פרלמנט במוקד

הפרלמנט היפני בעידן של רפורמות

הדמוקרטיה היפנית לאחר מלחמת העולם השניה מאופיינת במשטר ייצוגי, רב-מפלגתי. אולם, עקב פילוגים אידאולוגיים חריפים במחנה האופוזיציוני בפרלמנט (הדיאט), שלטה במדינה המפלגה הליברל-דמוקרטית (ה-LDP) במשך כארבעה עשורים תוך הצלחה אלקטורלית כמעט מובטחת. המערכת הצטיירה כיציבה, אולם העובדות בשטח הצביעו על מציאות שונה.

ההסבר העיקרי נעוץ בשסעים הפנימיים הקשים מהם סבלה וסובלת המפלגה הליברל-דמוקרטית. מפלגה זו מחולקת למספר סיעות המתנהגות כמפלגות עצמאיות בתחומים רבים, המתחרות בינן לבין עצמן על גיוס חברים, תרומות ומינויים פוליטיים, תוך גילוי יריבות קשה. לרוב התנהלה הפוליטיקה הלאומית על בסיס עיסקאות שנסגרו בחדרי חדרים, בהן מנהיגי הסיעות הכריעו בסוגיות החשובות, לרבות ההחלטה לגבי בחירת מועמד מוסכם לראשות המפלגה.

יתר על כן, התקנות המסדירות מימון מפלגות, ומסעי בחירות קצרים יחסית, הגבירו את תלותם של מועמדים בתרומות מהסקטור הפרטי. עקב זאת, האליטה העסקית הפעילה השפעה ניכרת על המשטר אשר טמנה בחובה שחיתות, מערכת מסועפת של פטרונז' ומעורבות כמעט ממוסדת של המאפיה היפנית (היאקוזה) במערכת הפוליטית. במקרים רבים הפכה הממשלה לחותמת גומי המבצעת החלטות על-פי רצונותיהם של גורמים חוץ-שלטוניים.

שיטת הבחירות הנהוגות מאז 1925 ("הקול היחיד הבלתי נייד" - SNTV) תרמה אף היא להחרפת הבעיות בפניהן ניצבה המערכת הפוליטית. שיטה זו הביאה, בין השאר, לחיזוק המגמה של עיסקאות מפוקפקות בין הסיעות הפנים-מפלגתיות ולהנצחת עליונותה של מפלגת שלטון אחת במדינה.

ב-1989, חל כירסום בשליטתה הבלעדית של ה-LDP. בבחירות בהן נבחרה מחצית הצירים לבית העליון בפרלמנט, צומצם כוחה של המפלגה בכ-13% וזו איבדה את הרוב ממנו נהנתה עד לאותה עת. הפופולריות של ה-LDP נשחקה בשל מספר גורמים: ריבוי של שערוריות בהן היתה מעורבת המפלגה, קשיים כלכליים גוברים במדינה וחוסר הצלחה בניהול קשרי המסחר שלה עם ארה"ב - והתווספה לכל אלה ביקורת נוקבת מצד אמצעי התקשורת, שממדיה לא היו מוכרים בעבר. ברור היה כי דרושות רפורמות מקיפות על מנת למנוע שחיקה נוספת בעתיד, אולם קברניטי המפלגה התנגדו להנהגת שינויים משמעותיים כלשהם.

העניינים הגיעו לידי משבר ביוני 1993, כאשר קבוצה של חברי מפלגה צעירים קראה תיגר על ההנהגה הוותיקה והצטרפה לאופוזיציה בעת הצבעת אי-אמון. כתוצאה מהצבעה זו נפלה הממשלה ולא היה מנוס מהקדמת הבחירות לבית התחתון. בבחירות שהתקיימו בחודש יולי איבדה ה-LDP הן את הרוב הפרלמנטרי שלה והן את השלטון במדינה - בראשונה זה 38 שנים.

בתום שלושה שבועות של משא ומתן אינטנסיבי, הצליחו שבע מפלגות אופוזיציה להרכיב ממשלה בראשותו של מוריהירו הוסאקאווה. כבר בראשית דרכה ביקשה הממשלה להנהיג רפורמות פוליטיות וכלכליות, בהן שינוי שיטת הבחירות, הגבלת תרומות מתאגידים לפוליטיקאים בודדים ורפורמה במימון ציבורי למפלגות. מטרתן של הרפורמות המוצעות היא הסרת טבעת החנק של המשולש המסורתי (אנשי העסקים, פקידי הביורוקרטיה והפוליטיקאים הוותיקים) מעל צווארה של הפוליטיקה היפנית.

בחמשת החודשים הראשונים לכהונתו, רשם ראש הממשלה הישגים שבעבר נחשבו לבלתי אפשריים ותרם לשינוי בסגנון הפוליטי היפני. עם זאת, הוא נחל תבוסה כאשר הביא את חבילת הרפורמות להצבעה בבית העליון בדיאט. הוסאקאווה נאלץ לגבש הצעת פשרה המקובלת על המפלגות החברות בקואליציה, תוך פגיעה ביוקרתו וביציבות ממשלתו.

ההשלכות של המהפך, שהתרחש בקיץ 1993, ניכרות בכמה מישורים, ובהם המעבר מדפוסים מסורתיים של תרבות פוליטית לדפוסים חדשניים. מחד גיסא, דורש הציבור השתתפות רחבה יותר בכל הקשור לפוליטיקה ותובע נקיון כפיים מצד נבחריו. מאידך גיסא, אין לצפות כי האליטה הפוליטית הוותיקה תוותר ללא מאבק עיקש על מעוזי עצמתה, ויש לשער כי תנקוט בכל האמצעים כדי לעכב את אימוצן של הרפורמות המוצעות.