מן הכותרות... מן הכותרות... מן הכותרות...

שתי מערכות בחירות שנערכו לאחרונה הסתכמו בשינוי לטובת הימין לאחר שנים ארוכות של שלטון השמאל. באוסטרליה נוצחה מפלגת הלייבור בראשותו של פול קיטינג על-ידי גוש הימין (המפלגה הליברלית והמפלגה הלאומית) בהנהגתו של ג'ון הווארד, אחרי שלוש-עשרה שנה בשלטון. ספירת הקולות נמשכה בזמן כתיבת המאמר, אולם בינתיים יש להווארד רוב של למעלה מארבעים מושבים בבית הנבחרים המונה מאה ארבעים ושמונה חברים - הרוב הגדול ביותר בעשרים ואחת השנים האחרונות. תוצאות הבחירות לסנאט עדיין לא ברורות.

בחצי הכדור הצפוני, תפס הימין בספרד את השלטון אחרי ארבע-עשרה שנות שלטון של המפלגה הסוציאליסטית (PSOE) בראשות של פיליפה גונזאלס. ספרד נסקרה כבר בפורום זה (ראו פרלמנט מס' 7 - אפריל 1995), וכבר אז עלתה ההשערה ששלטון השמאל לא יאריך ימים. אם לא היה די בים השחיתויות שבו שקעו ראשי הממשל הספרדי, התגלה לאחרונה שהמפלגה הייתה מעורבת בארגון חוליות המוות, האחראיות למותם של לפחות עשרים-ושבעה חברי ה-ETA (ארגון השחרור הבאסקי). המאבק נגד שחיתויות, טרור ואבטלה עמד בראש תעמולת הבחירות של המפלגה העממית (PP) בהנהגת חוזה-מאריה אסנאר.

הטרור הבאסקי, שליווה את מערכת הבחירות והיווה נושא עיקרי בו, נחשב כאחת הסיבות למפלת השמאל. אסנאר הבטיח יד חזקה יותר בהתמודדות עם הטרור. הוא הציב לעצמו שלוש מטרות: לא להיכנס למשא-ומתן עם טרוריסטים, לארגן מחדש את משרד הפנים ושירותי המודיעין, ולעמוד על כך שנאשמים בפשע טרוריסטי אלים ירצו את מלוא גזר דינם. בד בבד איים ה-ETA שבחירתו של אסנאר הביא להחרפת הפיגועים.

מלבד הטרור, הנושאים העיקריים היו כלכליים. המפלגה הסוציאליסטית אמנם הגדירה עצמה מחדש כמפלגה סוציאל-דמוקרטית הדוגלת בשווקים פתוחים; אולם למרות הגידול בצמחה הכלכלית, הגירעון הלאומי עדיין עומד על 5.9% מהתוצר המקומי הגולמי. אסנאר הבטיח להתמודד עם האבטלה של 22.7% - שיעור כפול מן הממוצע האירופאי - על ידי שליטה בהוצאות המדינה, קיצוץ שיעורי הריבית והפרטה של נכסי מדינה. לדעתו אפשר לצמצם את הגירעון הלאומי הספרדי עד לשנת 1999 לסף הנדרש על-ידי מאסטריכט, מבלי לפגוע במדינת הרווחה.

הקו המתון עולה בקנה אחד עם מדיניותו של אסנאר להעביר את מפלגתו למרכז המפה הפוליטית, תוך צמצום ההשפעה הפרנקיסטית-קתולית. הוא אינו מחזיק בקו של הכנסייה הקתולית בנושאי גירושין, הפלות והומוסקסואליות, ואינו מדגיש תפיסה ריכוזית לגבי מבנה המדינה. במגוון רחב של נושאים אין הבחנה ברורה בין המפלגה העממית לבין המפלגה הסוציאליסטית. אולם גיבוש הקו המפלגתי נעשה על-ידי ריכוז הכוחות ומניעת דיון. אפשר שלאחר נצחונו יצאו לאור סכסוכים מודחקים בין פלגים במפלגה.

בעוד שבספרד היה רק דמיון מסוים בקווים שהנחו את השמאל והימין במערכת הבחירות, הרי באוסטרליה לא יכלו הבוחרים להצביע על הבדל משמעותי במדיניות בין הצדדים המתחרים. נושאים קונסטיטוציונים לא עלו על סדר היום, למרות שקיטינג הכריז בזמנו שבכוונתו לקיים משאל עם עד שנת 2000 ולאפשר לאוסטרלים להחליט אם לנתק את הקשרים עם הכתר הבריטי ולהכריז על רפובליקה. הדיון נסב בעיקר על התחום הכלכלי, אולם גם כאן לא הייתה הבחנה משמעותית בין הצדדים. מאז שנת 1983 הספיקה מפלגת הלייבור לזנוח דוגמאות ישנות של אחזקה ציבורית ולעבור לכלכלת שוק חופשי, ואילו השמרנים הציגו עמדות מתונות. הווארד, שזכר את ההפסד של השמרנים בשנת 1993 לאחר שהצהירו על כוונתם לקצץ בביטוח הבריאות הממלכתי, הבטיח הפעם לגבות את המערכת הקיימת על-ידי עידוד ביטוח הבריאות הפרטי כדי להפחית את הלחץ מן המערכת הציבורית.

גם באוסטרליה עמדה האבטלה על הפרק, אם כי בשיעור של 8% בלבד. הווארד הבטיח לקצץ בכוחם של איגודי העובדים, להפסיק את הכוונת שוק העבודה על-ידי המדינה ולסייע לעסקים קטנים ליצור משרות. תנועת האיגודים המקצועיים איימה מצדה להנהיג 'מלחמה' תעשייתית אם מר הווארד יממש את תכניות הפורמה שלו בשוק העבודה. במהלך שנות שלטונו הגיע קייטינג להסכם בין הממשלה לבין האיגודים, אך לטענת האחרונים ההסכם ירד עכשיו מן הפרק. כוונת הווארד להפריט שליש מענק התקשורת Telstra תעודד מלחמה קשה עם האיגודים - אם כי כרגע מוטלת תכנית זאת בספק שכן, ככל הנראה, לא זכה הימין לרוב בסנאט.

אם שתי המפלגות נבחנות במשהו, הרי זאת מדיניות החוץ. קייטינג נטל את הקרדיט ליצירת קשרים עם מדינות אסיה, שהם לדידו בחינת שילוב אוסטרליה בשוק הצומח בקצב המהיר ביותר בעולם. אלכסנדר דאונר, שר החוץ הצפוי מטעם השמרנים, דחה מצדו את טענתו של קיטינג כי המדינה מהווה חלק מאסיה, אך אמר שקשרים חזקים יותר עם מלזיה נמצאים בעדיפות גבוהה. לדבריו, ממשלה שמרנית לא תפנה גבה לאסיה אך גם לא תזנח את בעלות בריתה המסורתיות בארצות-הברית ובאירופה.

בהיעדר הכרעות קריטיות, הושפעה מערכת הבחירות באוסטרליה בעיקר מהסגנון האישי של המועמדים. קיטינג נחשב כמנהיג מתנשא אך יעיל, ואילו הווארד - כשמרן ואיז משפחה אמין אך לא כריזמתי במיוחד. להערכת הפרשנים, מה שהכריע בסופו של דבר היה תחושת הצורך בשינוי. נראה שאזרחי אוסטרליה - ובעיקר הקול הצף - יותר משהצביעו בעבור השמרנים, הצביעו נגד קיטינג.

לעומת הניצחון המוחץ של השמרנים באוסטרליה, המפלגה העממית בספרד היא אמנם המפלגה הגדולה ביותר, אך אין לה רוב בפרלמנט. מצב זה מושפע, בין היתר, מההבדל בשיטות הבחירות: לאוסטרליה שיטה אזורית-רובית ואילו בספרד מונהגת שיטה אזורית-יחסית (אם כי מספר הנציגים המצומצם בכל מחוז ושיטת חישוב העודפים מצמצמים את מידת ה'יחסיות' של השיטה). בספרד זכתה המפלגה העממית במאה וחמישים מתוך שלוש מאות וחמישים המושבים בפרלמנט, ואילו המפלגה הקטלנית (CiU), שזכתה בשישה-עשר מושבים, מהווה את לשון המאזניים. התנגדותו של חורדי פוז'ול, מנהיג המפלגה הקטלאנית, מעכבת כיום את הקמת הקואליציה, ונראה שאסנאר ייאלץ לעשות ויתורים משמעותיים במדיניותו כלפי עצמאות הפריפריה.
הן בספר והן באוסטרליה, ההפסד של השמאל לא היה מפתיע. גם גונזאלס וגם קיטינג כבר עמדו על סף הפסד בבחירות בשנת 1993. מצד שני, אין זה בהכרח סימן לנפילת ממשלות שמאל בעולם אלא, בשני המקרים, הצבעה לשינוי אחרי שנים רבות של שלטון מפלגה אחת.

הכתוב לעיל מבוסס על חומר עיתונאי מתוך:

'הארץ', 'The Economist', 'The Guardian Weekly', ו-'The International Herald Tribune'.