פרלמנט במוקד

המערכת הפרלמנטרית בספרד

התפתחותה של ההיסטוריה הספרדית התנהלה במסלול שונה מן ההיסטוריה האירופית. מ-1931 ועד 1936 היתה ספרד רפובליקה, ואז פרצה מלחמת אזרחים הרסנית. שלוש שנים ארכה המלחמה עד אשר ב-1939 השליט הגנרל פרנקו משטר דיקטטורי בתמיכתן של גרמניה הנאצית ושל איטליה הפשיסטית, ומנע (בדיעבד) את כניסתה של ספרד למלחמת העולם השנייה. בשנות ה-50 החלה ממשלת פרנקו לחלץ את ספרד מבדידותה הפוליטית על יד רפורמות הססניות שהובילו לשינויים במטרה להשיג מודרניזציה כלכלית ופיתוח. ואולם, אף על פי שבשנות ה-60 וה-70 נמשכה הנטייה המתונה לרפורמות, מבחינה פוליטית נותרה ספרד דיקטטורה.

ב-1969 מינה הדיקטטור הזקן את יורשו. מודע לצורך להבטיח החלפת שלטון חלקה לאחר מותו, השביע פרנקו את חואן קרלוס, בן למשפחת המלוכה שהודחה ב-1931, בנאמנות ליסודות הלא דמוקרטיים של המדינה. ואולם, כשעלה לכס המלוכה לאחר מותו של פרנקו (20 בנובמבר 1975) פנה חואן קרלוס לדרך שונה. בתחילה שמר אמנם את המבנה הקודם של המדינה והחזיק בקבינט שירש מהדיקטטור, אבל כבר ב-3 ביולי 1976 מינה את אדולפו סוארז להקים ממשלה חדשה ולהנהיג תהליך של שינויים ורפורמות בספרד. סוארז, חבר מפלגתו של פרנקו ונציג דור צעיר של בירוקרטים, החל בהדרגה בתהליך שיוביל בסופו של דבר להפיכתה של מדינה אוטוריטרית לאחת הדמוקרטיות המצליחות באירופה בת זמננו.

האמון המלא מצדם של מוסדות השלטון סייע לסוארז להנהיג תהליך חלק, אם כי לא צפוי, של מעבר לדמוקרטיה. חמישה חודשים לאחר מינויו, נישא על גל הלגיטימציה שהעניק לו נצחונו המוחץ במשאל העם (97.4%), הצליח סוארז לפרק את הפרלמנט של פרנקו וקרא לבחירת פרלמנט חדש. הצעד הראשון בפירוק המדינה האוטוריטרית נעשה בפיקחות רבה, ובלי התייחסות מעמיקה לערכים דמוקרטיים.

הצעד הבא, במארס 1977 היה ליגליזציה של המפלגה הקומוניסטית, מקור לגיטימציה נוסף לשינוי. הבחירות החדשות נקבעו לששה חודשים ממועד פרסום חוק הרפורמה (15 ביוני 1977). המפלגה שהקים סוארז (LCD - האיחוד למרכז דמוקרטי) התמודדה בבחירות וזכתה ברוב מוחלט בפרלמנט. הפרלמנט החדש, שהורכב משני בתים, נטל על עצמו מיד את תפקיד האסיפה המכוננת, והחל במשא ומתן עם הממשלה על ניסוח חוקה חדשה.

החוקה הספרדית, הבסיס לדמוקרטיה הצעירה ביותר באירופה המערבית, עמדה בפני ההכרח לפתור מגוון של בעיות, חלקן מושרשות עמוק בהיסטוריה הספרדית. אבות החוקה בחנו כמה דוגמאות אירופיות (הפדרליזם הגרמני, הפרובינציות האוטונומיות באיטליה והחוקה הבלגית), והחליטו על מערכת פדרלית למחצה, המעניקה לכל פרוביציה שקיבלה הסדר זה אוטונומיה נרחבת בתחומים אדמיניסטרטיביים מסוימים. גם מן הבחינה הסמלית נזהרו מנסחי החוקה בהגדרת הזהות הספרדית, וקראו לספרד "אומה של אנשים" ואילו המונרכיה היתה ליסוד מאחד במדינה שבה זכרונות ממלחמת אזרחים ודיכוי זהויות לאומיות טריים עדיין.

כדי להבטיח המשכיות למשטרו האוטוריטרי רצה פרנקו כי לאחר מותו תשרור המונרכיה. ואולם, דווקא המונרכיה היא שנעשתה לסמל האחדות הלאומית ביישות הזאת, שבה המערכת הפרלמנטרית סיפקה חירויות חוקתיות ודמוקרטיה, בית משפט חוקתי הוסמך לבקר את החקיקה, הממשלה אחראית בפני הרוב, והמערכת האלקטורלית יחסית במידה שמאפשרת ייצוג למיעוטים, אך אינה יוצרת ממשלות קואליציוניות התלויות בשותפי משנה קטנים.

את היציבות הבטיחו בייחוד שניים ממאפייניה של החוקה החדשה:
א. הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית, שהועתקה מהחוקה הגרמנית. חוק זה, שהופיע בסעיף 113, מאפשר לפרלמנט להפיל ממשלה באמצעות הצגת גינוי, רק בתנאי שיוצע ראש ממשלה חדש עם תמיכת רוב כתחליף לממשלה הקיימת.
ב. המערכת האלקטורלית, שניתן לסווגה כיחסית. עם זאת, שימוש בנוסח שמתעלמת מעודפים, ומידותיהם המצומצמות, יחסית, של רוב אזורי הבחירה, מעניקים ייצוג יתר למפלגות הגדולות על חשבון הקטנות. מצד שני, גודלם של אזורי הבחירה במדינה מבטיח ייצוג הוגן למיעוטים מרוכזים גיאוגרפית.

החוקה שהתקבלה בעקבות המשא ומתן בשנים 1978-1977 סיפקה לספרד מערכת יציבה, שנעה במהירות לקראת התגבשות דמוקרטית. השנים הראשונות היו בעייתיות, בייחוד בעקבות המיתון הכלכלי שפגע באירופה. בבחירות 1982 זכתה המפלגה הסוציאליסטית (PSOE) ברוב מוחלט. ביציאת מפלגת UCD מתפקידה, אחרי שהנהיגה את ספרד מדיקטטורה לדמוקרטיה תוך חילופי שלטון שקטים, הושלם, למעשה הגיבוש הדמוקרטי בספרד.

שנות ה-80 התאפיינו בדומיננטיות של הסוציאליסטים במערכת הפוליטית, בהתפוררות ה-UCD ובחוסר יכולתו של הימין לאחד שורות ולהציע חלופה פוליטית בת קיימא לממשלת השמאל. ולכן, כאשר הובילה ה-PSOE את ספרד לחברות בשוק האירופאי המשותף (1986), ולשם חיזוק הדמוקרטיה קידמה רפורמות רחבות בשטחי הכלכלה והחברה, המנהל הציבורי והצבא, לא נתקלה באופוזיציה של ממש.

בעיני הציבור נשא הימין אות קין בשל עברו. לרבים ממנהיגיו היו קשרים עם משטר פרנקו, ואיש מהם לא הצליח להוכיח מהימנות דמוקרטית אמיתית. מריבות אישיות, הבדלים אידיאולוגיים וחוסר פרגמטיזם הובילו את הימין לכשלון אחר כשלון. רק בשנות ה-90 עלה בידם להתייצב כחלופה פוליטית אפשרית ל-PSOE, כ"מפלגה הפופולרית" (פפ). עם מנהיגות חדשה ומצע פוליטי מתון יותר, החלו לצבור עוצמה על חשבון הסוציאליסטים.

במקביל החלה המנהיגות הסוציאליסטית לאבד את השפעתה בתחומים שונים. חשיפה של פרשיות שחיתות שבהן היו מעורבים ראשי ה-PSOE, הביאו לירידה בפופולריות של הממשלה. אמנם בבחירות ב-1993 חזרה ה-PSOE לשלטון בפעם הרביעית ברציפות, אבל היא איבדה את הרוב המוחלט שהיה לה בפרלמנט, ונזקקה לתמיכתן מבחוץ של המפלגות האזוריות (PNV ו-CiU). ככל שגוברת האפשרות לבחירות מוקדמות, כך גובר הסיכוי לזכייתו של כוח פוליטי מימין למרכז, תוצאה שתביא לסיומן של 12 שנות הדומיננטיות הסוציאליסטית במערכת הפוליטית.
התנודה ימינה ומפלת הסוציאליסטים הן תופעות המתרחשות במקומות אחרים באירופה. ייתכן שהגיעה העת לשינוי גם בשלטון בספרד. 20 שנים לאחר מותו של פרנקו, ספרד היא דמוקרטיה ממוסדת, וקיומם של כוחות פוליטיים חזקים ומהימנים משני צדיו של הספקטרום הפוליטי רק יחזק את המוסדות הדמוקרטיים.