שיטת בחירות וייצוג נשים

כמו בתחומים אחרים במדע המדינה, החוקרים מנסים למצוא הסברים מוסדיים גם לבעיית ייצוגן של נשים במוסדות נבחרים. היתרון בהסברים מסוג זה הוא שניתן לתרגמם לפתרונות בתחום השינוי המוסדי - כמו שינוי שיטת הבחירות או שריון מקומות לנשים. קל יותר להחדיר תיקונים אלקטורליים מאשר להביא לשינוי מהותי בתנאים החברתיים, הכלכליים או התרבותיים המשפיעים על מעמדה של האישה בחברה.

לפי הגישה המקובלת על חלק ניכר מהחוקרים בתחום, ככל ששיטת הבחירות יחסית יותר, ישנה אפשרות לייצוג נכון יותר של אינטרסים וציבורים בחברה. Wilma Rule, בספרה על שיטות בחירה ונשים, מצאה שבמדינות בעלות שיטה יחסית/רשימתית (עם רשימות מפלגתיות), אחוז הנשים הממוצע בפרלמנט הוא 19.5%, לעומת 8.5% במדינות עם שיטותשאינן יחסיות. העובדות בשטח מצביעות על מגמה זו: בבריטניה, ארה"ב ואוסטרליה - בהן המועמדים נבחרים ברוב יחסי במחוזות חד-נציגיים, ובצרפת - בה נדרש רוב מוחלט בסיבוב הראשון (50%+1) או רוב רגיל בסיבוב השני, ישנו מספר קטן יותר של נשים במוסדות הנבחרים. לעומתן בארצות הסקנדינביות, בהן שיטות הבחירה מכוונות להשגת יחסיות רבה ככל הניתן, אחוז הנשים בבתי הנבחרים הוא הגבוה ביותר.

מדינות המקיימות שיטות בחירה שונות ברמה הלאומית מהוות מקרי מבחן מעניינים להשוואה בין שיטות רוביות לשיטות יחסיות. דוגמה נפוצה היא גרמניה, בה הנציגים לבונדסטאג נבחרים בשיטה יחסית אך בשתי רמות: מחצית מחברי הבית נבחרים במחוזות חד-נציגיים ברוב פשוט אך הרכב הבית וחלוקת מחצית המושבים הנותרים נעשים על-פי הישגים יחסיים של המפלגות בבחירות. מתברר כי עד 80% מחברות הבונדסטאג נבחרו ברשימות שמושביהן מחולקים באופן יחסי, ורק אחוז קטן נבחר במחוזות. דוגמה נוספת קיימת בבחירות לסנאט האוסטרלי. בשנת 1990, למשל, נשים היוו 7% מהבית התחתון, הנבחר בבחירות רוביות, לעומת 25% מהסנאט שנבחר בבחירות יחסיות.

ההנחה היא שהגורם המשפיע הוא גודל מחוז הבחירה. בשיטות רוביות נבחר נציג אחד מכל מחוז - מה שבדרך כלל מצמצם את מספר המתחרים הראליים לשניים (לרוב נציגי שתי המפלגות הגדולות). התחרות במחוז חד-נציגי מערבת שתי מפלגות, והן מעדיפות להציב כמתחרים מועמדים עם סיכויים טובים יותר להיבחר - שיקול הפועל כנגד הצבת נשים מועמדות. לדוגמה, בה ההחלטה על המועמדים היא מפלגתית, אם מועמדת עלולה לעלות למפלגה בקולות יעדיפו את טובת המפלגה על פני קידום נשים. כך יוצא שנשים מתחרות לרוב באזורים 'אבודים', בהם הסיכוי למועמד המפלגה לנצח קטן ביותר.
שיטות יחסיות, לעומת זאת, מתנהלות ברוב המדינות (להוציא את הולנד וישראל) במחוזות רב נציגיים. בתנאים אלה מפלגה יכולה להריץ כמה מועמדים ברשימה מפלגתית. לא זאת בלבד שהכללת מועמדות בתנאים כאלה מסוכנת פחות, אלא היא אף נחשבת ליתרון, שכן מפלגה ללא נשים ברשימה עלולה ליצור דימוי 'גברי' ולאבד את 'הקול הנשי'. ככל שהמחוז גדול יותר (כלומר, יותר נציגים לפרלמנט), כך יש לנשים סיכוי רב יותר להיבחר לבית הנבחרים. הערכה נפוצה גורסת כי מחוז של עשרה נציגים ומעלה הוא אופטימלי עבור נשים ואילו המינימום הנדרש הוא שני מושבים, כדי שתתאפשר מועמדות של גבר ושל אישה.
Brichta and Brichta (בספרם של Rule ו-Zimmerman), שבדקו את הפריימריס במפלגת העבודה בישראל, מצאו השפעה לגודל המחוז גם בבחירות המפלגתיות. התברר כי נשים רבות יותר התמודדו ברשימה הארצית ('מחוז' עם 22 מקומות ריאליים) מאשר במחוזות האזוריים (בעלי שני מקומות ריאליים ברשימה). גם תוצאות הפריימריס משקפות נטייה זו, כשרק אחת מארבע הנשים ברשימה לכנסת נבחרה במחוזות (ולקראת הבחירות האחרונות - אף לא אחת).

כלי אלקטורלי נוסף הנחשב חיובי לנשים הוא רשימות מפלגתיות פתוחות, המאפשרות לבוחר/ת לסמן על פתק ההצבעה את העדפותיו/ה מקרב המועמדים של המפלגה. שיטות אלה נפוצות במדינות סקנדינביה, בהולנד, בלגיה, אוסטריה, שוויץ ויוון, שכולן (להוציא יוון) מתאפיינות בייצוג גבוה של נשים בפרלמנט. אולם, מתברר ממחקרים השוואתיים כי לרוב סימון ההעדפות איננו משפיע על דירוג המועמדים הסופי אלא אם קבוצה גדולה מאד של אנשים הביעו העדפה דומה.

כל האמור לעיל נוגע לתנאים הנחשבים למועילים לייצוג גבוה של נשים בבית הנבחרים. יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם הקשר בין השיטה לייצוג אינו ניכר, ניו-זילנד, לדוגמה, ששיטת הבחירות בה רובית כמו זו הבריטית, הייתה ממוקמת בשנת 1993 גבוה ברשימה, עם ייצוג של 21.2% לנשים - יותר מכל המדינות האנגלו-סקסיות. לקראת הבחירות ב-1996 שונתה שיטת הבחירות לשיטה יחסית, כמו זו הגרמנית. בעקבות הבחירות אמנם עלה ייצוג הנשים ל-29.2%, כלומר עלייה של 8%. אך בין הבחירות ב-1990 לבחירות ב-1993 (שנערכו שתיהן בשיטה הרובית), עלה מספר הנשים ב-4.7%, כך שלא ניתן להסיק מסקנות מרחיקות לכת משינוי שיטת הבחירות.

עוד יוצא מן הכלל הוא המקרה הישראלי. לפיBrichta and Brichta מקרה זה סותר תפיסות מקובלות, שכן מחוז בחירה גדול מאוד (מחוז ארצי לבחירת 120 נציגים) ומערכת רשימתית טהורה (רשימות סגורות) הם תנאים הנחשבים יתרון לנשים. נוטים להסביר הבדל זה בגורמים חברתיים, תרבותיים או פוליטיים: אחוז גבוה של בוחרים חרדים ודתיים הוא דוגמה אחת אך בעיקר מדובר במיקוד בשאלות קיומיות של ביטחון ודחיקת סוגיות פרטיקולריסטיות, כמו ייצוג גבוה יותר לנשים, לשולי סדר היום הפוליטי.
לאור זאת ניכר, כי שיטת בחירות נוחה היא תנאי מוסדי הפועל לטובת ייצוג נשים, אך לא התנאי הבלעדי. כך, לדוגמה במדינות סקנדינביה, שייצוג הנשים בהן הגבוה ביותר, ההסבר איננו טמון בשיטת הבחירות בלבד. תנאים תרבותיים מהווים נדבך חשוב, אך הגורם הפעיל בניצול התנאים המוסדיים והחברתיים לשם שינוי מצבן הן הנשים עצמן.

בנורווגיה, לדוגמה, Bystydzienski מוצאת כי נורמות של צדק, אמונה בשוויון ואמון ביכולת של הממשל להביא לשינוי חברתי, סייעו במאבקן של נשים להשיג חלק נכבד יותר מהעצמה הפוליטית. תנאים נוספים הם מימון ציבורי של מערכות בחירות ונטייה של המצביעים להעדיף ניסיון והישגים פוליטיים של מועמדים (שניתן להשיגם ברמה המקומית) על פני תכונות אישיות ותדמית תקשורתית. אולם בסופו של דבר, את הזינוק האמתי שהביא לכמעט 50% נשים בקבינט, יצרו כלי שריון שהנהיגה מפלגת הלייבור, ושנבעו מלחץ של נשים על מפלגותיהן לקידום מועמדות. כלומר, רק כאשר הנשים התארגנו והשתמשו באופן אפקטיבי ביתרונות השיטה האלקטורלית, הן זכו להישגים משמעותיים.

ניתן להגדיל ייצוג של נשים בלא לשנות את שיטת הבחירות - בדרך-כלל על ידי חוקי בחירות המשריינים מקומות לנשים. במקומות בהם נשים פעילות פוליטית ויוצרות קבוצת מצביעים גדולה,הן משתתפות בתהליך בחירת המועמדים במפלגות, ויש למפלגות אינטרס להכניס יותר נשים לרשימות שלהן. הנטייה לשריין מקומות לנשים קשורה לסוג המפלגה ונטייתה האידאולוגית (שריון נפוץ יותר במפלגות שמאל פרוגרסיביות מאשר במפלגות ימין שמרניות) אך בכל מקרה נדרשת מערכת שבה מפלגות חזקות.

ההיחלשות הצפויה למפלגות בישראל בעקבות הבחירה הישירה של ראש הממשלה והפריימריס פוגמת בכמה מהמפלגות גם בסיכויי הנשים להגיע להישגים באפיק זה. הרצוג גורסת במאמרה על ייצוג נשים כי הבחירה הישירה לראשות הממשלה הקטינה את הסיכויים המוגבלים ממילא של אישה להיבחר לתפקיד. ניתוק הבחירה מן המנגנון המפלגתי מונע קידום נשים במפלגה לתפקידים נבחרים, והחדרת מוטיבים פופוליסטיים לבחירת ראש הממשלה מחזקת דימויים סטראוטיפיים כשמדובר בנשים. היתרון ניתן למי שהולם את דפוסי החשיבה הדומיננטים. לדעת הרצוג, שיטת הפריימריס נוטה לשקף את המצב הקיים של נגישות בלתי שווה של נשים לעומת גברים למוקדי כוח כלכליים ופוליטיים.

לסיכום, יש מגוון רחב של גורמים שיש לקחתם בחשבון לגבי ייצוג נשים בבתי הנבחרים. יתירה מכך, אין לשכוח ששיטת הבחירות היא פונקציה של התרבות הפוליטיות. השאלה היא באיזו מהירות הזירה הפוליטית מגיעה לשיקוף מלא של השינויים בחברה. שינויים מוסדיים יכולים לתרום לתהליך אך אם ניתן ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות, שינוי משמעותי בייצוג נשים הוא לרוב תוצאה של התארגנות מצדן ללחץ על המפלגות.

מקורות:

הרצוג, חנה, "ה'אחרים' בפוליטיקה - השפעת שינוי שיטת הבחירות על ייצוג נשים וערבים," בתוך גדעון דורון, (עורך), המהפכה האלקטורלית. הקיבוץ המאוחד, .1996.

* Lovenduski, Joni and Pippa Norris, (eds.). Gender and Party Politics. Sage Publications, 1993.

* Rule, Wilma and Joseph Zimmerman (eds.). Electoral Systems in Comparative Perspective Their Impact on Women and Minorities. Greenwood Press 1994.

מקרא:

(י) - שיטה יחסית

(י.מ.) - שיטה יחסית למחצה

(ר.ר.) - רוב רגיל

(ר.מ.) - רוב מוחלט

נתונים מ- 1995