נתיבי הקריירה של חברי הכנסת

האם חברוּת בכנסת היא קריירה לכל החיים? מה עשו חברי הכנסת לפני היבחרם ומה הם עושים אחרי כהונתם? המאמר מתחקה אחר נתיבי הקריירה של חברי הכנסת ומגלה כי חברי הכנסת מגיעים ממגוון רקעים תעסוקתיים, וכי הנתיב העיקרי לחברות בכנסת הנוכחית הוא פעילות במסגרת השלטון המקומי. בתום כהונתם רבים מחברי הכנסת נותרים בזירה הציבורית-פוליטית.

דע מאין באת ולאן אתה הולך... אבות ג' משנה א'

חבר כנסת אינו מקצוע ככל המקצועות: אין בו קביעות, אין לו כמעט דרישות סף ולא נדרש בו ניסיון קודם (ראו, חבר הכנסת – שליחות או מקצוע, בגיליון זה). זאת ועוד, חברי הכנסת אינם רק 120 אזרחים שחולקים מקום עבודה, אלא חבר אנשים שהם נבחרי הציבור, וככאלה אפשר לצפות שישקפו את החברה הישראלית ויגיעו ממגוון של רקעים מקצועיים. האומנם?

במאמר זה ניתחנו את "הלפני" ו"אחרי" של כהונת חברי הכנסת כדי לנסות ולהתחקות אחר מסלולי הקריירה שלהם. חלקו הראשון של המאמר מתמקד אפוא בתקופה שקדמה להיבחרם לכנסת ושואל במה עסקו 120 חברי הכנסת הנוכחית (העשרים) לפני שנבחרו לכנסת:הניתוח כולל את 120 חברי הכנסת שמכהנים בחודש ינואר 2018 ללא שלושת השרים (כחלון, ליברמן ודרעי) וסגן השר (פרוש), שהתפטרו מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי הקטן. חברי כנסת אלה נחשבים חברי כנסת "רדומים", שכן אם יחדלו מלכהן בתפקיד שר או סגן שר, כהונתם בכנסת תתחדש. האם התנסו בפעילות פוליטית או מפלגתית? באיזה גיל החלו את הקריירה הפרלמנטרית שלהם? לכמה מהם היו קריירות בתחומים אחרים? חלקו השני של המאמר יתחקה אחר עבודתם לאחר שפרשו מהכנסת או שלא נבחרו אליה מחדש.

מה עשו חברי הכנסת טרם היבחרם?

1. ניסיון פרלמנטרי קודם

מתרשים 1 עולה כי ל-45 מחברי הכנסת העשרים זו תקופת הכהונה הראשונה. ל-30 נוספים זו תקופת הכהונה השנייה, ומכאן המספרים יורדים במידה ניכרת. כך למשל רק לחברי כנסת אחדים יש ותק מצטבר של כשלושים שנה: משה גפני, צחי הנגבי ועמיר פרץ, מ"מחזור 1988" (נבחרו לראשונה לכנסת ה-12).גם בנימין נתניהו ובני בגין מ"מחזור" זה, אבל הם לקחו פסקי זמן ארוכים מכהונה בכנסת. מכאן שלרוב חברי הכנסת אין ניסיון מרובה בעבודה הפרלמנטרית. לעובדה זו השפעה ניכרת על תפקודה של הכנסת, ומכאן מתחדד הצורך להקדיש משאבים כדי להקנות לחבריה בכלל ולחדשים בפרט את הידע, את המיומנויות ואת הכלים הדרושים למילוי תפקידם.ראו חן פרידברג, איך משפרים את עבודת הכנסת (מהדורה מעודכנת, טיוטה להערות), ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2017.

תרשים 1. ניסיון פרלמנטרי קודם לפי מספר הכהונות הקודם

2. גיל הכניסה לכנסת

בבואנו לנתח את הרקע שממנו הגיעו חברי הכנסת לגיל חשיבות מכרעת. לאדם שנבחר לכנסת לראשונה בגיל מבוגר הייתה, סביר להניח, קריירה קודמת, לעיתים קרובות בתחום לא פוליטי כגון ביטחון, תקשורת, אקדמיה והמגזר השלישי. לעומת זה, לאנשים שנבחרו לכנסת לראשונה בגיל צעיר לא הייתה בדרך כלל קודם לכן קריירה משמעותית שאינה פוליטית.

תרשים 2 מראה באיזה גיל נבחרו חברי הכנסת לכהונה בפעם הראשונה. לצורך השוואה, ראש הממשלה בנימין נתניהו נבחר לראשונה לכנסת ה-12 כשהיה בן 39. כמו שעולה מהתרשים, בכנסת העשרים רק שתי נשים היו בנות פחות מ-30 כשנבחרו לראשונה: גילה גמליאל ב-2003 וסתיו שפיר ב-2013. מן העבר השני רק שלושה החלו את הקריירה הפרלמנטרית שלהם בגיל מאוחר מ-65: אלי אלאלוף, יעקב פרי ויעל גרמן. מעניין לציין שההתפלגות מתחלקת באופן שווה סביב גיל 45. בדיוק 60 חברי כנסת נבחרו לראשונה כשהיו בני פחות מ-45, ו-60 – כשהיו בני גיל זה או יותר.

תרשים 2. הגיל שבו נבחרו חברי הכנסת בפעם הראשונה

3. הרקע התעסוקתי של חברי הכנסת

הניסיון למפות את הרקע שממנו הגיעו חברי הכנסת מורכב. הקושי טמון בעיקר בעובדה שחברי הכנסת מילאו מגוון של תפקידים לפני היבחרם, וקשה לקבוע מה היה עיסוקם העיקרי.כך למשל מה נחשב רקע ביטחוני - לוחם סיירת (נפתלי בנט)? דוברת צה"ל (מירי רגב)? דרגה בצה"ל (האם למשל עמר בר לב, שהיה אלוף משנה בצה"ל אבל נבחר לכנסת אחרי יותר מעשרים שנה יקוטלג בתור חבר כנסת עם רקע ביטחוני)? מה נחשב רקע בשלטון המקומי – האם מי שהיה חבר מועצת העיר, תפקיד ללא שכר שנעשה בדרך כלל במקביל לעיסוק אחר (יואל רזבוזוב בנתניה, איימן עודה בחיפה), נחשב בעל רקע בשלטון המקומי?

כדי להתגבר על האתגר נקטנו שתי גישות. בגישה הראשונה ניתחנו את העיסוק העיקרי של חברי הכנסת בחמש השנים שקדמו להיבחרותם. בגישה השנייה הרחבנו את המבט אל נתיב הקריירה הכולל של כל חבר כנסת לפי רקעים וניסיונות שונים. השימוש בשתי הגישות אפשר לנו לנקוט את הגמישות ההכרחית כדי לתפוס את התמונה המורכבת. כך למשל את הרקע של מירב בן-ארי סיווגנו על פי הגישה הראשונה כ"מגזר שלישי", שכן עיקר עיסוקה בתקופה שלפני היבחרותה לכנסת היה בתחום זה;היא אמנם כיהנה כחברת מועצת עיריית תל אביב בשנים 2013—2015 אך בהכרעות התפעוליות שלנו החלטנו לא לראות בחברי מועצת ערים (משרות שאינן נושאות שכר) עיסוק מרכזי. ואילו על פי הגישה השנייה סיווגנו אותה בתור (א) בעלת השכלה משפטית; (ב) בעלת רקע בשלטון המקומי ו-(ג) מי שהתחילה את פעילותה הפוליטית במוסדות להשכלה גבוהה (תאי סטודנטים).

בגישה הראשונה גיבשנו את הקטגוריות האלה:

• שלטון מקומי: בחמש השנים שקדמו לבחירתו היה חבר הכנסת נבחר ציבור בשלטון המקומי בתפקיד בשכר: ראש עיר, סגן ראש עיר (במקרים הרלוונטיים), ראש מועצה מקומית או אזורית.
• פעילות פוליטית אחרת: בחמש השנים שקדמו לבחירתו היה עיסוקו העיקרי של חבר הכנסת בזירה הפוליטית: עוזר פרלמנטרי, יועץ שר, בעל משרה בארגון המפלגתי (מזכ"ל, דובר), פעיל בארגוני סטודנטים ונבחר ציבור בשלטון המקומי בתפקיד ללא שכר.
• המגזר השלישי: בחמש השנים שקדמו לבחירתו פעל חבר הכנסת בעיקר בארגוני החברה האזרחית.
• תקשורת: בחמש השנים שקדמו לבחירתו הייתה לחבר הכנסת קריירה פעילה בתחום התקשורת.
• המגזר הפרטי: בחמש השנים טרם בחירתו לכנסת עבד חבר הכנסת בעיקר במגזר הפרטי.
• עריכת דין: בחמש השנים שקדמו לבחירתו עסק חבר הכנסת בעריכת דין.
• אקדמיה: טרם בחירתו לכנסת היה חבר הכנסת איש סגל באקדמיה.
• ביטחוני: בחמש השנים שקדמו לבחירתו שימש חבר הכנסת בתפקיד ביטחוני בכיר (אלוף משנה ומעלה, ניצב ומעלה וראש שב"כ).
• אחר: בחמש השנים שקדמו לבחירתו עסק חבר הכנסת בעיקר בשירות המדינה, בשירות החוץ (דיפלומטיה), בספורט ועוד.

באופן לא מפתיע פעילות ציבורית היא המקפצה השכיחה ביותר לקריירה פרלמנטרית. אם נְכנס את שלוש הקטגוריות הראשונות (שלטון מקומי, פעילות פוליטית אחרת ומגזר שלישי) תחת כותרת הגג של "פעילות ציבורית", ניווכח שיותר ממחצית מחברי הכנסת (65) הגיעו לכנסת מערוץ זה. כך למשל בכנסת הנוכחית 4 חברים כיהנו בצמידות לבחירתם לכנסת בתור ראשי ערים (יעקב אשר, יעל גרמן, מאיר כהן וטלי פלוסקוב), 15 כיהנו בתפקידים אחרים בשלטון המקומי, 8 היו מנכ"לי עמותות (למשל יואב בן-צור, מיכל רוזין ועאידה תומא סלימאן), 2 היו יושבי ראש התאחדות הסטודנטים הארצית (גילה גמליאל ואיציק שמולי) ו-1 היה טרם בחירתו מזכיר הממשלה (יצחק הרצוג).

נתיב קריירה אחר מאפיין אזרחים שלפני בחירתם לכנסת היו בעלי קריירה מבוססת בתחום שאינו פוליטי. 13 חברי כנסת הגיעו מתחום התקשורת (למשל ישראל אייכלר, שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד), 5 מהאקדמיה (למשל עליזה לביא ויובל שטייניץ), 5 מהביטחון (למשל יואב גלנט ואלעזר שטרן) ו-5 משפטנים שעסקו בעריכת דין (למשל דב חנין ורויטל סויד).

12 מחברי הכנסת הנוכחית עבדו במגזר הפרטי, בתחומים מגוונים. כך למשל הגיעו חברי כנסת מתחומים כגון פיננסים (יעקב פרי), היי-טק (עמר בר-לב), יזמות נדל"ן (מיקי זוהר) ועסקים קטנים (ירון מזוז).

תרשים 3. העיסוק העיקרי של חברי הכנסת בחמש השנים שקדמו לבחירתם

בגישה השנייה הרחבנו כאמור את המבט וניתחנו את הרקע הכולל של חברי הכנסת במטרה ללמוד איזו תחנה בדרכם אל הפוליטיקה הארצית היא השכיחה ביותר. במקרה זה סיווגנו כל חבר כנסת בכל הקטגוריות הרלוונטיות בשבילו. כך למשל יצחק הרצוג, שבגישה הראשונה סווג בקטגוריה של "פעילות פוליטית אחרת", יסווג כאן בקטגוריות האלה: השכלה משפטית (הוסמך לעורך דין) ו"נסיך" (בנו של הנשיא השישי וחבר הכנסת לשעבר חיים הרצוג).

הממצא הבולט הוא של-39 מחברי כנסת הנוכחית היה ניסיון כלשהו בשלטון המקומי (ראו תרשים 4). כאן הכללנו ניסיון בכל תפקיד של נבחר ציבור מקומי (למשל: ראשי עיר וראשי מועצות אזוריות ומקומיות, חברי מועצות ערים ומזכיר התנועה הקיבוצית), אפילו אם הכהונה הייתה רחוקה ממועד היבחרותו של האדם לכנסת וגם אם לא הייתה משרה בשכר (כמו חברי מועצות). לצורך העניין אלי אלאלוף, שכיהן במועצת עיריית באר שבע בשנים 1989–1992 נכלל בקטגוריה זו אף שחלפו 23 שנים בין סיום כהונתו ובין היבחרותו לכנסת. אפשר לקבוע אפוא שהשלטון המקומי הוא ערוץ הגיוס השכיח ביותר לקריירה פרלמנטרית.

תרשים 4. רקעים של חברי כנסת

דפוס נוסף נוגע לחברי הכנסת שלהם השכלה משפטית. בגישה הראשונה סיווגנו רק 5 חברים ככאלה שעסקו סמוך לכניסתם לכנסת בעריכת דין. לאחר שהרחבנו את היריעה והכללנו את כל מי שהשלים לימודי תואר ראשון במשפטים (גם את אלה שלא הוסמכו כעורכי דין), מדובר ב-27 חברי כנסת. כלומר, אף שלחברוּת בכנסת אין תנאי סף של השכלה רלוונטית, עדיין ניכר שהשכלה משפטית שכיחה בקרבם.

13 חברי כנסת החלו את פעילותם הציבורית כבר בקמפוסים של המוסדות להשכלה גבוהה, בתאי סטודנטים ובהתאחדות הסטודנטים. נראה ש"החיידק הפוליטי" דבק בהם כבר בשלב מוקדם, עוד בטרם החלו את דרכם המקצועית.

ל-9 חברי כנסת רקע ביטחוני. אל חמשת המקרים שעליהם הצבענו בגישה הראשונה (כאלה שהגיעו אל הכנסת חמש שנים או פחות מאז שחרורם מתפקידם הביטחוני) התווספו כאן עוד ארבעה: איל בן-ראובן, עמר בר-לב, מוטי יוגב ויעקב פרי. זו ירידה מסוימת של מספר חברי הכנסת עם רקע ביטחוני בהשוואה לעבר. ראוי גם לציין שנקודת הזמן הנוכחית היא רק הפעם השנייה מאז 1959 שבה מתוך 120 החברים אין רמטכ"ל לשעבר.לשם השוואה, בכנסת ה-11 (נבחרה ב-1984) כיהנו בין היתר ארבעה רמטכ"לים לשעבר (יצחק רבין, חיים בר-לב, מרדכי גור ורפאל איתן) ועוד שלושה אלופים לשעבר (עזר ויצמן, אריאל שרון ומתי פלד).

ולבסוף, מעניין להצביע גם על קבוצת ה"נסיכים" ו"הנסיכות" – חברי כנסת שאחד מהוריהם מילא תפקיד זה. בכנסת העשרים מדובר בתשעה חברי כנסת, בין היתר האחים אורלי וז'קי, בתו ובנו של חבר הכנסת לשעבר דוד לוי; ציפי לבני, בתו של חבר הכנסת לשעבר איתן לבני; ואורן חזן, בנו של חבר הכנסת לשעבר יחיאל חזן.

קריירה פוסט-פרלמנטרית: מה עושים ח"כים לאחר כהונתם?

לאן מועדות פניהם של חברי כנסת לאחר הקריירה הפרלמנטרית שלהם? כדי לענות על שאלה זו ניתחנו את עיסוקם של חברי הכנסת ה-19 שלא התמודדו מחדש לכנסת העשרים, או שהתמודדו ולא נבחרו, למעט שלושת חברי הכנסת שהלכו לעולמם (אורי אורבך, בנימין בן-אליעזר ודוד רותם). אליהם הוספנו גם את אלה שנבחרו לכנסת העשרים אבל פרשו ממנה (לא כולל את בסאל גטאס, שהתפטר מהכנסת ומרצה עונש מאסר). בסך הכול הגענו ל-51 חברי כנסת לשעבר.

12 חברי כנסת לשעבר נותרו בזירה הפוליטית, מה שיכול להעיד שסיום כהונתם איננו סוף הקריירה הפוליטית שלהם. עם חבורה זו נמנים שלושה שהקימו מפלגה או נמצאים בשלבי הקמתה ומתכוונים להתמודד בבחירות הבאות: משה יעלון, אלי ישי ומשה פייגלין; זהבה גלאון, שמתמודדת בימים אלה בבחירות פנימיות לתפקיד יו"ר מרצ; וגדעון סער, שכבר מזמן השעה את פסק הזמן הפוליטי שלקח ומקיים פעילות נמרצת בשורות הליכוד. בקבוצה זו כללנו גם את נשיא המדינה ראובן ריבלין; את עפו אגברייה, שמכהן כיו"ר חד"ש; את מוחמד ברכה, שמכהן כיו"ר ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל; וארבעה נוספים.

כמו שראינו, השלטון המקומי הוא תחנה שכיחה בדרכם של חברי הכנסת אל הפוליטיקה, אבל כמו שנראה - לא אחריה. התופעה של חברי כנסת שמכהנים כראשי ערים במקביל לכהונתם בכנסת או לאחריה (אהוד אולמרט – ירושלים; רוני מילוא – תל-אביב) אינה קיימת עוד, בין השאר בשל האיסור על כפל תפקידים (ראו , חבר הכנסת שליחות או מקצוע?, בגיליון זה) ואולי גם בשל תהליך מקביל של התמקצעות בקרב ראשי ערים, בעיקר ערים גדולות.

עוד קבוצה בולטת היא שישה אישים שמאז סיום כהונתם בכנסת מונו למשרות בכירות בחברות ממשלתיות או בגופים אחרים בשירות המדינה. יאיר שמיר התמנה ליו"ר נת"ע, ישראל חסון למנכ"ל רשות העתיקות, עוזי לנדאו ליו"ר רפאל, דני דנון לשגריר באו"ם, יצחק אהרונוביץ' ליו"ר מועצת המנהלים של תעש מערכות ודני עטר ליו"ר קק"ל. אף שלכאורה מדובר בתפקידים מקצועיים, הזיקה הפוליטית של הממונים מלמדת שאף שחברי כנסת אלה אינם חברים בה עוד, הם עדיין בעלי נגיעה לזירה הפוליטית, וייתכן שלפחות אחדים מהם ישובו לכהן בה.

תשעה חברי כנסת השאירו את פעילותם הציבורית מאחוריהם ופנו למגזר הפרטי, ושבעה אחרים חזרו לקריירה האקדמית שלהם (רונן הופמן, מנואל טרכטנברג, עדי קול ורות קלדרון) או מונו לתפקידים במוסדות אקדמיים (שמעון אוחיון, שי פירון ומאיר שטרית). שניים נוספים חזרו לקריירה התקשורתית (ינון מגל ושרון גל). בשאר המקרים חברי הכנסת משמשים בתפקיד במגזר השלישי, ואחרים יצאו לגמלאות.

סיכום

מסקירת הרקע התעסוקתי של חברי הכנסת לפני כהונתם ולאחריה עולה כי חברי הכנסת אכן מגיעים מרקע מגוון. עם זאת נראה שערוץ הגיוס הבולט ביותר הוא השלטון המקומי, ולכן גם מנקודת המבט של סוציאליזציה של המנהיגות הפוליטית הדימוי של הפוליטיקה המקומית כזירה שולית - מוטעה. גם פעילות בחברה האזרחית, פעילות פוליטית סטודנטיאלית ועיסוק בתקשורת הם קרש קפיצה לזירה הפוליטית הארצית. הערוץ של קריירה ביטחונית דומיננטי פחות בהשוואה לעבר.

מהניתוח גם עולה כי הכנסת איננה מקום עבודה קבוע לכל החיים, ומגיעים אליה בעיקר בשלב הבוגר של החיים המקצועיים (גילאים 35–54). בשביל אחדים מחברי הכנסת מדובר בתחנה זמנית, שלאחריה ישובו למקצוע האם שלהם (אקדמיה, עסקים, תקשורת וכדומה) ורובם אינם "יוצאים לפנסיה" עם תום כהונתם. חברות בכנסת יכולה להוביל לשורה של תפקידים בכירים בשירות הציבורי ובחברות ממשלתיות, ורבים מחברי הכנסת המסיימים את כהונתם ממשיכים בפעילות ציבורית כלשהי.

היעדר מסלול קריירה מסודר של חברי הכנסת והעובדה שקשה למצוא מנבא טוב לחברות בה מלמדים שמדובר בעיסוק ייחודי, שמגיעים אליו מגוון של אנשים מתחומים שונים, ובמובן זה הכנסת ממלאת את תפקיד הייצוג שלה.