שסעים ישנים וחדשים בחברה הישראלית – מבט מסקרי דעת קהל

"מפגש השבטים" שמתאר בן גוריון ו"נאום השבטים" של הנשיא ריבלין מבטאים את המאפיין המשמעותי ביותר של החברה הישראלית מראשיתה: היותה חברה מרובת קבוצות, שביניהן קיימים מתחים ומחלוקות. מאפיין זה הופך את החברה הישראלית לחברה משוסעת לעומק Deeply Divided Society .

ברגע שהיהודי עולה מעיראק ארצה – הוא נעשה יהודי עיראקי, והדגש הוא על עיראק, וכשיהודי עיראקי ויהודי רומני נפגשים במחנה-עולים אחד או במעברה אחת, הם מרגישים קודם כל ההבדל, המרחק, המחיצה שביניהם. אין הם יכולים לדבר איש אל רעהו, וכל הליכות-חייהם הן שונות. ליהודי הרומני שכנו הוא עיראקי, וליהודי העיראקי שכנו הוא רומני. והוא הדין תימני ופרסי ומרוקני. אין זה ערב-רב – כי לא בנקל ולא במהרה מתערבים זה בזה, אלא זהו מיפגש של שבטים שונים ורחוקים זה מזה; ואולי יותר נכון להגיד – אוסף של קרעים שאינם מתאחים, ושרק על-ידי התקבצותם יחד בארץ מתגלים ההפרשים והתהומות שביניהם בן גוריון, יחוד ויעוד – דברים על בטחון ישראל, 1971

התהליכים הדמוגרפיים המעצבים מחדש את פניה של החברה הישראלית- יצרו למעשה "סדר ישראלי חדש". סדר שבו אין עוד רוב ברור, ואין מיעוטים ברורים. סדר שבו החברה הישראלית מורכבת מארבעה מגזרים, ואם נרצה- ארבעה "שבטים" מרכזיים, שונים מהותית אלה מאלה, שילכו ויתקרבו זה אל זה בגודלם ראובן ריבלין, נאום בכנס הרצליה, 2015

מבוא

"מפגש השבטים" שמתאר בן גוריון ו"נאום השבטים" של הנשיא ריבלין מבטאים את המאפיין המשמעותי ביותר של החברה הישראלית מראשיתה: היותה חברה מרובת קבוצות, שביניהן קיימים מתחים ומחלוקות. מאפיין זה הופך את החברה הישראלית לחברה משוסעת לעומק ( Deeply Divided Society ).
בישראל נהוג להתייחס לארבעה שסעים מרכזיים: השסע הלאומי (יהודים/ערבים); השסע הדתי (דתיים/חילוניים); השסע העדתי (אשכנזים/ספרדים-מזרחים), והשסע האידיאולוגי (נצים/יונים או ימין/שמאל). בתקופות של גלי הגירה נהוג גם להתייחס לשסע עולים מול ותיקים. בשנים האחרונות, לאור התרחבות אי השוויון בחברה הישראלית צמח והתגבש גם שסע מעמדי בין עשירים ועניים. בישראל חומרת השסעים מחריפה משום שחלק מהשסעים חופפים, דהיינו קיים ייצוג משמעותי של קבוצה מסוימת גם בקבוצה אחרת – למשל, רוב הדתיים והחרדים הם בעלי עמדה נצית; בקרב המשתייכים למעמד חברתי כלכלי נמוך יש ייצוג יתר של הציבור הערבי, החרדי והמזרחי.

מאמר זה מבקש להתחקות באמצעות סקרי דעת הקהל אחר השאלה מהו השסע העמוק ביותר בחברה הישראלית, ולבחון האם השתנה מדרג החומרה של השסעים לאורך השנים.

דיוקנה של החברה וסקרי דעת הקהל- הרובד הגלוי והסמוי

סקרי דעת הקהלהנתונים במאמר זה לקוחים מאתר דאטה ישראל של מרכז גוטמן בראשות פרופ' תמר הרמן במכון הישראלי לדמוקרטיה. האחריות על ניתוחם ופרשנותם של הכותבת בלבד. מספקים לנו הצצה מורכבת על דיוקנה של החברה ועל הערכת השסעים בה. ניתן לבחון את השינויים בהלכי הרוח כפי שהם משתקפים בסקרי דעת הקהל בשני רבדים:

הרובד הגלוי – מעקב אחרי האופן בו העריך הציבור את היחסים בין הקבוצות לפי התפלגות התשובות בסקרים יכול לספק לנו מידע באשר לאופן בו העריך הציבור בתקופות שונות ובעקבות אירועים שונים את אופי היחסים בין הקבוצות וחומרת המתחים.

הרובד הסמוי – ברובד מרתק זה בוחנים את נוסח השאלות שהופיעו בסקרי דעת הקהל, כביטוי להלכי הרוח. מנקודת מבט זו, אם שאלות מסוימות לא נשאלות או חלים שינויים בנוסח השאלות – הדבר עשוי לשקף גם כן את הלכי הרוח בחברה באותה עת.

היבט נוסף של הרובד הסמוי, טכני לכאורה, אך בעל משמעות רבה, הוא אוכלוסיית הנסקרים. כפי שנראה, בישראל, בתקופות שונות, היו אוכלוסיות שלא נכללו בין הנסקרים, ועובדה זו, גם אם סיבותיה טכניות (מחסום שפה למשל) יש בה כשלעצמה ללמד על גבולות החברה ועל ההדרה מדעת הקהל ומהציבוריות הישראלית.

מדרג חומרת השסעים : השסע הלאומי בראש

ניתן לומר בוודאות כי בשנת השבעים למדינה מבין כל השסעים בחברה הישראלית השסע אותו מעריך הציבור כחמור ביותר הוא השסע הלאומי שבין יהודים וערבים אזרחי המדינה. באופן עקבי, הערכת השסע בקרב היהודים חמורה יותר מאשר זו שבקרב הערבים.
במדד הדמוקרטיה לשנת 2016 נשאלה שאלה המבקשת לזהות מהו המתח החזק ביותר. התפלגות התשובות לשאלה זו מלמדת על המדרג בין שלושת השסעים המרכזיים – הלאומי, הדתי, והעדתי. השסע הלאומי נוטל את הבכורה בפער ניכר מהאחרים: 68% מהערבים ו– 50% מהיהודים העריכו כי המתח בין יהודים וערבים הוא המתח החזק ביותר בחברה הישראלית.

המתח הכי חזק בחברה הישראלית כיום (%, לפי לאום):

מתוך מדד הדמוקרטיה, 2016, עמ' 143

לגבי טיב היחסים בין הקבוצות בסקר שנערך ב- 2017 27% מהערבים חשבו שהיחסים רעים בהשוואה ל 32% מהיהודים שהעריכו אותם כך. באופן מעניין, רק מיעוט בציבור היהודי (30%) והערבי (23%) סבור כי היחסים ב- 2017 טובים יותר מאשר בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. כלומר, מדובר בשסע שאינו מתאחה.

היכולת ללמוד על הערכת הציבור את השסע בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה מוגבלת משום ששאלה כזו על טיב היחסים בין הקבוצות לא נשאלה, למיטב ידיעתנו, עד לאמצע שנות השבעים. יתכן כי הדבר נובע מכך שרמת האינטראקציה של יהודים בישראל עם אזרחים ערבים לא הייתה גבוהה משום שעד 1966 היו הערבים תחת ממשל צבאי. מפתיע אף יותר לגלות שגם בשנות השמונים והתשעים נערכו סקרים ארציים שבהם לא נכלל המיעוט הערבי, כלומר הייתה הדרה שלהם מגבולות דעת הקהל הישראלית באופן שמשקף גם את מה שכונה "נוכחותם החלולה" במרחב הציבורי.יוצאת דופן בהקשר זה היא סדרת הסקרים שערך סמי סמוחה בנוגע ליחסי יהודים-ערבים בקרב יהודים וערבים החל מאמצע שנות השבעים ואילך. ניתן למצוא את נתוני הסקרים הללו במאגר דאטה ישראל. 

התחקות אחר התפלגות התשובות לשאלות שבחנו את טיב היחסים בשלושת העשורים האחרונים מגלה שהן בקרב היהודים והן בקרב הערבים הערכת היחסים בין הקבוצות היא השלילית ביותר מבין כל השסעים.

ב- 1987 כאשר התבקשו הנשאלים לדרג את היחסים על פי חומרתם, הדירוג בו בחרו 56% מהנשאלים היה ערבים- יהודים; דתיים-חילוניים; אשכנזים –מזרחים.

גם בשנת 1993 מדרג טיב היחסים היה דומה: השיעור הגבוה ביותר היה של אלו המעריכים את היחסים בין יהודים וערבים כלא טובים, אחריהם יחסי דתיים-חילוניים, ותיקים-עולים ובתחתית המדרג - היחסים בין העדות. ב- 2007 הדירוג היה זהה, אך הערכת היחסים הייתה שלילית יותר (תרשים 2). אירועי השעה גם הם עשויים להשפיע על הערכת חומרת השסעים. כך לדוגמא, בעקבות אירועי אוקטובר 2000 העריכו 93% מהיהודים כי היחסים בין הקבוצות אינם טובים.

יחסים בין קבוצות בישראל (1993, 2007) (%, לא טובים או לא טובים כלל)

*ב- 2007 השסע היהודי-ערבי ועשירים –עניים נשאל בכלל האוכלוסייה, והשסעים האחרים רק בקרב יהודים. ב- 1993 המדגם הוא של יהודים בלבד.

מאפייני השסע היהודי-ערבי

כיום 79% מהאוכלוסייה בישראל הם יהודים ואחרים (כולל נוצרים שאינם ערבים וחסרי דת – בדרך כלל עולי ברית המועצות לשעבר) ושיעורם של הערבים חצה את רף ה-20% (ראו לוח 1). השסע שבין היהודים וערבים הוא מוחלט במובן זה שהחלוקה היא לא רק על פי קווי חתך של לאום אלא גם של דת, לשון ותרבות. כמו כן, קיימת סגרגציה גאוגרפית, מערכות חינוך נפרדות ומסלולי חיים שכמעט ולא מתקיימים בהם מרחבים משותפים. השסע הזה מאופיין באי שוויון עמוק במדדים רבים: הקצאת משאבים, רמת החיים, רמת ההשכלה, שיעורי אבטלה, תחולת העוני, תשתיות מגורים, שיעור התעסוקה וההכנסה ואף במדדי בריאות כמו תוחלת חיים ותמותת תינוקות.

אוכלוסייה בישראל לפי לאום (1949, 2016, באלפים)

	סך הכל	יהודים ואחרים	ערבים
1949	1,173.90	1,013.9 (86%)	160.0 (14%)
2016	8,628.60	6,446.1 (79%)	1,797.3 (21%)
		385.2

מקור: שנתון 2017, לשכה מרכזית לסטטיסטיקה.

הערכת החומרה של השסע הזה ניזונה מכך שהוא משמש בבואה לסכסוך של ישראל עם מדינות ערב ולסכסוך הישראלי-פלסטיני. התחושה כי מדובר בשסע חמור קשורה מצד אחד, להתחזקות הזהות הפלסטינית בקרב הערבים אזרחי ישראל כמו גם לתסכולם הגובר מהיותם אזרחים סוג ב' במדינה. מצד שני, עומק השסע מתהווה גם לנוכח הפחד הקיומי של הציבור היהודי מפני "האויב מבפנים" המהדהד בזהותו ובאורחותיו ולא פעם גם בעמדותיו את אלו של האויב (למשל תמיכה של הציבור הערבי בחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה). השסע נגוע גם בדעות קדומות של שני הצדדים, מחיקה הדדית של הנרטיב, ושלילה של הזכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום של הצד האחר. בסקר "שותפות ערבון מוגבל" לשנת 2017 נמצא ש-67% מהערבים סבורים שאין לישראל זכות קיום כמדינת הלאום של העם היהודי. מנגד, רוב היהודים (58%) סבורים שיש לשלול את זכות ההצבעה ממי שאינו מוכן להצהיר שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.

לכן אם נבחן את השסע לאור השאלה האם השסע היווה מקור לאירועי מחאה ואלימות ולמשברים פוליטיים, ההיסטוריה של היחסים בין הקבוצות אינה יכולה כשלעצמה להסביר את חומרת הערכת השסע.

באופן שעשוי אולי להפתיע מבחינת אירועי מחאה והתנגשויות אלימות מדובר באירועים בודדים בשבעים שנה: יום האדמה ב- 1976 ואירועי אוקטובר 2000. על אף חומרת אירועים אלה, בפרט אירועי אוקטובר 2000 בהם נהרגו 13 אזרחים ערבים מירי כוחות הביטחון, ואשר גרר שבר אמון בין הציבור היהודי והערבי, הרי שיחסית לכך שמדובר בשסע עמוק, הדימוי של השסע חמור יותר מהאיום שלו בפועל.

באשר למשברים פוליטיים הרי ששאלת יחסי יהודים-ערבים לא היוותה סיבה למשבר פוליטי חמור. לאחר אירועי אוקטובר 2000 נאלצה הממשלה בראשות אהוד ברק להקים ועדת חקירה ממלכתית, אך בכך הסתכם הלחץ הפוליטי. העובדה שנושא זה לא גרר משברים פוליטיים מעידה בעיקר על כך שהערבים נעדרי כוח פוליטי. לא זו בלבד שהם סובלים מתת-ייצוג בכנסת, אלא שהם לא היו מעולם שותפים לקואליציה, ולפי סקרי דעת הקהל, יש באופן עקבי רוב בציבור היהודי שאינו רוצה לראותם שותפים לממשלה (כ- 60%) וקרוב ל-80% מהיהודים תמימי דעים שהכרעות קריטיות לגורל המדינה צריכות להתקבל ברוב יהודי בלבד (ראו מדד הדמוקרטיה, שנים שונות).  

עם זאת, ניצנים של שינוי נראים כבר. תוכנית 922 שאושרה ב- 2015 ומזרימה תקציבים למגזר הערבי – שעדיין אינם יוצרים שינוי משמעותי, אך מניעים מגמות חיוביות שיש לקוות ישפיעו גם על עמדות הציבור ביחס לשסע זה.

ברובד הסמוי, מעניין לציין שעיון בשאלות של סקרי דעת הקהל מאז שנות השישים מלמד כי המילה "ערבים", שהיום משתמשים בה בעיקר כדי להתייחס לערבים אזרחי המדינה, הייתה בשימוש כללי למשל בהקשר של הסכסוך (לא מדינות ערב אלא "הערבים"). בעבר הקונפליקט עם המדינות השכנות היה מתואר כיהודי-ערבי, ולא השסע הלאומי הפנימי בישראל. בנוסף, לאחר מלחמת ששת הימים כאשר נשאל הציבור לגבי השטחים שנכבשו ההתייחסות הייתה ל"ערבים תושבי השטחים". רק בסוף שנות השמונים החל השימוש במילה "פלשתינים", ובשנות התשעים, בעקבות הסכמי אוסלו אומץ הכתיב "פלסטינים" לתיאור הערבים החיים בשטחי יהודה, שומרון ועזה בשונה מהערבים אזרחי מדינת ישראל. בשנות האלפיים התרחב השימוש במילה פלסטינים בקרב הערבים אזרחי ישראל.

הגדרת הזהות המורכבת הזו באה לידי ביטוי בשאלות הבוחנות את הזהות העיקרית של הציבור הערבי. ב- 2017 שתי הזהויות המובילות היו הערבית (39%) והדתית (מוסלמית/נוצרית/דרוזית) (34%). רק מיעוט הגדיר עצמו בעיקר כפלסטיני (14%), בעיקר מוסלמים, צעירים ומשכילים, ורק אחד מעשרה ערבים אזרחי המדינה רואה בזהות הישראלית שלו העיקרית. זאת בשונה מהציבור היהודי שבו 38% מגדירים עצמם בעיקר ישראלי ו 29% בעיקר יהודי.

הזהות העיקרית (האם אתה רואה את עצמך בעיקר כ...?) (%, ערבים)

מתוך: שותפות בערבון מוגבל, 2017, עמ'29.

חומרת השסעים בתוך החברה היהודית בישראל

סקרי דעת הקהל לאורך השנים כוללים התייחסות לארבעה שסעים עיקריים בתוך החברה היהודית:

דתיים-לא דתיים/חילוניים, אשכנזים- ספרדים/מזרחים, המתח בין ימין ושמאל, ובין עולים וותיקים.

בשנות השישים והשבעים, בהם נשאל רק הציבור היהודי, התמקדו השאלות בשלושה מבין אלה - היחסים בין העדות, דתיים ולא דתיים ועולים וותיקים. בשנים אלה היחסים שהוערכו כלא טובים בשיעור הגבוה ביותר היו בין דתיים-חילוניים, אחריהם יחסי עולים וותיקים ולבסוף היחסים העדתיים.

יחסים בין קבוצות בישראל (1968, 1972) (%, לא טובים ולא טובים בכלל)

בשנת 1997 נותר המדרג דומה. בשאלה שבה לא נכלל השסע הלאומי נמצאה ההתפלגות הבאה של הערכת היחסים בקרב הציבור היהודי: השסע הדתי תפס את הבכורה ושני לו, בפער ניכר, השסע בין ימין ושמאל (תרשים 5).

המחלוקת החמורה ביותר (יהודים, %, 1997)

"בהתייחס למערכות היחסים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית דתיים-חילוניים, ימין-שמאל, אשכנזים-מזרחים ועשירים-עניים באיזו מערכת יחסים יש את המחלוקת הקשה והחמורה ביותר?

עשור לאחר מכן, ב- 2007 הדירוג היה דומה, אבל הערכת החומרה הייתה שונה: בניגוד לציפייה שככל שיעברו השנים המתחים בין עולים וותיקים והמתח הבין-עדתי יחלשו – התחזקה בקרב הציבור ההערכה כי היחסים הללו אינם טובים (ראה תרשים 2 לעיל).

ב-2016 כאמור, בקרב היהודים אחרי השסע הלאומי המדרג היה ימין-שמאל, דתיים –חילוניים, השסע המתהווה של עשירים ועניים, וסוגר את הרשימה המתח העדתי (תרשים 1 לעיל).

השסע הדתי

ראשיתו של השסע הדתי עוד בטרם הוקמה המדינה. למעשה, המתח סביב סוגית מעמדה של הדת בא לידי ביטוי כבר במכתב הסטטוס-קוו של בן גוריון והנהלת הסוכנות לראשי מפלגת אגודת ישראל ב- 1947. מלחמות שבת, סוגיות של כשרות (גידול חזירים) – כל אלה מלווים את המדינה מראשיתה.

למעשה לא מדובר במתח דיכוטומי בין שתי קבוצות מובחנות אלא במתח המתקיים בין קבוצות המצויות על רצף של רמת הדתיות. באופן מפתיע לא התחוללו שינויים מרחיקי לכת בגודלן היחסי של הקבוצות, למעט גידול בשיעור המגדירים עצמם חרדים, והצטמצמות בשיעורם של המסורתיים.

מידת הדתיות על פי הגדרה עצמית (%, 1979- 2017)

מקורות: נתוני למ"ס שנים שונות, נתוני סקרים מרכז גוטמן.

*מסורתיים – כולל מסורתיים לא דתיים ומסורתיים דתיים.

ברובד הסמוי, מעניין לציין שבשנות השישים והשבעים לא נעשה שימוש במילה חילונים לתיאור אחד מצדי השסע אלא במונח "לא דתיים". וגם ההקשר של השאלה היה מעמדה של הדת בישראל. השאלה נוסחה כך: "יש חילוקי דעות (ויכוחים) בין היהודים על בעיות של דת בישראל. האם אתה חושב שעכשיו היחסים בין הדתיים והלא דתיים הם טובים?". בנוסף, מעניין שבשנים בהן גאה המתח בסוגיות של דת ומדינה, כמו בשנת 1999, הדבר ניכר גם בסקרים, כאשר אחת מאפשרויות ההגדרה העצמית הייתה פרט לחילוני/לא דתי גם אנטי-דתי.

במדרג המתחים בתוך החברה היהודית המתח הדתי מופיע בין המקומות הראשונים דרך קבע. בשנות השישים והשבעים הוא הוביל את מדרג השסעים בחברה היהודית (תרשים 4 לעיל). ב-  1993 הוא היה המתח המוביל בין המתחים בחברה היהודית. ב 1997 הוא הקדים בפער ניכר את השסעים האחרים. ב- 2007 תפס את הבכורה השסע בין עשירים ועניים וב- 2016 הוא מוקם שלישי אחרי המתח הלאומי והמתח בין ימין ושמאל (ראו תרשימים 1,2,5 לעיל).  

ההערכה של מתח זה לאורך השנים דומה – בשנות השבעים 75% הגדירו את היחסים כלא טובים, בשנות האלפיים ההערכה נעה בין 66% - 80% שסברו שהיחסים לא טובים. 

מבחינת הקריטריונים לחומרת השסע: היותו מוקד למחאה ואלימות ומקור למשברים פוליטיים, מדובר בשסע תוסס ובועט. הפגנות בנושאים הקרובים לליבם של החרדים כמו שבת וכשרות התקיימו לכל אורך שנות קיומה של המדינה. מאז שנות התשעים סוגית השוויון בנטל (גיוס חרדים לצה"ל) הפכה לא רק למוקד מחלוקת פוליטי ומשפטי, אלא גם למוקד בעירה אזרחי. אחת ההפגנות הגדולות בתולדות המדינה היא "הפגנת החצי מיליון" כנגד בית המשפט העליון ב-1999 בעקבות שורה פסיקות שהתפרשו על ידי החרדים כהפרה של הסטטוס-קוו בענייני דת ומדינה.

במישור הפוליטי, זהו השסע הנפיץ ביותר. היות שהמפלגות הדתיות והחרדיות היו שותפות כמעט קבועות בכל הקואליציות מאז קום המדינה סוגיות של דת ומדינה היוו גורם מרכזי למשברים קואליציוניים כבר מהשנים הראשונות: ב- 1951 התרחש משבר סביב סוגית החינוך במחנות העולים, וב-1952 בנושא גיוס בנות דתיות לצה"ל. שורת המשברים בענייני דת ומדינה נמשכת עד היום, רק לאחרונה בנושא המסחר בשבת (משבר "חוק המרכולים").

השסע העדתי

השסע העדתי הוא תולדה של סדקים ברעיון "כור ההיתוך" שהיה שליט בשני העשורים הראשונים שלאחר קום המדינה. שנים אלה היו בסימן מדיניות הממלכתיות של בן גוריון, שהייתה אמצעי לקידום תהליך בניין האומה. רעיון הממלכתיות, גולם מבחינה מוסדית בהקמת מוסדות ממלכתיים, ובמישור החברתי והזהותי הוא בא לידי ביטוי ברעיון כור ההיתוך שמטרתו הייתה להפוך את הקבוצות הרבות – העולים מכל קצוות העולם והוותיקים, הסוציאליסטיים והימנים-ליברלים, ודוברי כל השפות – לעם אחד, שכן בן גוריון סבר ש"או שנהיה עם אחד או שלא נהיה כלל".   

גלי העלייה ההמוניים שהגיעו לאחר הקמת המדינה ובשני העשורים הראשונים לכינונה שינו את הדיוקן הדמוגרפי של החברה היהודית בישראל. רעיון כור ההיתוך תבע מחיר כבד של מחיקת זהויות פרטיקולריות, בעיקר של יוצאי אסיה ומאפריקה. השאיפה להיפטר מהסממנים הגלותיים ו"הפרימיטיביים" ולאמץ את הדימוי של "הצבר" באה לידי ביטוי במדיניות שהולידה הדרה ואפליה של העולים החדשים. 

עולים אלה לא השתלבו בַּליבה של החברה הישראלית. רבים מהם הופנו למקומות יישוב מרוחקים, והריחוק הגאוגרפי והתרבותי יצר נתק ממרכז ההוויה החברתית. מדיניות זו שהתבססה באופן רשמי על צורכי השעה הייתה נגועה גם בדעות קדומות. ריכוז העולים בשוליים הגיאוגרפיים, החברתיים והתרבותיים של המדינה, כמו גם מדיניות פטרנליסטית כלפיהם ויצירת תלות בינם לבין המוסדות הפוליטיים-מפלגתיים של אותה עת (מפא"י וההסתדרות) הובילו להתגבשותו של השסע העדתי, שיצר שתי קבוצות דיכוטומיות:  יוצאי אסיה-אפריקה מול יוצאי אירופה-אמריקה או יוצאי מדינות האסלאם מול יוצאי מדינות המערב. אירועי ואדי סליב ב- 1959 מסמלים את הביטוי הראשון של תסכול ומחאה מצדם של העולים החדשים, שלא תורגם לכוח פוליטי, אך המשיך לבעור עד למחאת שנות השבעים.

עד ראשית שנות השבעים, ועד לצמיחת הדור השני של עולי אסיה-אפריקה קולם לא נשמע במרחב הציבורי ולא היה להם ייצוג פוליטי משמעותי. בראשית שנות השבעים הוקמה תנועת המחאה של "הפנתרים השחורים" (1971) ועל אף "חוסר נחמדותם" של הללו כמאמר ראש הממשלה דאז גולדה מאיר הם חשפו את הסדקים העמוקים בחברה הישראלית ואת הפערים הקיימים בין יוצאי אסיה ואפריקה ליוצאי אירופה ואת המצוקה הקשה של הראשונים. על אף שלא הצליחו לתרגם את המחאה לכוח פוליטי עצמאי משמעותי, הרי שאת המהפך של 1977 שניצניו ניכרו כבר בבחירות 1973 ניתן לייחס להתעוררות  התודעה של ציבור זה. 

מנקודת המבט של דעת הקהל מעניין לציין שסוקרי שנות השישים הכירו באפשרות של מתח בין העדות השונות, ולכן נשאל הציבור אודות כך (נוסח השאלה השכיח היה: "יש הרבה עדות בישראל, גם אשכנזיות וגם ספרדיות. האם אתה חושב שעכשיו היחסים בין העדות טובים?"). אך הציבור היה "רדום" באשר לפוטנציאל הנפיץ של יחסים אלה. כך, ב- 1968, שנים מעטות לפני התפרצות מחאת הפנתרים השחורים (1971) שהעלו סדר היום את קיומו של שסע עדתי, סברו 73% מהציבור כי היחסים בין העדות טובים ורק 25% סברו שהם אינם טובים. במבט לאחור, ממצא זה מלמד כי דעת הקהל עדיין הייתה שבויה בעת ההיא באידיאולוגיה של כור ההיתוך והתפיסה של הסולידריות החברתית שהבליעה קולות אחרים עדיין הייתה שלטת. גם הפנתרים השחורים לא הצליחו לתרגם את המחאה לכוח פוליטי משמעותי. הביטוי לכוחם הפוליטי של העולים הגיע עם התבגרות הדור השני באמצע שנות השבעים, והוא אחד מהגורמים שהובילו למהפך הפוליטי בשנת 1977. 

באמצע שנות השמונים, המזרחים, בני הדור השני והשלישי שהתחנכו או נולדו בארץ, בעיקר המסורתיים והחרדים  שבהם, התגבשו ככוח פוליטי בהנהגת מפלגת ש"ס וככוח ביקורתי נגד "ההגמוניה האשכנזית" בחברה ובתרבות. אולם על אף הצלחתה המטאורית של ש"ס בשנות התשעים, הנושא העדתי נותר מאחורי הקלעים הפוליטיים, בעיקר משום שש"ס נחלשה בשל משבר מנהיגות, ובמקביל פנתה יותר ויותר לייצוג נושאים חרדיים מובהקים. היחלשות ש"ס בשנות האלפיים הותירה שוב את המזרחים, בפרט המסורתיים שבהם, חסרי ייצוג פוליטי מובהק והם נפוצו למפלגות אחרות בעיקר בימין ובמרכז.להרחבה על התמורות בש"ס, ראו אטינגר יאיר וניסים ליאון, "באין רועה", המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018.

אופי הפערים בין הקבוצות

במדינת מהגרים הצפי הוא שכל דור שנולד יהיה מעורה יותר בחברה מהדור שלפניו, ושההבדלים בין ותיקים ועולים, ובמקרה הישראלי בין יוצאי אסיה ואפריקה ויוצאי אירופה ואמריקה יצטמצמו עם השנים. ואכן, מסקרי דעת קהל עולה כי בשנים האחרונות זהו השסע שמוגדר כהכי פחות חזק בקרב היהודים.

אחת הסיבות לתמונה המורכבת היא שבעוד שבעשורים הראשונים היה מדובר בחלוקה קשיחה יחסית – בין יוצאי אסיה ואפריקה (ספרדים/בני עדות המזרח/מזרחים)  ויוצאי אירופה ואמריקה (אשכנזים) הרי שבדור השני קל וחומר בדור השלישי הקטגוריות התעמעמו.

לפי נתוני הלמ"ס, רוב האוכלוסייה היהודית בישראל היא ילידת הארץ (76%) ורק 24% ילידי חו"ל. מתוך 1,517,500 ילידי חו"ל השיעור הגבוה ביותר הוא ילידי יבשות אירופה-אמריקה (68%), כאשר כשני שלישים מהם עלו אחרי 1990, כלומר הם ברובם עולי ברית המועצות לשעבר. רק כשליש ממי שלא נולדו בארץ הם ילידי אסיה ואפריקה (תרשים 7). מתוך 4,872,800 ילידי הארץ, 59% הינם דור שני לילידי ישראל, כ-19% הינם ילדים לאב שיבשת מוצאו אירופה-אמריקה, 12% לאב שיבשת המוצא שלו היא אפריקה, ו-10% יבשת המוצא של אביהם היא אסיה (תרשים 8). כלומר יש רוב שהם צברים דור שני, מה שתורם לעמעום קטגורית ארץ המוצא.

ילידי חו"ל לפי ארץ מוצא (יהודים, %) 

ילידי הארץ לפי ארץ המוצא של האב (יהודים, %)

בנוסף, העובדה שיש שיעור גבוה של זוגות מעורבים תורמת אף היא לטשטוש האבחנה העדתית. בשנות התשעים ההערכה היתה שכ-28% מהזוגות הנשואים הם מעורבים.Okun, B. S., & Khait-Marelly, O. (2008). Demographic behaviour of adults of mixed ethnic ancestry: Jews in Israel. Ethnic and Racial Studies, 31(8), 1357-1380.‏ תהליך זה משתקף גם בסקרי דעת הקהל: בסקר מדד הדמוקרטיה לשנת 2017 15% הגדירו עצמם מעורבים או לא מזרחים ולא אשכנזים.
עם זאת הנתונים מלמדים כי עדיין קיימים פערים עדתיים, אפילו בקרב בני הדור השני והשלישי. לדוגמא, בתחום ההשכלה: הסיכויים של המשתייכים למוצא אחר (אירופה אמריקה, ישראלים, בני מוצא מעורב ועולי בריה"מ) לרכוש השכלה אקדמית גבוהים פי 2-3 מאשר יוצאי אסיה-אפריקה.דוברין, נורית. שוויון הזדמנויות בהשכלה חסמים דמוגרפיים וסוציואקונומיים, סדרת ניירות עבודה מספר 91, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2015.  בתחום השכר: עדיין גם שבעה עשורים לאחר הקמת המדינה גברים אשכנזים דור ראשון ושני מרוויחים יותר בהשוואה גברים מזרחים דור שני ודור ראשון. גם שכרן של הנשים האשכנזיות גבוה מזה של נשים מזרחיות אם כי הפער בהכנסה נמצא במגמת צמצום.סבירסקי, שלמה, אתי קונור-אטיאס ואביב ליברמן. תמונת מצב חברתית 2017, מרכז אדווה, 2018. מעבר לכך נראה שבחברה עדיין קיימים סטריאוטיפים שליליים ביחס למזרחים, וכן אפליה, שהיא בדרך כלל סמויה אך קיימת.Sasson‐Levy, O. (2013, March). A different kind of whiteness: Marking and unmarking of social boundaries in the construction of hegemonic ethnicity. InSociological Forum (Vol. 28, No. 1, pp. 27-50).‏

לאורך השנים חלו תנודות בהערכת חומרת השסע. במדד הדמוקרטיה לשנת 2016 רק מעטים (1.5% בקרב היהודים) הגדירו אותו כשסע החזק ביותר, והוא "התדרדר" לתחתית דירוג חומרת השסעים. באופן מפתיע, לפני כעשור, עדיין 55% מהציבור סברו כי היחסים בין מזרחים ואשכנזים אינם טובים. אך עם זאת, למרות ההערכה של רוב הציבור כיום כי לא מדובר במתח חזק הרי שבשיח הציבורי הוא חי ותוסס, והדיונים אודות "השד העדתי" ממשיכים להתקיים כל העת, והם כפצע פתוח בחברה הישראלית.ראו למשל סדרת התעודה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" שעוררה דיון נוקב בשסע העדתי ב- 2018. 

השסע בין ותיקים ועולים

השסע בין ותיקים ועולים מופיע ונעלם בסקרי דעת הקהל, מה שמשקף גם את התהליכים שהתרחשו במרחב החברתי והפוליטי. בשנים בהן היו גלי עלייה משמעותיים ובתקופת הקליטה וההסתגלות של העולים לחברה – המתח ניכר.

בראשית שנות המדינה לא נכללו העולים החדשים שזה עתה הגיעו בין הנסקרים. באופן מעניין, בתקופה ההיא נערכו שני סקרים שבחנו את המדיניות כלפי העולים בקרב תושבי המדינה, שהיו רובם ככולם עולים ותיקים יותר ופחות ומעט מאוד "צברים", ילידי הארץ. מממצאי הסקרים הללו ניכרת עמדה מודאגת ומתנשאת של אזרחי המדינה הצעירה, רובם ככולם יוצאי אירופה ביחס לעולים.ראו  בלאנדר, דנה, 2004. 'בניין אומה מנקודת מבטה של דעת הקהל', סוציולוגיה ישראלית ו(1): 9–37. 

המתח הזה "התחלף" בשנות השבעים והשמונים בשסע העדתי ולא הוגדר עוד כשסע בין ותיקים ועולים. שסע זה שב והופיע בסקרי דעת הקהל עם גלי העלייה ממדינות חבר העמים ומאתיופיה בשנות השמונים והתשעים, אשר שיבצה קבוצות חדשות בפסיפס של החברה הישראלית. למעשה 53% מילידי חו"ל היהודים החיים בישראל עלו אחרי 1990 (803,300), ואם מוסיפים לכך את ילידי הדור השני מדובר בכמעט רבע מהאוכלוסייה היהודית שמשתייכים לדור הראשון או השני של העולים מאז 1990.

על אף שכביכול הופקו הלקחים מקליטת העלייה ההמונית של יוצאי אסיה ואפריקה ועל אף ההבדלים בין ישראל של שנות החמישים וישראל של שנות התשעים, עדיין היו מהמורות בתהליך הקליטה וההסתגלות של העולים מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה לחברה הישראלית.

מסקרי דעת הקהל עולה שבשני העשורים הראשונים שלאחר העלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר המתח בין העולים החדשים והחברה היהודית-ישראלית היה מורגש. כך למשל בשנת 2007 סברו 62% מהציבור היהודי שהיחסים בין עולים לוותיקים (כשהכוונה בעיקר ליחסים בין הוותיקים לעולי ברית המועצות ואתיופיה) אינם טובים. אולם בשנים שעברו מאז התעמעמו קווי ההפרדה בין עולים וותיקים, כפי שניכר גם בהיחלשות כוחן, ואף בהיעלמותן של מפלגות "רוסיות", בשונה מהמציאות הפוליטית של שנות התשעים. ולראיה, ב- 2016 הציבור כלל לא נשאל אודות המתח הזה, ללמדנו שהוא אינו נחשב לשסע מרכזי בהוויה הישראלית כיום.

השסע האידיאולוגי

מלחמת ששת הימים היא קו פרשת המים בשסע האידיאולוגי המרכזי בישראל. בשני העשורים הראשונים לקום המדינה החלוקה בין ימין ושמאל הייתה בעיקר לאורך קווים של אידיאולוגיה כלכלית (כלכלה סוציאליסטית מול ליברלית) ושל אוריינטציה למעצמות - לארה"ב או לברה"מ. מלחמת ששת הימים טרפה את הסדר הקיים במובן זה שהיא הולידה את הקטגוריות של ניצי ויוני, דהיינו החלק בציבור שמזוהה עם רעיון ארץ ישראל השלמה והחלק שמזוהה עם הנוסחה של "שטחים תמורת שלום". שסע זה היווה קרקע פורה לצמיחתן של תנועות אזרחיות משמעותיות – גוש אמונים מהצד הניצי ושלום עכשיו מהצד היוני, וכן היווה חומר בעירה למחאות פוליטיות ולהפגנות סוערות במהלך השנים ואף לאלימות פוליטית למשל בפינוי ימית, במחאה כנגד הסכם אוסלו, לפני רצח רבין ובמחאה כנגד תוכנית ההתנתקות.

בעוד שבראשית שנות המדינה הכף נטתה באופן ברור לצד השמאלי, שהיווה את הרוב, בשנות השבעים, ביטא המהפך הפוליטי של 1977 שינוי במאזן הכוחות. המהפך העיד על התחזקות ניכרת של הימין, שהפך במהלך שנות השמונים לשווה כוח למחנה השמאל – מה שבא לידי ביטוי בתוצאות צמודות בבחירות בשנות השמונים והיווצרות של שני גושים פוליטיים. על אף שבמהלך השנים חלו תנודות הרי שניתן לומר שהמגמה הכללית מאז "המהפך" היא שקיים רוב בציבור המזהה עצמו כימין:

ב-1981 46% הגדירו את עצמם ימניים, 39% במרכז; ו-15% בשמאל. בשנת 2007 52% מהציבור הגדיר את עצמו ימני 26% הגדירו את עצמם במרכז; ו-22% הגדירו את עצמם שמאלנים. במדד הדמוקרטיה 2017 שנערך בקרב מדגם מייצג של הציבור הגדירו עצמם 42% כימין, 25% מרכז ורק 23% כשמאל. השאר לא השיבו.

בתקופות של משא ומתן מדיני או של איום בטחוני ממשי (מלחמה, אירועי טרור) מתחדד השסע היוני-ניצי והמחלוקות עולות אל מעל לפני השטח. עם זאת כפי שניתן לראות מנתוני מדד הדמוקרטיה 2016, למרות שמדובר בשסע הפוליטי ביותר, ההערכה שלו כמתח החזק ביותר אינה נחלת הציבור. רק 26% מהיהודים סברו כי זהו המתח החזק ביותר, ובקרב הערבים, שאולי בעיניהם אין הבדל בין הימין והשמאל במפת המפלגות הנוכחית, רק 6% סברו כי זהו המתח החזק ביותר (ראה תרשים 1 לעיל).

השסע בין עשירים ועניים – שסע חדש?

ישראל של שנות החמישים והשישים נחשבה מופת של חברה שוויונית. הצנע בראשית שנות המדינה, יחד עם אידיאולוגיה "צברית" של סגפנות והסתפקות במועט, וכל זאת תחת מעטה של אידיאולוגיה סוציאליסטית אפשרו את קיומה של ישראל כמדינת רווחה.

עד שנות השבעים נחשבה ישראל לאחת המדינות השוויוניות ביותר. אולם מסוף שנות השמונים ועד היום ניכר גידול במדדים שונים של אי שוויון.בן-דוד דן וחיים בלייך, עוני ואי שוויון בישראל: התפתחויות לאורך זמן ובהשוואה ל OECD.בתוך:  דן בן-דוד ) עורך), "דו"ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2013", 2013, מרכז טאוב, 17-68. במקביל לגידול זה החל העניין המחקרי והציבורי באי השוויון, ומאז ראשית שנות השמונים מפרסם הביטוח הלאומי את דוח ממדי העוני. ככל שהתרחב אי השוויון וככל שגברה המודעות לקיומו, התחדד השסע שבין עשירים ועניים, אלא שבשנות השבעים הוא עדיין "נבלע" בתוך השסע העדתי, שכן הייתה חפיפה ניכרת בין מעמד כלכלי-חברתי וארץ מוצא.

באופן שמשקף את הלכי הרוח בחברה גם בסקרי דעת הקהל שאלות אודות פערים בין עשירים ועניים ובאשר להשפעת מדיניות הממשלה על פער זה החלו להישאל רק בשנות השבעים וראשית שנות השמונים. בשנת 1982 נשאל הציבור לגבי מדיניות ממשלת הליכוד דאז של ליברליזציה והשפעתה על הפער. נוסח השאלה היה "המהפך שעשה הליכוד גרם לכך שהעניים נעשו עוד יותר עניים והעשירים עשירים יותר", אך שני שלישים מהציבור לא הסכים עם הקביעה הזאת. באמצע שנות השמונים הופיעו שאלות שהתייחסו לפער ההכנסות בין עשירים ועניים ותפקידה של הממשלה בהקשר זה. 73% סברו שעל המדינה לעשות מאמץ לשם כך. כלומר, התפיסה השלטת בקרב הציבור היא שצמצום הפער הוא תפקידה של המדינה וכי עליה להתערב באמצעות מיסוי וקצבאות על מנת לקדם תכלית זו (על התפיסות הכלכליות של הציבור ראה כאן).

עם זאת התייחסות לפער בין עשירים ועניים כבעיה לאומית, שהיא בעלת קיום נפרד מהסוגיה העדתית, באה לידי ביטוי רק בשנות התשעים. לדוגמא, נוסח השאלה בסקר שנערך ב- 1990 היה: עד כמה אתה מוטרד משורה של בעיות, שאחת מהן הייתה הפער בין עשירים ועניים. 57% מהציבור העריכו את הפער הזה כמטריד מאוד. בשנת 2007, 79% מהציבור הגדירו את היחסים בין עניים ועשירים כלא טובים. בדיעבד, ממצא זה ניבא את המחאה החברתית של 2011, שבמובן מסוים הייתה לראשונה מחאה עם אופי מעמדי.

אולם כעשור לאחר מכן, ב- 2016, רק מיעוט קטן סבור שזהו המתח החמור ביותר והוא מדורג במקום הלפני אחרון במדרג חומרת השסעים. רק 8% מהיהודים ושיעור זהה בקרב הערבים סבורים כי זהו המתח החזק ביותר. עם זאת, במדד הדמוקרטיה לשנת 2017 60% מהציבור הביעו דאגה שהפערים הגדולים בהכנסות של אזרחי ישראל פוגעים באופי הדמוקרטי של המדינה.

אחרית דבר: האם השסעים הם סכנה לדמוקרטיה הישראלית?

על רקע הקיטוב העמוק בחברה הישראלית מתעוררת השאלה האם הדמוקרטיה היא המשטר המתאים למבנה חברתי כה מפוצל? בעבר, היה נהוג לחשוב שדמוקרטיה לא יכולה להתקיים בחברות מקוטבות בשל הקושי למצוא מכנה משותף ולהגיע להסכמות, ובשל העיקרון המכונן של הכרעת הרוב. אולם בעשורים האחרונים התפיסה היא שדווקא הדמוקרטיה יכולה להביא מזור לחברות אלה, ולאפשר להן להתקיים כיחידה מורכבת, שיכולה לתפקד באופן יציב ולהבטיח את זכויות האדם של קבוצות ויחידים. לפי גישה זו דמוקרטיה היא מנגנון ליצירת סדר בחברות שסועות, והיא מתקיימת בהן כנגד כל הסיכויים. הדמוקרטיה, ביסודה, כצורת משטר וכתרבות פוליטית, פועלת כשיטה לניהול ולעיבוד קונפליקטים באמצעים לא אלימים, גם אם לא מובילה בהכרח לפתרונם. המוסדות הדמוקרטיים מאפשרים להכיל את הקונפליקט, לבטא אותו, ולעצב אותו מחדש כדי להמשיך להתמודד איתו גם בעתיד. הדמוקרטיה אינה מעלימה את הקונפליקטים שכן כל ניסיון כזה כרוך בהכרח במחיקת זהויות, בהשתקת קולות אופוזיציוניים, בהדרה של מיעוטים וברמיסת זכויותיהם ושל כל מי שנתפס כ"אחרים".

מכאן נגזר תפקידם החשוב של המוסדות הממלכתיים והפוליטיים. הם אלה שאמונים על ההגנה על ערכי היסוד הדמוקרטיים ועל השמירה על כללי המשחק הדמוקרטים. נבחרי הציבור ומשרתי הציבור צריכים לפעול כדי לתעל את האינטרסים של הקבוצות השונות לעבר הטוב המשותף. אסור להם להגביר את העוינות והקיטוב בין חלקי החברה, על אף שהפיתוי לכך גדול, שכן מתחים חברתיים הם חומר בעירה פוליטי שעשוי להביא להצלחה אלקטורלית. הדרה של קבוצות של "אחרים", דעות קדומות, סימון קבוצות כשעיר לעזאזל, כאויבות מבפנים, כל אלה עלולים להחריף את המציאות החברתית ולהביא לקיטוב שיפגע ביכולת לקיים את המשטר הדמוקרטי. לאור זאת, יש לשמור על הדמוקרטיה, כצורת משטר וכתרבות פוליטית, משום שהיא מתווה את המסגרת המשותפת שבתוכה יכולה להתקיים החברה הישראלית על כל שסעיה ושבטיה.