של המנוח, והתיר ליורשיו לקבל את המידע.ראו לדוגמה רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764, 772 (1993). כשדובר במידע אישי שאינו בעל ערך קנייני, למשל מידע שנמסר במסגרת טיפול פסיכולוגי, הכיר בית המשפט בציפייתו המשוערת של המנוח לנהל את הגישה למידע ולקחת את סודותיו לקברו, אם בחר לעשות כן.ראו לדוגמה ה"פ (שלום ת"א) 29490-05-12 עזבון פלונית נ' פלדמן-קופלר (2012). מכאן, שהמשפט הישראלי מבחין בין סוגים שונים של מידע שנותר אחרי מותו של אדם: מידע קנייני על נכסים של המנוח שניתן להעברה לאחרים בהתאם לדיני הירושה והצוואה; ומידע אישי – שאין לו בהכרח ערך קנייני או ממוני, שחוסה תחת הגנת הפרטיות ואינו ניתן להעברה לאחרים. הבחנות אלו תקפות גם בעניין סוגים שונים של זיכרונות דיגיטליים, שעשויים להיות מידע על נכסים (כגון פרטי חשבון בנק) או תוכן בעל ערך כספי (כגון יצירות שמוגנות בזכויות יוצרים) ונכללים בעזבונו של המנוח; ומידע אישי נטול ערך ממוני, שאינו נכלל בעזבונו של המנוח ואינו ניתן להורשה (כגון אלבומים, תכתובות דוא"ל ושיחות אישיות).
הזכות לפרטיות לאחר המוות בעידן הדיגיטלי
קשה להימנע מהשוואה למקבילות אנלוגיות (כלומר לא-דיגיטלית) למצבים חברתיים שמתרחשים בסביבה דיגיטלית ולדון במשמעותן, שכן בכל הנוגע לגישה לתכנים ולמידע של נפטרים ועליהם, יש לנו נורמות חברתיות שמתקיימות בנפרד (או שמא במנותק?) מהמשפט. בסביבה אנלוגית, כשאדם נפטר, מי שיש לו גישה פיזית לחפציו של המנוח יכול בפועל לשלוט במידע ובתוכן שהשאיר: מכתבים שהמנוח קיבל, אלבומים ותמונות שאצר ונצר, יומנים שחיבר וכדומה. כלומר, במנותק מהוראת החוק בעניין החֲזָקָה והבעלות על המידע והתוכן, הנורמה החברתית היא שגורל החומרים הפיזיים נתון לשיקול דעתם ולבחירתם של מי שיש להם גישה פיזית אל החפצים הללו, ואלו הם בדרך כלל בני משפחתו של המנוח.
נורמה חברתית זו נעשית מורכבת יותר בסביבה דיגיטלית, שכן על פי רוב החשבונות הדיגיטליים ולעתים גם המכשירים עצמם נעולים בסיסמאות ובמנעולים דיגיטליים. בסביבה דיגיטלית, תכתובות אישיות, יומנים, אלבומים ונתונים נוספים של המנוח נשמרים על כוננים ובעננים, והגישה אליהם בלתי אפשרית למי שאינו מכיר את הסיסמאות לחשבונות, למכשירים, לשירותים ולשרתים. מי ש"אוחז" במפתח אל המנעולים הדיגיטליים האלו הם תאגידי המידע ופלטפורמות האינטרנט (גוגל, פייסבוק, דרופבוקס, מיקרוסופט ואחרים), ואלו חתומים על הסכם תנאי שימוש מול המשתמש שמת. לגישתם של רבים מהתאגידים הללו, הסכם תנאי השימוש מסדיר באופן אישי, גם אם בחוזה אחיד, את היחסים עם המשתמש עצמו, ולא עם יורשיו או עם אנשים שמבקשים לבוא בנעליו. יתרה מכך, הסכם תנאי השימוש מחייב את התאגיד האינטרנטי לשמור על פרטיותו של המשתמש גם לאחר מותו. כלומר, בהסדרה החוזית תאגידי המידע מכירים בשרידותה של הזכות לפרטיות גם לאחר המוות, ואינם מוכנים בנקל להעביר מידע ותוכן של משתמשים שמתו לצדדים שלישיים (ובמקרה זה בני משפחה הם צדדים שלישיים). אך מובן שמדיניות זו משקפת אינטרסים מסחריים של תאגידי המידע – אם מתוך הרצון לחסוך בעלויות טיפול בבקשות של קרובי משפחה, ואם מתוך הרצון ליצור סביבה אמינה ופרטית למשתמשים החיים.
עוד ראוי להזכיר, ששובל המידע – שהופך אחרי המוות לזיכרונות דיגיטליים – מכיל לעתים קרובות, בצד המידע האישי על המשתמש שמת, גם מידע על גורמים נוספים שעימם היה המת בקשר במהלך חייו: חברים, עמיתים, מטופלים, סטודנטים, בני זוג לשעבר ועוד. אלו קיימו קשר עם המשתמש שמת, והאינטראקציות שלהם עימו מתועדות במכלול הזיכרונות הדיגיטליים. הדבר אכן דומה למכתבים שנשארו אצל אדם שמת, הכוללים מידע שמוּען אליו ונועד, אולי, לעיניו בלבד. אבל בניגוד לתכתובת נייר, שבדרך כלל היא מצומצמת, תכתובת דיגיטלית נשמרת כמעט תמיד במלואה, וכן מאפשרת חיפוש ומיון באמצעים קלים ונוחים. הרשאת גישה לזיכרונות דיגיטליים של משתמש אחד עלולה אפוא לחשוף את פרטיותם של אחרים, חיים או מתים, שחלקו מידע עם המשתמש שמת ולא בהכרח רוצים שלמישהו זולתו תהיה גישה למידע זה.
בכל הנוגע לטכנולוגיות חדשות, המשפט משתרך פעמים רבות אחרי הפיתוחים הטכנולוגיים ומגיב להם באיחור ובאיטיות. כיום מדינות מתחילות להכיר בחשיבות ההסדרה של הגישה לזיכרונות דיגיטליים ופועלות לגבש מדיניות שתתמודד עם האתגרים שהעידן הדיגיטלי מזמן בהקשרים של פרטיות לאחר המוות.להרחבה ראו בירנהק ומורס, זיכרונות דיגיטליים, לעיל ה"ש 1, בפרק 6.ד. כך למשל חוק מודל אמריקניחוק מודל הוא הצעה כללית לחקיקה שנועדה לאפשר אחידות בחוקים בין המדינות השונות בארה"ב. אין מדובר על חוק במובנו הרגיל אלא בנוסח מוצע אותו כל מדינה יכולה לאמץ או לשנות בהתאם לצרכיה וחוקיה. מ-2015 מתייחס לאפשרויות ההסדרה, אם באמצעות מנהלי עזבון ואם באמצעות הנחיות ישירות לפלטפורמות הדיגיטליות, לפיהן המשתמשים יגדירו בפירוש ובפירוט איך לנהל את הגישה לזיכרונותיהם הדיגיטליים.ראו: Uniform Law Commission Fiduciary Access to Digital Assets Act (2015) חוק המודל אומץ עד כה בארבעים מדינות בארצות הברית וכן באיי הבתולה שבשליטה אמריקנית, והצעות חוק תלויות ועומדות בעוד חמש מדינות וכן במחוז קולומביה.לנתונים עדכניים ראו באתר של ה-Uniform Law Commission, נמצא ב: http://www.uniformlaws.org/Act.aspx?title=Fiduciary%20Access%20to%20Digital%20Assets%20Act,%20Revised%20(2015). בצרפת הוסדר הנושא בתיקון לחוק הגנת המידע האישי בשנת 2016.התיקון נערך במסגרת ה- Digital Republic Act, ותיקן את חוק הגנת הפרטיות. ראו: Loi n° 78-17 du 6 janvier 1978 relative à l'informatique, aux fichiers et aux libertés, כמו שתוקן ב-Modifié par LOI n°2016-1321 du 7 octobre 2016 - art. 63. (Law No. 78-17 of 6 January 1978 on Information Technologies, Data Files and Civil Liberties). תודה למגאן בכר ולקלודיה לסרי על הסיוע בתרגום. התיקון לחוק קובע את זכותו של אדם לתת הוראות בנוגע לגורל המידע האישי שלו לאחר מותו – מחיקה, שמירה או גילוי של המידע – וכל עוד האדם יכול לשנות את ההנחיות בכל עת. דיונים בנושא מתקיימים גם בפרלמנטים נוספים בעולם, אבל הם טרם הבשילו לכדי חקיקה. האסדרה האירופית (התקנות הכלליות בדבר הגנת מידע (GDPR) מאביב 2018) איננה חלה על אנשים מתים, ובסוגיה זו היא מותירה למדינות החברות חופש פעולה.ראו הערת הפתיח ה-27 של התקנות הכלליות בדבר הגנת מידע (GDPR). ראו: https://eur-lex.europa.eu/legal-content/EN/TXT/PDF/?uri=CELEX:32016R0679
בישראל הנושא עדיין אינו מוסדר, ומי שמכתיב את הטון הם תאגידי המידע הגלובליים. חברות האינטרנט הישראליות אינן ממהרות להציג מדיניות ברורה ושקופה. הכנסת החלה לדון בנושא, אך הדיון נמצא בשלבים ראשוניים בלבד, ובעת הזו, אין בו כיוון ברור למדיניות. בתי המשפט נדרשו לשאלות נקודתיות בנושא, אך טרם גיבשו הלכה מחייבת, אם כי מסתמן שהם ממשיכים להבחין בין מידע בדבר נכסים קנייניים ובין מידע אישי.ראו לדוגמה, פש"ר 39586-10-16 מנהלי עזבון יורם יוסיפוף ז"ל נ' גוגל ישראל בע"מ (2016).
לנוכח אתגרי העידן הדיגיטלי, ייתכן שיש מקום לחשוב מחדש על שאלות הפרטיות לאחר המוות, ולהתמודד עם הנושא באופן משולב: באמצעות חקיקה, באמצעות חוזים מול חברות האינטרנט, ובאמצעות מציאת פתרונות טכנולוגיים שיאפשרו ניהול מותאם-אישית של גישה למידע של המתים, כמו שהציעו ליליאן אדוארדס ואדינה הרביניה.Lillian Edwards & Edina Harbinja, Protecting Post-Mortem Privacy: Reconsidering the Privacy Interests of the Deceased in a Digital World, 32 Cardozo Arts & Ent. 83, 105-107 (2013) עיצוב ההסדרים בנוגע לזיכרונות דיגיטליים קשור קשר הדוק לא רק לרצונם של החיים, אלא גם או בעיקר לרצונות שהביעו המשתמשים בימי חייהם, ולכן יש טעם לבחון, כמו שאפרט להלן, מה רצונם של הגולשים/משתמשים.
מה רוצים המשתמשים?
כאמור, מידע אישי על נפטרים עשוי להיות יקר ערך למוקירי זכרם, ופרטים אישיים עליהם דוגמת תמונות, מכתבים או יומנים עשויים להפיח רוח במפעלות ההנצחה שיקומו לאחר מותם וישרתו את האופן שבו ייזכרו את המתים. לכן, אין זה מפתיע שבני משפחה מעוניינים לקבל גישה לזיכרונות הדיגיטליים של יקיריהם שמתו. אבל מה רוצים המשתמשים? מהן הנורמות והפרקטיקות החברתיות שהתגבשו (ומתגבשות) בסביבה דיגיטלית? איך המשתמשים תופסים את שאלת הפרטיות לאחר המוות? ומה הם היו רוצים שיעלה בגורל זיכרונותיהם הדיגיטליים?
מחקר בקרב מדגם מייצג של משתמשי האינטרנט בישראל שנערך עבור איגוד האינטרנט הישראלי התמודד עם השאלות האלו.ראו לעיל ה"ש 1. המחקר בחן את התנהגות המשתמשים ואת רצונותיהם בנוגע לארבעה סוגים של פלטפורמות דיגיטליות המאחסנות מידע אישי רב – שירותי דוא"ל, רשתות חברתיות, שירותי ענן ואתרי היכרויות. ממצאי המחקר מלמדים שמשתמשי האינטרנט הישראלים הם גולשים פעילים, והם מקיימים פעילות ענפה במגוון הפלטפורמות.
באשר לשאלת הפרטיות לאחר המוות המשתמשים הישראלים מציגים עמדה מורכבת ולא אחידה (תרשים 1). בקצרה, לגולשים שונים יש רצונות שונים ביחס לפלטפורמות שונות. כך למשל קרוב למחצית מהמשתמשים בשירותי דוא"ל, רשתות חברתיות ושירותי ענן היו מעוניינים להעניק גישה מלאה לזיכרונותיהם הדיגיטליים, אבל כשליש ממשתמשי השירותים האלו השיבו כי הם אינם מעוניינים שלמישהו זולתם תהיה גישה לזיכרונות הדיגיטליים אחרי מותם. בתווך, כחמישית מן המשתמשים בשירותים הללו השיבו כי הם היו מעוניינים בשליטה מלאה בניהול הגישה לזיכרונות הדיגיטליים, וכי הם היו רוצים להעניק גישה לחלק מן החומרים (אבל לא לכולם) לאחדים מבני משפחתם או מחבריהם.
* בקרב המשתמשים בשירות: דוא"ל n=476; רשתות חברתיות n=343; שירותי ענן n=378; אתרי היכרויות n=73).
המשתמשים באתרי ההיכרויות – שהן פלטפורמות שבהגדרה מכילות מידע אישי שנתפס רגיש ואינטימי (העדפות מיניות, נטייה מינית, צילומים אינטימיים וקשרים מיניים עם אחרים) – הביעו, באופן לא מפתיע, דעה נחרצת יותר ששוללת מתן גישה לזיכרונות הדיגיטליים המאוחסנים באתרים אלו: כ-70% מהם השיבו שאינם מעוניינים לאפשר גישה לאחרים לאחר מותם. כשבוחנים את תשובותיהם של המשתמשים בשירותי דוא"ל, רשתות חברתיות ושירותי ענן ומקבצים את התשובות בנוגע לשלוש הפלטפורמות, מתקבלים הממצאים האלו: 38% מבעלי החשבונות היו מעוניינים להעניק לאחר מותם גישה מלאה לכל התכנים בכל חשבונותיהם, 27% היו מעוניינים לא לאפשר גישה כלל לאף אחד מחשבונותיהם, ואילו 35% הביעו רצונות משתנים בהתאם לפלטפורמה ו/או לתוכן (תרשים 2).
הניתוח מלמד על השונות של רצונות המשתמשים הן בהשוואה למשתמשים אחרים, והן ביחס לסוג הפלטפורמה המאחסנת את הזיכרונות הדיגיטליים (או לסוג המידע המאוחסן בכל פלטפורמה). רצונות אלה – בכל הנוגע לניהול הזיכרונות הדיגיטליים – מלמדים על תפיסה מורכבת של הפרטיות לאחר המוות. למשתמשי האינטרנט הישראלים, כקבוצה, אין תפיסה אחידה וסדורה בנוגע לאופן שבו הם מבינים את הלגיטימיות של מתן גישה לזיכרונות דיגיטליים, ואין קונצנזוס בנוגע לשאיפותיהם בעניין. המשמעות היא שקובעי המדיניות יתקשו מאוד לקבוע מדיניות שתקלע לדעתם של רוב הגולשים, משום שאין דעה משותפת כזאת. אם יגדירו המשפט או תאגידי המידע מדיניות ברירת מחדל בעניין הגישה לזיכרונות דיגיטליים – נניח מתן גישה מלאה – מדיניות זו בהכרח לא תתאם לרצונותיהם של רוב הגולשים. ממצא זה מחזק את אפיק הפתרונות המותאמים אישית ברוח הפתרונות שמציעות חברות גוגל ופייסבוק.להרחבה, ראו בירנהק ומורס, זיכרונות דיגיטליים, לעיל ה"ש 1, בפרק 3.ב. ו-3.ג.
המלצות הסדרה וחקיקה
בדומה להתמודדות עם מוות ועם שכול, שהיא עניין אינדיבידואלי, מהמחקר עולה שגם רצונות הגולשים למתן גישה לחשבונות שישמשו את מוקירי זכרם בהתמודדות עם מותם היא עניין אינדיבידואלי שמשתנה מאדם לאדם ומפלטפורמה לפלטפורמה. לאור זאת, נראה כי ההמלצה הטובה ביותר היא לאפשר לכל משתמש ומשתמשת להכריע בשאלת הגישה לשיירים הדיגיטליים שלהם בעצמם. גישה כזאת משקפת את כבוד האדם ואת פרטיות המשתמשים, מאפשרת לכל אחד ואחת לקבוע אם לשתף את המידע האישי לאחר מותם, איזה מידע ועם מי, או לבקש את מחיקת החשבונות. גישה כזאת מאפשרת ליקיריו של המשתמש המנוח גישה לתכנים, לפי רצונו.
הסדרה פרטנית שמותאמת אישית לרצונותיו של כל משתמש ומשתמשת היא דבר אפשרי, ולפחות שניים מתאגידי המידע הגדולים כבר מציעים אותה.ראו ה"ש 19. עם זאת, המחקר מלמד שהמודעות לכלים אלו נמוכה מאוד והשימוש בהם זניח.להרחבה ראו בירנהק ומורס, זיכרונות דיגיטליים, לעיל ה"ש 1, בפרק 4.ג. לכן, מומלץ לפעול להגברת המודעות לנושא הזיכרונות הדיגיטליים ואפיקי הסדרתם באמצעות מסע פרסום ארצי, איתור צמתים מרכזיים במסלול החיים שבהם מתבקש לתת את הדעת לנושא, וכן בעזרת הכשרת "סוכני שינוי".
בנוגע לתיקוני חקיקה אפשריים, מומלץ לחייב את ספקי השירות הפועלים בישראל שטרם גיבשו מדיניות בנושא, לקבוע מדיניות כלשהי ולהציג אותה ללקוחותיהם באופן ברור, נגיש ופשוט לשימוש. עוד יש לקבוע בחקיקה את היחס בין הכלים הטכנולוגיים לניהול המידע לאחר המוות ובין הוראות אחרות (צוואה או דרכים אחרות).להמלצות נוספות ולפירוט נוסף בעניין ההמלצות הנ"ל, ראו בירנהק ומורס, זיכרונות דיגיטליים, לעיל ה"ש 1, בפרק 7. לסיום מומלץ שכל אחת ואחד מאיתנו ייתן את דעתו לנושא, למרות הקושי שבדבר, וייבחר איך לנהל את הגישה לזיכרונות הדיגיטליים שיישארו לאחר מותו.
סיכום
פרטיות היא תפיסה חברתית הנתונה למשא ומתן ומשתנה בהתאם לאקלים החברתי, הטכנולוגי והמשפטי. החברה והמשפט מגיבים לשינויים טכנולוגים שמאיימים על הפרטיות או מאפשרים אותה. העידן הדיגיטלי מציב אתגרים חדשים לפרטיות, משום שהיקפי המידע שנצבר ונשמר אינם דומים לאלו שהיכרנו בעידנים קודמים. המידע אודותינו מקיף כמעט כל היבט של חיינו, והוא שמור, מקוטלג ומאורגן באמצעים שהופכים את האיתור והניטור לפשוטים ומידיים. שרידות המידע לאחר המוות וזמינותו עבור בעלי עניין רבים ומגוונים מחייבים חשיבה מחודשת על הזכות לפרטיות גם לאחר המוות. עם זאת, חשוב לזכור שמדובר בתופעה חדשה יחסית שהתפיסות בעניינה עדיין נמצאות בשלבי עיצוב וגיבוש ראשוניים. שונות הרצונות של משתמשי האינטרנט בעניין הגישה לזיכרונות דיגיטליים קוראת למשפט להציע פתרונות ומדיניות שמצד אחד יהיו כלליים מספיק כדי לשרוד את השינויים הטכנולוגיים התכופים, ומצד שני יכילו את השונות של הרצונות האישיים המגוונים של המשתמשים עצמם.
* חוקר תקשורת. מלמד במכללה האקדמית הדסה, ירושלים. ביחד עם פרופ' מיכאל בירנהק (הפקולטה למשפטים, אונ' ת"א), עורכים מחקר בנושא זיכרונות דיגיטליים ותפיסות של פרטיות לאחר המוות (ISF 257/18).