מדוע המפלגות הגדולות כבר לא גדולות?

מאמר זה בוחן את תופעת הירידה בכוחן של המפלגות הגדולות המצרפיות בישראל במבט השוואתי. מהניתוח עולה שישראל בולטת כמדינה אשר בה הירידה התלולה ביותר.

מבואמאמר זה הוא גרסה מקוצרת של מאמרם של עופר קניג ואור טוטנאור, "היחלשות המפלגות המצרפיות הגדולות: האם ישראל היא מקרה קיצון?", בתוך: מיכל שמיר וגדעון רהט, הבחירות בישראל – 2015, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017, עמ' 25–57.

פני הכנסת ה-20 משקפים את אחד הדפוסים היסודיים של המערכת הפוליטית הישראלית בשני העשורים האחרונים: חולשת המפלגות המצרפיות הגדולות.מפלגות מצרפיות (אגרגטיביות) גדולות, המכונות באנגלית גם large mainstream parties, הן מפלגות הממלאות שני תנאים: האחד – הן מציגות אידאולוגיה כוללת שאפשר לשייכה לזרם המרכזי (להבדיל ממפלגות "נישה", ממפלגות רדיקליות או ממפלגות מגזריות); השני – יש להן מספר גבוה יחסית של מושבים בפרלמנט. במאמר זה הוגדרו מפלגות אלה בטווח של 50 שנים (1966–2016). דפוס זה עומד בניגוד חד לעבר, שבו כונתה ישראל "מדינת מפלגות" בשל המרכזיות הרבה של המפלגות בתהליך בניין האומה ומעורבותן הרבה בחיי האזרחים. תופעה זו של חולשת המפלגות הגדולות ניכרת בעשור האחרון במדינות דמוקרטיות נוספות ומתבטאת במציאות פוליטית חריגה בהן. לדוגמה, ממשלה קואליציונית בבריטניה, ממשלות מיעוט בהולנד וממשלות אחדוּת בגרמניה. גם במדינות אחרות מפלגות גדולות איבדו מכוחן וצנחו למעמד של מפלגות שלישיות בגודלן (קנדה ואירלנד) ואפילו פחות מכך (הולנד ויוון).

שחיקת כוחן של המפלגות המצרפיות הגדולות היא חלק מהתופעה הרחבה יותר של ירידת מעמדן של המפלגות, תופעה שזוהתה זה מכבר לא רק בישראל (ברזילי, 1998; קורן, 1998; אריאן, אטמור והדר, 2006; Medding, 2000) אלא גם בדמוקרטיות מבוססות אחרות (Dalton and Wattenberg, 2000; Smith, 2003; Webb, 2009; Whiteley, 2011). המפלגות המצרפיות הגדולות, כ"עוגנים" של המערכות המפלגתיות, הן הקורבנות הראשיים של הלכי רוח אנטי-פוליטיים ואנטי-ממסדיים. הירידה ברמת האמון, אדישות ציבור הבוחרים והאכזבה מההליך הפוליטי נובעות בעיקר מהיעדר כושר הביצוע ומהטשטוש האידאולוגי המזוהים עם המפלגות הגדולות.

מטרת מאמר זה היא לבחון את תופעת הירידה בכוחן של המפלגות המצרפיות בישראל במבט השוואתי באמצעות כמה מדדים. מהניתוח עולה שברוב המדינות חלה ירידה בכוחן של המפלגות המצרפיות הגדולות, ומתוך קבוצה זו, ישראל בולטת כמדינה אשר בה הירידה התלולה ביותר. אנו מציעים הסברים לממצאים ודנים בהשלכותיהם על הפוליטיקה בישראל.

הסברים אפשריים לירידה במעמד המפלגות בישראל

שחיקת המפלגות המצרפיות הגדולות בישראל הוסברה בספרות המחקר משלוש זוויות:
1. היחלשות המפלגות כביטוי למגמות כלליות בחברה ובפוליטיקה הישראלית, לצניחה במידת האמון האזרחי כלפי המוסדות הדמוקרטיים ולהתחזקות זרמים אנטי-פוליטיים.
2. היבטים מוסדיים וחברתיים: (א) השפעת שיטת הבחירה הישירה על מעמד המפלגות הגדולות, שפיצול ההצבעה החליש את כוחן האלקטורלי וחיזק את מנהיגיהן על חשבונן; (ב) אימוץ הפריימריז, שהגביל את יכולתן של המפלגות לשלוט בנציגיהן ולכוון את מדיניות הסיעה; (ג) שינויים דמוגרפיים וחברתיים (העלייה מברית המועצות, התחזקות התודעה הפוליטית בקרב האזרחים הערבים, הגידול הדמוגרפי של החרדים) שתוצאותיהם היו היחלשות בסיסי התמיכה במפלגות הגדולות והתחזקות המפלגות המגזריות.
3. הסברים נקודתיים בכל מפלגה – משברים פנימיים במפלגות, כישלונות מדיניים, שינויים ארגוניים – כל אלו הובילו לפגיעה בדימוי של המפלגות הגדולות ולירידה בכוחן (לדוגמה, הפיצול של קדימה מהליכוד והיעלמותה של הראשונה מהמפה הפוליטית, פילוגים פנימיים במפלגת העבודה).

מדידת היחלשות המפלגות המצרפיות הגדולות

בחלק זה אנו מציגים ממצאים אמפיריים של כמה אינדיקטורים המשקפים היבטים שונים בירידת המפלגות המצרפיות הגדולות. מסגרת הזמן היא תקופה של 50 שנה: 1966–2015. ישראל מושווית ל-18 דמוקרטיות שלהן מאפיינים מוסדיים (שיטות בחירה, מידת ביזור פוליטי) מגוונים אבל חולקות מכנה משותף חשוב: כולן דמוקרטיות בעלות שיטת ממשל פרלמנטרית.ככל שהתאפשר לנו התייחסנו לכל 19 המדינות, אבל בחלק מהאינדיקטורים השמטנו כמה מדינות עקב מידע חסר.

סיכום הממצאיםלפירוט שיטת המחקר והנתונים האמפיריים ראו במאמר המלא (לעיל בהערת כוכבית).

הצלחתן האלקטורלית של המפלגות

המדד הישיר ביותר לירידת המפלגות הגדולות הוא הצלחתן האלקטורלית כפי שהיא מתבטאת בשיעור מושביהן בפרלמנט. תרשים 1, המציג את שיעור המושבים המשותף של המפלגות המצרפיות הגדולות בישראל, משקף בבירור את הירידה בכוחן מאז 1981, אבל ביתר שאת מאז 1996. בשנה זו יושמה לראשונה שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה. עד 1996 החזיקו שתי הרשימות הגדולות במשותף ב-70 מושבים לפחות.הערכים משקפים את מספר המושבים של מפלגת העבודה או של הרשימה האלקטורלית שהיא עמדה בראשה (המערך, ישראל אחת, עבודה-מימד, המחנה הציוני) ושל חרות/ליכוד או הרשימה האלקטורלית שהוא עמד בראשה (גח"ל, ליכוד-גשר-צומת, הליכוד ביתנו). ב-6 מערכות הבחירות לכנסת שנערכו בשנים 1999–2015 ירד כוחן המשותף אל מתחת ל-60 המושבים, פחות מחצי מהמושבים בכנסת. אפילו אם נוסיף את קדימה כמפלגה המצרפית השלישית, בשנים 2006–2013 היה כוחן המשותף של שלוש המפלגות נמוך מ-70 מושבים. מבחינה זו כל ניסיון לצייר את 30 המושבים שבהם זכה הליכוד ואת 24 המושבים שבהם זכה המחנה הציוני בבחירות 2015 כהישגים כבירים מטעה ואירוני. עד שנת 1999 נחשבו "הישגים" כאלה למפלה גדולה בבחירות.

מספר המושבים הכולל של המפלגות המצרפיות הגדולות בישראל בשנים 1965–2015

המגמה ברורה: במונחים של כוח פרלמנטרי, המפלגות המצרפיות הגדולות בישראל נחלשו. האם תופעה זו ייחודית לישראל, או שאפשר לזהות מגמות דומות בדמוקרטיות פרלמנטריות אחרות? תוצאות של כמה מערכות בחירות בשנים האחרונות מספקות תשובה: גם במדינות אחרות סבלו המפלגות הגדולות משחיקה ניכרת בכוחן. בגרמניה למשל, התמיכה המשותפת בשתי המפלגות הגדולות (הנוצרים-דמוקרטים והסוציאל-דמוקרטים) צנחה מכ-92% בשנות השבעים לכ-70% בשתי מערכות הבחירות האחרונות. באירלנד, התמיכה המשותפת בשתי המפלגות הגדולות (פיאנה פייל ופין גייל) צנחה מלמעלה מ-85% בשנות השבעים אל מתחת ל-50% בבחירות האחרונות של 2016. ירידות תלולות בכוחן של המפלגות הגדולות נרשמו גם באוסטריה ובניו זילנד. בספרד ניפצו בחירות 2015 את הדומיננטיות הדו-מפלגתית המסורתית של הסוציאליסטים ושל מפלגת העם ואפשרו לשתי מפלגות חדשות (פודמוס וסיודדאנוס) לזכות בכשליש ממושבי הפרלמנט.
ועם כל זאת, ישראל בולטת כמדינה היחידה שבה כוחן המשותף הממוצע של המפלגות הגדולות (בשני העשורים האחרונים) היה נמוך מ-50%. אם נביט בשינוי שחל בין שני העשורים הראשונים לבין העשור האחרון נגלה שבישראל סבלו המפלגות הגדולות את הירידה השנייה בתלילותה אחרי אוסטריה.

שיעור המושבים המשותף של המפלגות המצרפיות הגדולות (באחוזים), ממוצעים לפי עשורחישובי המחברים בהתבסס על תוצאות בחירות, כפי שהן מופיעות אצלMackie and Rose, 1991; Nordsieck, 2015

	1975-1966	1985-1976	1995-1986	2005-1996	2015-2006
אוסטריה	95.4	93.7	73.4	72.4	62.1
אוסטרליה*	99.8	100	99.3	98	97.3
אירלנד	86.1	86.5	75.7	73.5	67.5
בלגיה**	75.9	83.3	81.6	77.3	68.4
בריטניה	96	94.5	93.2	87.3	86.6
גרמניה*	93	89.9	82.6	76.2	70.1
דנמרק	67.5	62.6	68.9	69	56.2
הולנד***	77.6	83.6	80	70.2	60
יוון			91.7	92.8	55.4
יפן	80.9	72.4	70.9	76.2	79.6
ישראל	71.7	70.3	64.6	46.7	47.9
נורווגיה	63.7	76.4	59.1	50.7	58.3
ניו זילנד	99.7	98.2	98.3	71.9	78.6
ספרד			83	87.3	79.2
פורטוגל			86.7	85.9	80.1
פינלנד	63.4	68.5	73	73.3	64.5
קנדה	85.6	88.8	81.5	75.5	73.4
שוודיה	82.5	83.8	74.6	64.8	68.5

* המפלגה הליברלית והמפלגה הלאומית באוסטרליה נספרו כמפלגה אחת, וכך גם הנוצרים-דמוקרטים (CDU) והנוצרים-סוציאליסטים (CSU) בגרמניה.
** בבלגיה הכללנו את שלושת זוגות המפלגות האלה: סוציאל-דמוקרטים, ליברלים, נוצרים-דמוקרטים.
*** בהולנד הכללנו את שלוש המפלגות הנוצריות שהתמזגו בשנות השבעים למפלגה אחת (CDA).

פיצול פרלמנטרי

דרך נוספת שמאפשרת להעריך שינויים ארוכי טווח ביחסי הכוחות בין מפלגות היא בחינה של רמת הפיצול בפרלמנט באמצעות המספר האפקטיבי של המפלגותהמדד המקובל ביותר למדידת רמות פיצול הוא המספר האפקטיבי של מפלגות בפרלמנט (Effective Number of Parliamentary Parties – ENPP). – גידול ברמת הפיצול משקף מעל לכול את היחלשות המפלגות המצרפיות הגדולות (Mair, 1997).

המספר האפקטיבי של מפלגות בישראל (תרשים 2) משקף את השינויים המהותיים שחלו במערכת המפלגות. בעשור הראשון לקיומה של המדינה הייתה רמת הפיצול גבוהה יחסית. מאמצע שנות השישים ואילך החל תהליך ההתגבשות לשני גושים, שהגיע לשיאו בבחירות של 1981, כששתי המפלגות הגדולות החזיקו יחד 95 ממושבי הכנסת. אז גם נרשם הערך הנמוך ביותר בהיסטוריה של ישראל של מספר מפלגות אפקטיבי (3.13). 18 שנים אחר כך השתנתה המציאות מקצה אל קצה – אימוץ הבחירה הישירה הביא עמו רמות פיצול חסרות תקדים עקב הירידה הדרסטית בכוחן של המפלגות הגדולות. בבחירות 1999 הגיע הפיצול לשיאו: הרשימה הגדולה זכתה ב-26 מושבים בלבד, והמספר האפקטיבי של המפלגות זינק ל-8.69. זהו הערך הגבוה ביותר שנרשם בבחירות שנערכו בדמוקרטיות ותיקות מאז 1945 ועד ראשית שנות האלפיים (קניג, רהט וחזן, 2004). מאז 2003, עם ביטול הבחירה הישירה, נסוגה מעט רמת הפיצול, אבל לא שבה לדרגות שקדמו לאימוצה.

המספר האפקטיבי של מפלגות (ENPP) בישראל

העלייה בפיצול הפרלמנטרי אינה ייחודית לישראל. ב-15 מתוך 19 מדינות נרשמו ערכי ENPP הגבוהים ביותר בעשור האחרון (2006–2015) או בזה שקדם לו (1996–2005). כאשר שמשווים את ממוצע הערכים של מספר המפלגות האפקטיבי בעשור השנים 1976–1985 לעשור האחרון מתברר שרק בשתי מדינות – יפן ופורטוגל – ירדה רמת הפיצול. בשאר המדינות עלה הפיצול באופן מתון (למשל, באוסטרליה, בדנמרק ובאיטליה) או באופן תלול יותר (למשל, באוסטריה, בגרמניה ובהולנד). בישראל נרשם הזינוק הגדול ביותר בפיצול: כמעט כפליים, מ-3.79 ל-7.21.

היקפי החברוּת המפלגתית

המפלגות המצרפיות הגדולות נשענות בדרך כלל על בסיס רחב היקף של חברים. ירידה ניכרת בהיקפי החברות המפלגתית משקפת אפוא היחלשות בעיקר במעמדן של מפלגות אלו. מהנתונים הנוגעים לישראל עולה שאמנם מספר חברי מפלגה, במונחים מוחלטים, לא השתנה במידה רבה, אבל מכיוון שקצב גידול האוכלוסייה היה מהיר מאוד, התחוללה בתקופה המתוארת ירידה תלולה במונחים של מספר החברים כשיעור מכלל בעלי זכות הבחירה (M/E). בסוף שנות השבעים, 17% מבעלי זכות הבחירה היו חברים במפלגה. יותר מ-30 שנה אחר כך צנח הערך של M/E ל-3.9%.

חברי מפלגות בישראלמקור: Rahat and Kenig, 2015: 106

גם במדינות אירופה מצטיירת תמונה דומה של ירידה עקבית בהיקפי החברוּת במפלגות. ממוצע ה-M/E צנח מ-9.2% בסוף שנות השבעים ל-4.0% בשנים 2012–2014. ועדיין, בישראל הירידה בשיעור חברי המפלגה בהשוואה לכלל בעלי זכות ההצבעה תלולה הרבה יותר: מ-17.0% בסוף שנות השבעים ל-3.9% בתקופה המאוחרת – צניחה של 77%.

שלושת המדדים שהוצגו לעיל (מספר המושבים, מידת הפרגמנטציה והיקף החברוּת במפלגות) מלמדים על כך שהירידה בכוחן של המפלגות המצרפיות בישראל היא חלק ממגמה כללית, אבל בישראל היא התרחשה בתוך תקופה קצרה ובאופן קיצוני במיוחד. מדדים נוספים מלמדים באופן עקיף על ירידה בכוחן של המפלגות הגדולות: היחלשות הייצוג של המפלגות הגדולות בשלטון המקומי; עלייה במדד ניידות הקולות (volatility), המעיד בדרך כלל על כך שהמצביעים אינם נשארים נאמנים למפלגות המצרפיות, ובאופן כללי, הירידה בשיעורי ההצבעה. גם במדדים אלה ניכרת מגמה כללית המאפיינת את הדמוקרטיות המערביות, אבל ישראל מתבלטת בשינויים החדים שחלו בהם, המעידים על התרסקות המפלגות המצרפיות.

דיון וסיכום

הירידה במעמדן של המפלגות בעשורים האחרונים היא עובדה קיימת. עם זאת, המפלגות אינן צפויות להיעלם. הן עדיין חיוניות ובלתי ניתנות להחלפה כמוסדות המארגנים העיקריים של הדמוקרטיות המודרניות וכפתרון לפעולה קולקטיבית. מחקר זה מלמד על כך שהיחלשות המפלגות המצרפיות הגדולות בישראל אינה ייחודית לישראל ואפשר למצוא אותה גם ברוב המדינות הדמוקרטיות האחרות שנבדקו, אולם בהשוואה הבינלאומית בולטת העובדה שהיחלשות המפלגות הגדולות בישראל קיצונית במיוחד.

היחלשותן הניכרת, במונחים השוואתיים, של המפלגות המצרפיות הגדולות בישראל משפיעה במידה רבה על הפוליטיקה שלה. ההיחלשות יוצרת מערכת פוליטית שבה מפלגות מגזריות ומפלגות מרכז עונתיות מבוססות-מנהיג ממלאות תפקיד מרכזי. המפלגות המגזריות פועלות בראש ובראשונה למען אינטרסים של מגזר חברתי מסוים, והמפלגות העונתיות מערערות את דפוסי ההצבעה ואת ההמשכיות הנחוצה ליציבות שלטונית. מפלגות שלטון מוחלשות מביאות עמן ממשלות שבירות המקטינות את יכולת המשילות. דבריו של נשיא המדינה ויושב ראש הכנסת לשעבר, ראובן ריבלין, משקפים את ההבחנה הזאת: "ללא מפלגות גדולות וחזקות, שבכוחן להגדיר ולהוציא לפועל סדר-יום חדש, לא יהיה סדר-יום חדש" (נאום יו"ר הכנסת לפתיחת מושב תשע"ב, מליאת הכנסת, הכנסת ה-18, 31.10.2011).

בחירות 2015 החזירו למערכת הפוליטית את הניחוח המוכר של בחירה בין שתי חלופות שלטוניות. ועדיין, הישגי המפלגות המצרפיות בהן אינם מעידים על שינוי מגמה של ממש. אשר לעתיד – הסיכוי לשחזור מערכת מפלגות בעלת שתי מפלגות או רשימות מצרפיות גדולות תלוי גם בגורלן הפוליטי של מפלגות כמו יש עתיד, כולנו, ישראל ביתנו והתנועה, שקהל מצביעיהן יכול להעביר את תמיכתו לאחת המפלגות הגדולות בנסיבות פוליטיות מסוימות או ביכולתן להצטרף למערך מפלגתי בראשות אחת המפלגות הגדולות. כמה רפורמות מוסדיות שעלו לאחרונה על סדר היום – כמו מינוי אוטומטי של ראש הרשימה הגדולה לראשות הממשלה ופריימריז פתוחים לראשות הגושים – יציבו תמריצים נוספים לתרחיש כזה.

מקורות