משבר המפלגות בדעת הקהל הישראלית
נתוני סקרי מרכז גוטמן על אמון הציבור במפלגות מלמדים שמשבר האמון במפלגות הוא מאפיין קבע של החיים הפוליטיים בישראל בעשורים האחרונים.
התאוריה הדמוקרטית רואה חשיבות רבה בקיומה של מערכת מפלגתית יציבה ותוססת המשמשת גשר בין ציבור האזרחים למערכות השלטון. המפלגות אחראיות על ייצוג האינטרסים של קבוצות שונות בחברה, מאפשרות לגייס תמיכה מהציבור ולהצמיח מנהיגות פוליטית, והן הדרך היחידה ליצירת ממשלות בדמוקרטיה הפרלמנטרית (קניג, 2013). אבל במקביל לעלייה בפופולריות של המשטר הדמוקרטי ברחבי העולם במחצית השנייה של המאה העשרים, במרבית הדמוקרטיות המערביות הוותיקות הלכה והתגברה תופעה שזכתה לכינוי "משבר המפלגות". משבר זה בא לידי ביטוי בכרסום גובר ומתמשך באמון הציבור במוסד המפלגתי, בירידה בשיעורי ההצבעה בבחירות ובירידה בשיעור החברות במפלגות בהשוואה לעבר (ראו למשל, Dalton and Wattenberg, 2000).
הנתונים מראים שבעשורים האחרונים אכן ישנה ירידה מתמדת במספר חברי המפלגות בישראל. אם בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת חברי מפלגות היו כ-17% מבעלי זכות הבחירה, בסוף שנות התשעים הם כ-10%, ובשנת 2014, 4% בלבד (ראו תרשים להלן). מבחינת חשיבותן של המפלגות לאזרחים, בעוד בעשורים הראשונים להקמתה של ישראל הן תפקדו כ"מפלגות המון" שפרשׂו חסות על היבטים רבים בחייהם של חבריהן, דוגמת חינוך, בריאות ותפיסת הזהות אישית, בעשורים האחרונים הן הפכו "מפלגות שלד" מצומצמות בהיקפן, והן נתפסות כבעלות חשיבות פחותה מבחינת חיי היום-יום של מרבית האזרחים (פרי, 1999). זאת ועוד, מאז המעבר לבחירות ישירות לראשות הממשלה ב-1996 נעשו המפלגות קטנות וחלשות יותר, והמערכת הפוליטית נשענת יותר ויותר על הסכמי פשרה קואליציוניים בין מנהיגים פופולריים. משום כך, הממסד המפלגתי וחברי המפלגה איבדו את כוחם להשפיע באופן מהותי על החלטות פוליטיות ומדיניות (קורן, 1998, 32-11).
מספר חברי מפלגה (במספרים) ושיעור חברי המפלגה מקרב בעלי זכות הבחירה (באחוזים, 2014-1979)קניג, רהט, פיליפוב וטוטנאור, 2014, עמ' 30.
עם זאת, החל בשנות התשעים, עם כינון שיטת הפריימריז בחלק מהמפלגות, המתפקדים החלו לבחור באופן ישיר את מנהיגי המפלגות ואת מועמדיהן לכנסת, ולפחות להלכה נהנו חברי המפלגות מהשפעה גוברת על הזירה הפוליטית. אולם הניסיון הראה ששיטת הפריימריז עודדה קבלני קולות המייצגים מגזרים קטנים, גרמה בעיות מימון ויצרה במקרים רבים חוסר שוויון בין מועמדים בעלי אמצעים לכאלה החסרים אותם. ניצול שיטת הפריימריז לרעה המאיס את הפוליטיקה המפלגתית על אזרחים אכפתיים רבים, שהפסיקו לראות בה אפיק השתתפות פוליטית לגיטימי (קניג, 2014). במקביל לתהליכים אלה, בשנות האלפיים אנו עדים למהפכה דיגיטלית היוצרת ערוץ תקשורת ישיר בין המנהיגים הפוליטיים לבין האזרחים דרך הרשתות החברתיות, ללא תיווך מפלגתי או תקשורתי.
במאמר זה עניין אותנו להבין אם הציבור הישראלי נותן אמון במפלגות (לא ממש) ואם לאור זאת אזרחי ישראל עדיין סבורים שהמפלגות הן כלי הכרחי מנקודת מבט דמוקרטית. כל הנתונים שלהלן מבוססים על סקרי מרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה.
נשאלת השאלה אם אכן הייתה ירידה ברמת האמון של הציבור במפלגות החל בשנות השמונים ועד ימינו. מנתוני הסקר השוטף על בעיות הציבור שנערך במאי 1987 נראה שכבר אז האמון במפלגות היה נמוך: רק 33% הביעו אמון במפלגת העבודה, 28% נתנו אמון בליכוד, ורק 15.5%, במפלגות הדתיות.מכון ישראל למחקר חברתי שימושי, הסקר השוטף על בעיות הציבור (מס' 248), מאי 1987. הסקר כלל מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל. זוהי רמת אמון נמוכה מאוד בהשוואה לאמון שהציבור רחש למוסדות אחרים במדינה. כך, באותו סקר אמרו 91% מהנשאלים שיש להם אמון בצה"ל ו-78% שיש להם אמון בבתי המשפט. רמת האמון בממשלה, שעמדה על 31%, לא הייתה שונה באופן משמעותי מרמת האמון במפלגות הגדולות במדינה.רמות אמון נמוכות במפלגות דווחו גם בסקרים שנערכו בשנים 1994 ו-1995 (שיעור זהה של 21% בשנים אלה אמרו שיש להם אמון או אמון מלא במפלגות). ראו פרס ויער-יוכטמן, 1998.
האם רמת האמון במפלגות השתנתה עם השנים? לא ממש. בסקרי מדד הדמוקרטיה הישראלית (2016-2003) נשאלו המרואיינים עד כמה הם נותנים אמון במפלגות ובמוסדות שלטוניים אחרים דוגמת הממשלה, בית המשפט העליון וצה"ל.במדד הדמוקרטיה הישראלית 2014 לא נשאלה שאלת האמון במפלגות. המדידה השנתית מראה שבאופן שיטתי ולאורך כל שנות הסקר, רמת האמון במפלגות הייתה הנמוכה ביותר בהשוואה לרוב המוסדות שנבדקו, ודומה רוב הזמן לממצאים משנת 1987.יצוין כי סקרי מדד הדמוקרטיה כללו מדגם מייצג של כלל אוכלוסיית ישראל, יהודים וערבים, אולם גם כאשר ניתחנו בנפרד את נתוני האמון במפלגות של היהודים והשווינו לסקר משנת 1987 נתקבלו תוצאות דומות. אפשר לזהות עלייה מסוימת ברמת האמון במפלגות ובכלל מוסדות השלטון בשנים 2013-2011, אולי בשל התקווה שעוררה המחאה החברתית, אולם רמת האמון ירדה שוב לתחתית בשתי המדידות האחרונות.
עד כמה אתה נותן אמון בכל אחד מהמוסדות הבאים?מדדי הדמוקרטיה הישראלית 2016-2003, באחוזים, די הרבה אמון והרבה מאוד אמון
מעניין שישנה הסכמה בעניין זה בין אזרחי ישראל היהודים והערבים. במדד 2016, לדוגמה, רק 14% מהיהודים ו-12% מהערבים אמרו שיש להם די הרבה אמון או הרבה מאוד אמון במוסד דמוקרטי זה.
עד כמה אתה נותן אמון בכל אחד מהאנשים או המוסדות הבאים?מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016, באחוזים, די הרבה אמון והרבה מאוד אמון, לפי לאום
ניתוח של שיעור האמון במפלגות לפי הצבעה למפלגות (בחלוקה לגושיםהחלוקה לגושים נעשתה על פי דיווח המרואיינים על המפלגה אשר לה הצביעו בבחירות האחרונות. גוש מפלגות הימין כלל את מפלגת הליכוד, האיחוד הלאומי (2003–2009), המפד"ל (2003–2006), ישראל בעלייה (2003), חרות-התנועה הלאומית (2003), ישראל ביתנו (החל ב-2006), הבית היהודי (החל ב-2009) ועוצמה לישראל (2013). גוש מפלגות המרכז כלל את מפלגת שינוי (2003), קדימה (החל ב-2006), גיל – גמלאי ישראל לכנסת (2006–2009), התנועה (2013), יש עתיד (החל ב-2013) וכולנו (2015). גוש מפלגות השמאל כלל את מפלגת העבודה (בבחירות 2015, "המחנה הציוני") עם אחד ומרצ. גוש המפלגות החרדיות כלל את יהדות התורה, ש"ס ויחד (2015). גוש המפלגות הערביות כלל את חד"ש, תע"ל, רע"מ, בל"ד והרשימה המשותפת (2015).) הראה שמצביעי כל המפלגות הביעו חוסר אמון במוסד זה. אמנם בממוצע, מצביעי מפלגות הימין והמפלגות הערביות הביעו אמון מעט גבוה יותר מאשר מצביעי שאר המפלגות, אולם ההבדל אינו מובהק סטטיסטית. אין מדובר אפוא במשבר אמון של מגזר כזה או אחר אלא במאפיין יסוד של החברה בישראל. ה"יציבות" ברמת האמון הנמוכה במפלגות בשלושת העשורים האחרונים מראה שלא מדובר בשקיעת המוסד המפלגתי בדעת הקהל הישראלית אלא במצב עגום של קבע.
עד כמה אתה נותן אמון במפלגות?מדדי הדמוקרטיה הישראלית 2016-2003, ממוצע רב-שנתי באחוזים, די הרבה אמון והרבה מאוד אמון, לפי הצבעה בגושים
ביקשנו להבין אם החברוּת במפלגות או דיווח על אהדה להן ותמיכה בהן קשורים באופן כזה או אחר למידת האמון בהן. שיערנו שחברוּת במפלגה מסוימת או הזדהות אתה משקפות רמה גבוהה יותר של אמון במוסד המפלגתי. לפיכך חילקנו את מדגם המשיבים בסקר מדד הדמוקרטיה לשלוש קבוצות: חברי מפלגה (כ-6% מהמשיבים), אנשים האוהדים מפלגה אבל אינם חברים בה (כ-20%), ומי שאינם חברים בשום מפלגה ואינם אוהדים שום מפלגה (כ-70%), ובדקנו את שיעורי האמון במפלגות של כל קבוצה.שאלה זו נשאלה במדדי הדמוקרטיה הישראלית בשנים 2006-2003 ו-2012-2011. האחוזים שצוינו הם הממוצעים של התפלגות השאלה בשנים שנשאלה. מצאנו שמי שהצהירו שאינם חברי מפלגה או אוהדיה נתנו את ציון האמון הנמוך ביותר במפלגות. באשר להבדל בין חברי המפלגות לאוהדיהן מבחוץ, מעניין שבשלוש מדידות (2004, 2011 ו-2012) חברי המפלגות הביעו דווקא פחות אמון מהאוהדים. ייתכן שהיחשפות החברים לפעילות המפלגתית והציניות הכרוכה בה לפעמים שחקה משהו את מידת האמון שלהם במוסד זה. עוד ייתכן שחלק ממי שדיווחו שהם חברי מפלגות התפקדו אליהן באמצעות קבלני קולות ולכן לא חשו קשר אמיתי למפלגה שאליה השתייכו. יש להדגיש שההלימה שעליה הצבענו כאן אינה מלמדת על קשר סיבתי, שכן אפשר להעלות את האפשרות שמי שהיה לו מראש אמון נמוך במפלגות העדיף לא להצטרף אליהן או להביע אהדה למפלגה ספציפית.
עד כמה אתה נותן אמון במפלגות?מדדי הדמוקרטיה הישראלית, שנים נבחרות, באחוזים, די הרבה אמון והרבה מאוד אמון, לפי חברות במפלגה או אהדה לה
לאור רמת האמון הנמוכה במפלגות, האם הציבור סבור שהן מיותרות ושאפשר למצוא דרך טובה יותר לזקק את רצון הציבור בדמוקרטיה? במדד הדמוקרטיה הישראלית 2010 שאלנו כמה שאלות ממוקדות יותר בנוגע לממסד המפלגתי. מצד אחד, גם בסקר זה מצאנו עמדה ביקורתית ביותר כלפי המפלגות: עם ההיגד "למפלגות בארץ אכפת מה הציבור חושב" הסכימו או הסכימו מאוד רק 27.5% מהמרואיינים (28% ענו "לא בטוח" ו-44% לא הסכימו). עמדה זו הלכה יד ביד עם חוסר אמון כלפי פוליטיקאים: עם ההיגד "פוליטיקאים נמצאים בפוליטיקה רק למען הרווח האישי" הסכימו 50% מהנשאלים (22% ענו "לא בטוח" ו-27% לא הסכימו). במדד הדמוקרטיה 2016 אף נרשמה החמרה: 80% מהנשאלים הסכימו עם ההיגד "פוליטיקאים דואגים יותר לאינטרסים האישיים שלהם מאשר לאינטרסים של הציבור שבחר בהם".
עם זאת, בשאלות נוספות במדד הדמוקרטיה 2010 מצאנו שרוב הציבור אינו מוכן לוותר על המפלגות. כשהצגנו בפני הנשאלים את ההיגד "הכי טוב היה להרוס את כל המוסדות הפוליטיים במדינה ולהתחיל מחדש" רק 32% הסכימו (18% ענו "לא בטוח" ו-50% לא הסכימו). בהנחה שהנשאלים כללו במחשבתם בתוך המוסדות הפוליטיים גם את המפלגות, יש כאן עמדה ברורה נגד הרס הסדר הפוליטי הקיים, כולל המפלגות הפוליטיות. בהמשך לכך, יותר מחצי מהנשאלים (53%) הסכימו עם הטענה שהמפלגות נחוצות לתפקוד תקין של המשטר הדמוקרטי (20% ענו "לא בטוח" ו-26% לא הסכימו). להשקפה שהמפלגות נחוצות לדמוקרטיה שותפים בשיעור דומה מצביעי מפלגות הימין (63%), המרכז (57.5%) והשמאל (61%). שיעורים נמוכים יותר נרשמו בקרב מצביעי המפלגות החרדיות (42%) והערביות (31%).
אם כן, מנתוני סקרי מרכז גוטמן מתברר שמשבר האמון במפלגות הוא מאפיין קבע של החיים הפוליטיים בישראל בעשורים האחרונים, ולפיכך אולי המונח הנקוט "משבר" – שבהגדרה הוא קצר ימים מעצם טיבו – אינו מתאים. כבר שנים רבות שאזרחי ישראל אינם מרוצים מתפקוד המפלגות הפוליטיות, וכפי שמחקרים מראים, בעבור רוב האזרחים, המפלגות גם אינן משחקות עוד תפקיד חשוב בחיי היום-יום כמו בעשורים הראשונים לקיום המדינה. עם זאת, למרות תהליכים המקטינים לכאורה את תפקידן ואת חשיבותן של המפלגות בישראל – כגון הפרסונליזציה בפוליטיקה, התרחקות המפלגות מהחברה, עמעום השסעים האידאולוגיים והתפשטותם של מנגנוני דמוקרטיה ישירה (רהט, ברנע, פרידברג וקניג, 2013) – בהיעדר מוסד חלופי לבחירת המועמדים הפוליטיים, הציבור מבין שהמפלגות הן בחזקת "רע הכרחי" החשוב לתפקודה של הדמוקרטיה. לאור תפיסה זו אפשר לקוות שהציבור יהיה מוכן לתת אמון מחודש במפלגות אם הן יתחדשו ויהפכו איכותיות, קשובות ומייצגות יותר.
מקורות
- פרי, יורם, 1999. "ממדינת מפלגות לטלה-פופוליזם", פנים: תרבות, חברה וחינוך 9 (1999): 23-17.
- פרס, יוחנן, ואפרים יער-יוכטמן, 1998. בין הסכמה למחלוקת: דמוקרטיה ושלום בתודעה הישראלית, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
- קורן, דני, 1998. קץ המפלגות: הדמוקרטיה הישראלית במצוקה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998.
- קניג, עופר, 2013. "מצב המפלגות בישראל: דיאגנוזה", בתוך: גדעון רהט, שלומית ברנע, חן פרידברג ועופר קניג (עורכים), תיקון שיטת הממשל בישראל, ירושלים ותל אביב: המכון הישראלי לדמוקרטיה ועם עובד, עמ' 144-125.
- ___, 2014. "שיטת הפריימריז בישראל: מאזן ביניים", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 31 בצדמבר.
- קניג, עופר, גדעון רהט, מיכאל פיליפוב ואור טוטנאור, 2014. פחות תמורת יותר: חברי מפלגות בישראל, מחקר מדיניות 102, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
- רהט, גדעון, שלומית ברנע, חן פרידברג ועופר קניג (עורכים), 2013. תיקון שיטת הממשל בישראל, ירושלים ותל אביב: המכון הישראלי לדמוקרטיה ועם עובד.