בחירות בעולם

בחודשים האחרונים התקיימו בחירות בארבע דמוקרטיות ותיקות באירופה ובאמריקה. מעניין לבחון כיצד שיטות בחירה שונות משפיעות על הדינמיקה הפנימית, וכיצד התהליכים הפוליטיים במדינה יוצרים תוצאות שונות בתנאים מוסדיים דומים.

בריטניה

בבחירות שנערכו לבית הנבחרים (הבית התחתון) באחד במאי השנה, עלתה לשלטון מפלגת ה'לייבור', עם רוב גדול של 419 מושבים מתוך 650 (לעומת 271 מושבים מתוך 651 בחירות בשנת 1992). ניצחונה הראשון על מפלגת הלייבור בראשות טוני בלייר עבר שינוי והתארגנות מחדש, שמשמעותם בעיקר תנודות ימינה. האלטרנטיבה שהלייבור מציע כיום היא כלכלה ת'אצריסטית במהותה, אך עם 'פנים ידידותיות' מבחינת הגב הסוציאלי שהמדינה מספקת בתמיכתה בשכבות החלשות.

לפי השיטה הבריטית נבחרים 659 חברי בית הנבחרים באזורי בחירה בני נציג אחד, בשיטה רובית עם רוב פשוט. כתוצאה מעיוותי השיטה, לרוב אין מתאים בין אחוז הקולות בו זכתה המפלגה בבחירות לבין מספר המושבים שקיבלה. כך, לדוגמה, הלייבור זכה ב-43.2% מהקולות וקיבל כ-63% מהמושבים; ואילו הליברל-דמוקרטים זכו ב-16.7% מהקולות אך קיבלו רק 46 מושבים (כ-6%). האחרונים הם הנפגעים הקבועים משיטת הבחירות, בשל הפיזור הגאוגרפי של בוחריהם. הלייבור תמכה במשך שנים בשינוי שיטת הבחירות הבריטית לשיטה יחסית; אולם לא בטוח אם כיום, לאחר שזכתה ברוב כה גדול בשיטה הרובית, תרצה לשנות את המצב.

שיטת הבחירות פועלת לטובת קבוצות בוחרים מרוכזות; על כן אין זה מפתיע שמספר מפלגות אזוריות נכנסו לפרלמנט. בולטת במיוחד הצלחתם של שני נציגי שין פיין, הזרוע הפוליטית של ה-IRA. אולם לא פחות חשובה היא התחזקותה של המפלגה הלאומית הסקוטית. אחת מנקודות המחלוקת במערכת הבחירות הייתה דמותה העתידית של הממלכה הבריטית. הלייבור הבטיח משאלי עם בסקוטלנד ובוויילס על הקמת פרלמנטים נפרדים לאזור. השמרנים, שהתנגדו לכל שינוי במבנה הממלכה, איבדו את כוחם במחוזות הסקוטים והוולשים לטובת הלייבור והמפלגות האזוריות.

צרפת

השמאל עיצח גם בבחירות לאספה הלאומית (הבית התחתון) בצרפת, שנערכו בשני סיבובים ב-25 במאי וב-1 ביוני השנה. החלטתו של נשיא צרפת, ז'אק שיראק, באפריל פזר את האספה הלאומית והלכריז על בחירות חדשות התקבלה בהפתעה: זכותו של הנשיא לפזר את הפרלמנט נוצלה בעבר, אולם לא כאשר לנשיא יש בו רוב איתן (כ-80% מחברי הפרלמנט היוצא). פיזור האספה תשעה חודשים לפני מועד הבחירות הרשמי נתפס כהימור של שיראק, שצפה קשיים בביצוע מדיניות כלכלית חריפה להבטיח מראש את תמיכת האספה הלאומית. ההימור נכשל, ונראה כי את חמשת שנות שלטונו הבאות עתיד שיראק להעביר ב'קוהביטסיון' (מגורים משותפים) עם ממשלת שמאל בראשות מנהיג הסוציאליסטים ליאונל ז'וספן, הנתמכת ברוב של 319 מתוך 577 מושבים בפרלמנט (בשיטה הנשיאותית-למחצה הנהוגה בצרפת, הנשיא נבחר בבחירות אישיות, אולם ראש הממשלה וממשלתו זקוקים לתמיכת הפרלמנט).

המפלגה הסוציאליסטית בצרפת הנה פחות שמאלית משהייתה - שינוי שחל בשנות השמונים מאז כישלונה בשנת 1993, עברה המפלגה שינוי רציני תחת הנהגתו של ז'וספן, ובבחירות האחרונות ניסתה לשדר אלטרנטיבה כלכלית וחברתית לתוכניות ההפרטה של הימין. הנושאים שעמדו בראש סדר היום בבחירות היו האבטלה הגוברת, בעיית ההגירה והימין הקיצוני, והחשדנות הגוברת כלפי האיחוד המוניטרי. גם פרשות השחיתות שנתגלו בממשלה ואכזבה ממדיניותה השפיעו על האווירה כללית.

חברי האספה הלאומית בצרפת נבחרים באזורים בני נציג אחד בשיטה רובית. כדי לנצח בסיבוב הראשון נדרש רוב מוחלט; אך בגלל ריבוי המועמדים, זהו אירוע חריג (רק 12 נציגים נבחרו בסיבוב הראשון במאי). מועמדים שזכו ב-12.5% ויותר מהקולות בסיבוב הראשון רשאים להמשיך לסיבוב השני, גו הניצחון מוכרע על-ידי רוב רגיל. הנטייה בקרב אזרחי צרפת היא להצביע על-פי נטיות לבם בסיבוב הראשון, ובסיבוב השני - לאחד מהגושים (שמאל או ימין). המפלגות נערכות בהתאם, וכל גוש מפלגות מחליט על המועמד המוצלח ביותר שיתמודד מטעמו במחוז. בבחירות האחרונות חל שינוי במגמה זו, כשמפלגת 'החזית הלאומית' - מפלגתו הימנית-הקיצונית של לה-פן (שזכתה במושב אחד) - הריצה מועמדים גם בסיבוב השני.

קנדה 

למחרת הסיבוב השני בצרפת נערכו בחירות לבית התחתון בקנדה, שם עמד עתידו של המחוז הצרפתי קוויבק במרכז מערכת הבחירות. לצד דאגה מאחוז המובטלים הגבוה. ראש ממשלת קנדה, ז'אן קרטיין, הימר על הקדמת הבחירות ב-17 חודשים, לאור מצבה הטוב של מפלגתו בסקרים. בניגוד לשיראק, ההימור של קרטיין הצליח - אם כי לא במידת התמיכה שקיווה לה (הרוב של מפלגתו הליברלית בפרלמנט קטן ב-22 מושבים).

שיטת הבחירות הקנדית דומה לזו הבריטית: המועמדים נבחרים במחוזות בני נציג אחד, ברוב פשוט. אולם, בשל היות המדינה פדרציה ישנה נטייה גבוהה יותר להצבעה אזורית, היוצרת מפלגות בסדר גודל בינוני-קטן. בתנאים של היום, בהם יש למפלגה הליברלית רוב זעום בלבד (155 מתוך 301 מושבים בפרלמנט), ישנה משמעות ניכרת לעצמתן היחסית של מפלגות אלו.

אירלנד 

לבסוף, ראוי לציין את הבחירות שנערכו לבית התחתון באירלנד ב-16 ביוני השנה. ראש הממשלה הקדים את הבחירות בחצי שנה, בתקווה שהשגשוג הכלכלי הגובר של אירלנד בשנים האחרונות יפעל לשיפור מעמדו. מפלגתו 'פינה גייל' אמנם הגבירה את כוחה מ-46 מושבים ל-54 (מתוך 166), אולם שותפותיו לקואליצייה המרכז-שמאל - הלייבור ומפלגת השמאל הדמוקרטי - ירדו בכוחן באופן ניכר. המפלגה הגדולה בפרלמנט, ה'פינה פויל' (שעלתה מ-68 מושבים ל-77) היא שתרכיב את הממשלה, שתתאפיין כנראה בקו לאומני יותר ביחס למועמדה העתידי של צפון אירלנד.

המייחד את אירלנד הוא שיטת הבחירות של הקול היחיד הנייד (STV). הבחירות לפי שיטה זו נערכות באזורים של עד חמישה נציגים, אולם בניגוד לשיטות יחסיות-רשימתיות, הבחירה היא אישית. כל בוחר מדרג את המועמדים במחוז בסדר העדיפות הרצוי לו. בתום הבחירות נקבע על-פי נוסחה מספר הקולות הדרוש למושב, ומתחילה חלוקת המושבים לפי ההעדפות שקיבלו המועמדים: תחילה אלה שקיבלו את מרב ההעדפות הראשונות; ואם נותרו מושבים, מועברים הקולות הנותרים לבאים בתור מבחינת סדר העדיפויות. היתרון בשיטה הוא שחלוקת המושבים משקפת בצורה טובה יותר מאשר השיטה הרובית או אחוז הקולות בו זכו המועמדים. החיסרון טמון באופי האישי של הבחירה, שמעודד בחירת נציגים המייצגים את אזור הבחירה ולאו דווקא את מפלגתם.

(הכתוב לעיל מבוסס על חומר עיתונאי מהארץ ומחו"ל, ומאתרי הבחירות באינטרנט.)