פרלמנט במוקד

המערכת הפרלמנטרית הבלגית

ב-1831 היתה בלגיה למדינה עצמאית ומאז ועד היום היא מונרכיה קונסטיטוציונית. חוקתה של בלגיה היא, למעשה, העתיקה ביותר באירופה, אם כי במהלך השנים נעשו שינויים רבים במבנה המוסדי. ואולם, טעות היא לראות בכך סימן ליציבות: מאז יסודה עברה המונרכיה הבלגית שינויים משמעותיים, אף על פי שאין לראות בשינויים שהתרחשו מהפכה דרמטית. בחינה מעמיקה יותר תציג תמונה של התפתחות אבולוציונית בבלגיה - ממדינה אוניטרית וריכוזית למדינה פדראלית, ואבן הדרך האחרונה בתהליך היא הרפורמה הקונסטטיוציונית של 1993.

זהו שינוי מהותי, שהתנהל במשך 160 שנה, והוא קשור במאפיין בולט של החברה הבלגית - חלוקתה לאורך שסע אתני. בלגיה מורכבת משלוש קבוצות לשוניות: שתיים מהן מקיפות את רוב האוכלוסיה - הוואלונים, דוברי הצרפתית, החיים במערב המדינה והפלמים, דוברי ההולנדית, היושבים באזור הגובל בהולנד - והשלישית היא מיעוט של בלגים דוברי גרמנית. השסעים האלה משתקפים גם באדמיניסטרציה: לשלוש הקהילות אסיפות קהילתיות נבדלות עם סמכויות רחבות בתחומים העיקריים של המנהל הציבורי, כמו חינוך ותרבות.

זאת ועוד, מכיוון שהמדינה דו-לשונית (מאז 1993 למיעוט הגרמני סטטוס מוכר של קהילה בעלת זכויות אוטונומיה מקומית, אבל ידיעת גרמנית אינה נדרשת מעובדי ציבור באזורים לא גרמניים), כל הניירת הרשמית נכתבה בשתי השפות. יכולת לתקשורת דו-לשונית נדרשת מעורכי דין ומיזמים פרטיים, כמו גם משופטים, משוטרים ומעובדי מנהל אחרים בכל הדרגות. מאפיין זה של המערכת הפוליטית הבלגית הוא בבחינת הישג לקבוצה הפלמית, והמדינה נוהלה באופן ריכוזי למדי.

נראה, אם כן, כי בלגיה היא, לכאורה, יצירה מלכותית, המורכבת משתי קבוצות לאומיות הקשורות למדינות אחרות. אולם, לא זהו המצב. בין השנים 1815 ל-1830 שרר איחוד בין בלגיה והולנד, אבל הניסיון נכשל, ובלגיה שבה והיתה לעצמאית. למרות ההבדלים הלשוניים, לפלמים ולוואלונים היסטוריה משותפת ומסורת פוליטית ומנהלית, שעשו את בלגיה ליחידה לאומית מובחנת במפה האירופית. אף על פי כן, השסעים הלשוניים וההומוגניות הגיאוגרפית של הקהילות האלה (המתערבבות רק בבריסל), הביאו להתפתחותן של מערכת פוליטית ושל תרבות פוליטית מיוחדות במינן, המתחלקות לפי קווים אידיאולוגיים ולשוניים. לכל מפלגה פוליטית גרסה צרפתית וגרסה פלמית, ואלה מנוהלות ניהול עצמאי ומתאחדות בפרלמנט הלאומי.

הפיצול הרב-מפלגתי, לאורך קווים לשוניים, הוא תגובה למתחים שעלו על סדר היום הציבורי בבלגיה בשנות ה-50: בד בבד עם התפתחות שונה בתנאים החברתיים והכלכליים בשני האזורים בבלגיה, שבעטייה נמנעה, למעשה, אופציה של אחדות מפלגתית לאומית, הופיעו מפלגות מחאה בדלניות, שחידדו את הקיטוב. המפלגות הנוצרית-דמוקרטית-אוניטרית, הליברלית והסוציאל-דמוקרטית נחלקו לשתי מפלגות שהתאפיינו בהזדהותן האידיאולוגית מחד והלשונית מאידך.

האתניזציה של המפלגות המסורתיות המתונות הפחיתה במעט מכוחן של מפלגות המחאה, אבל מנעה משלוש (וכיום שש) המפלגות העיקריות לשוב ולזכות במלוא התמיכה האלקטורלית שממנה נהנו עד שנות ה-60. השחיקה בתמיכה במפלגות המרכז חוללה שתי תוצאות חשובות: אי יציבות כרונית כמעט של הממשלה בשנות ה-70 והאצה בתהליך הביזור שהחל בשנות ה-60.

הרפורמה של 1973 היתה התקדמות חלקית בכיוון זה: בעקבות הרפורמה נעשתה בלגיה למדינה פדרלית למחצה. המקיימת אוטונומיה רחבה לכוחות המקומיים במגוון תחומים, כמו חינוך, חברה, תרבות, מיסוי וענייני כלכלה. עם זאת, הרפורמה נתפסה כהצלחה חלקית בלבד, והיא הושלמה ברפורמה הקונסטיטוציונית הרחבה של 1993, שבה סוכם תהליך הפדראליזציה של בלגיה, בחלוקה נוספת של עוצמה וסמכויות לרשויות המקומיות ובהדגשת האוטונומיה של הקהילות הלשוניות. בלגיה נעשתה למדינה דו-לאומית, למעשה, עם שתי מערכות מקבילות המתפקדות במסגרת מדינית אחת, ומאוחדות תחת דגל המונרכיה.

עד כה זכתה הרפורמה להצלחה, אבל במערכת הפוליטית הבלגית התעוררו קשיים אחרים. במדינה שבה, באופן מסורתי, לא התרחשו שינויים פוליטיים דרמטיים בהזדהות המצביעים ובניידות האלקטורלית, בין השאר בשל החלוקה הקבועה יחסית לאורך קווים לשוניים, נטו מפלגות מסורתיות לאמץ שיטה פטרונית כדרך להבטחת כוחן האלקטורלי. גישה זו הובילה לשחיתות ולניצול כספי ציבור. עם צמצום המשאבים כתוצאה מן המשבר הכלכלי והירידה בכושר ההתמודדות של המפלגות עם בעיות דוגמת אבטלה גוברת, עלו השערוריות על סדר היום הלאומי והיו בסיס אידיאלי לעלייתן של מפלגות המחאה הלאומניות. הללו שהבטיחו שגשוג כלכלי, פוליטיקה נקייה ושיפור כללי במדינה במסגרת מצע לאומי, המשלב גם מגמות של אנטי-הגירה. שינויים אלה הביאו לשחיקה בתמיכה האלקטורלית במפלגות המסורתיות והקשו על ניהול בלגיה כמדינה פדרלית דו-לאומית.

לקראת סוף 1994 עלתה לכותרות שערוריית AGUSTA שבעקבותיה התפטרו כמה מן השרים. חברת הנשק האיטלקית AGUSTA העבירה שוחד של 1.8 מיליון דולר למפלגה הסוציאליסטית הבלגית, כדי לזכות בעסקה של 330 מיליון דולר למכירת מסוקים לצבא הבלגי. הפרשה התפוצצה וערערה עוד יותר את יציבות המערכת. הוחלט להקדים את הבחירות למאי 1995, וגבר החשש לעלייה בכוחן של מפלגות ימין קיצוני, כתוצאה מאובדן אמון במפלגות המסורתיות. ההתפתחויות האלה הגבירו את הסכנה להחרפת הפיצול הלשוני ואף לפרישת אחד הצדדים מן המערכת. בסופו של דבר לא זכו הקיצונים בדי קולות כדי להכתיב את תנאי המשחק הפוליטי. אף על פי שכל אחת משתי המפלגות הקיצוניות - ה-VLAAMS BLOK (ימין קיצוני פלמי) וה-FRONT NATIONAL (ימין קיצוני ואלוני) - זכתה לעלייה של כ-1.2% במספר הקולות, הפסדן של המפלגות העיקריות לא היה ניכר; זאת ועוד, כתוצאה משינויים בגודל הפרלמנט (מ-212 ל-150 חברים) בעקבות הרפורמה הקונסטיטוציונית, הורגשה עוד פחות העלייה בכוחן של המפלגות הקטנות. ולכן, עלה בידן של המפלגות המתונות העיקריות ליצור קואליציה ולהגביל את הנטיות הבדלניות הקיצוניות.

עדיין מוקדם מכדי להעריך האם תצליח בלגיה לשמור על אחדות גם בעתיד. המונרכיה היא בלי ספק גורם מאחד, אבל תנאים כלכליים בעייתיים, שערוריות פוליטיות והעמקת השסע הלשוני-גיאוגרפי, כל אלה מקשים על ניהול המדינה. בלגיה אמנם מתמודדת עם אותן הבעיות הכלכליות המעסיקות את כל שאר מדינות אירופה, אולם בהבדל משמעותי אחד: המחיר שתשלם בלגיה, אם תכשל, הרבה יותר גבוה.