בחירות אזוריות בצרפת

מידת ההשלכות שיש לבחירות לרשויות מקומיות על הפוליטיקה ברמה הלאומית היא שאלה המעסיקה רבים. רולינגס ות'ראשר מציגים בספרם פרשנויות שונות לשאלה זו: פרשנות אחת המוצגת בספרם רואה בתוצאות הבחירות לרשויות מקומיות מדד לרמת הפופולריות של ממשלה מכהנת. גישה שנייה מצפה כי התוצאות בבחירות לרשות מקומית לא רק שישקפו את דעת הקהל כלפי הממשלה, אלא אף ינבאו את תוצאות הבחירות ברמה הלאומית. גישה זו רואה כ'סטייה' כל תוצאת בחירות לרשות מקומית הסותרת את הצבעת תושבי אותה רשות מקומית בבחירות הארציות. גישה נגדית המוצגת על ידי רולינגס ות'ראשר גורסת כי בחירות מקומיות משקפות אך ורק נושאים מקומיים ומבטאות את מידת שביעות רצונם של האזרחים מהשלטון המקומי המכהן. הללו גורסים כי השפעתה של הפוליטיקה הארצית על הבחירות המקומיות (ולהפך) היא מזערית ביותר.

באמצע חודש מרץ, 1998, כעשרה חודשים לאחר הבחירות לאסיפה הלאומית, הלכו אזרחי צרפת לקלפיות כדי לבחור מועצות אזוריות. המועצות האזוריות אינן מסגרות שלטון הנחשבות לבעלות חשיבות רבה, אך יחד עם זאת הן שולטות על תקציבים רבים. ניתן לפרש את התוצאות לבחירות כאלו כמעיין מדד לא מדויק לפוליטיקה במישור הלאומי שכן הן הבחירות היחידות בצרפת הנערכות בשיטת הייצוג היחסי. מנגד אחוז הצבעה נמוך, 57% בלבד, מעיד על אדישותם של הבוחרים למסגרות הללו.

הבחירות עצמן נערכות בשני סיבובים. בסיבוב הראשון מצביעים הבוחרים עבור הסיעות השונות, ובסיבוב השני נבחר נשיא המועצה האזורית. צרפת מחולקת ל22 מועצות אזוריות כאלו, כאשר ערב הבחירות שלט הימין המתון שהינו קואליציה בין מפלגות מרכז-ימין והמפלגה הניאו-גוליסטית של הנשיא שיראק ב-20 מהן.
תוצאות הסיבוב הראשון הצביעו על מהפך  אשר שיקףאת המהפך בבחירות לאסיפה הלאומית מ- 1997 אז זכה ליונל ג'וספין הסוציאליסט בראשות הממשלה. קואליציית הסוציאליסטים - קומוניסטים - ירוקים זכתה ב-37%, מפלגות הימין המתון זכו בכ-30% ואילו "החזית הלאומית" בראשותו של ז'אן-מרי לה פן זכתה ב-15.7% מכלל הקולות. לשם השוואה, בבחירות לאסיפה הלאומית זכו מפלגות השמאל ב-319 מושבים (לעומת 87 מושבים בבחירות 1993), קואליציית המרכז - ימין זכתה ב-243 מושבים (לעומת 464 בבחירות 1993) ואילו "החזית הלאומית" זכתה במושב בודד, הראשון שלה. ואולם ההשוואה בין תוצאות הבחירות לאסיפה הלאומית לבין תוצאות הבחירות למועצות האזוריות היא בעייתית  בשל ההבדלים בשיטות הבחירה. שלא כמו במועצות האזוריות, השיטה בבחירות לאסיפה הלאומית הנערכות ב-577 מחוזות הבחירה היא שיטה מיוריטנית. (בבחירות לנשיאות ב- 1995 זכה לה פן בכ-15% מכלל קולות הבוחרים, אחוז הדומה לזה שקיבלה מפלגתו בבחירות למועצות האזוריות).

מצוקתו של הימין הצרפתי שהתגלתה בבחירות הפרלמנטריות, הוחרפה בבחירות הללו למועצות האזוריות כאשר הוא זכה ברוב מוחלט רק באזור אחד. האפשרות היחידה שלו לא לאבד אזורים רבים לשמאל הייתה לכרות ברית בחלק מהאזורים  עם מפלגתו של לה פן הגזען והאנטישמי. תמיכתה של "החזית הלאומית", המכונה בז'רגון הפוליטיקה המקומית "השטן", בסיבוב השני עשויה הייתה לעזור לו לשמר את שליטתו בעוד 11 אזורים.
הפיתוי לכך גבר כאשר סגנו של לה פן בן ה-74 ומי שנחשב ליורשו, ברונו מגרה, הבטיח כי תומכי החזית הלאומית ייתנו את קולם למועמדי הימין המתון בעבור "מצע מינימום"  הכולל בין השאר: הימנעות מהעלאת מסים, מתן עדיפות ללוחמה בפשע (עם דגש על בתי ספר ותחבורה ציבורית), הקצאת יותר משאבים לקורסי הכשרה מקצועיים והגנה על "זהות תרבותית" צרפתית ואזורית.  "מצע המינימום" איננו מאזכר את גישת החזית הלאומית כלפי הקהילה המוסלמית, רעיון גירוש הזרים וההתייחסות האוהדת למשטר וישי במלחמת העולם השנייה. במילים אחרות, הטקטיקה של מגרה בבחירות הללו הייתה להתמקד בנושאים המעניינים את הבוחר במישור האזורי ולזנוח את הנושאים הלאומיים, ואולם פרשנים רבים טוענים כי את הקו הפרגמטי הזה, מנהיג ברונו מגרה מתוך אמונה כי כך יוכל לקרב אליו את הימין המתון, להשתלב במרחב הפוליטי ולהגיע לשלטון בזירה הלאומית.

ראשי הימין המתון ובראשם הנשיא ז'אק שיראק, הודיעו כי כל מי שיכרות ברית עם החזית הלאומית יסולק מהמפלגה. ואולם חמישה מראשי הימין באזורים השונים הימרו את פי הנהגתם ונבחרו בסיבוב השני לנשיאות אזוריהם בתמיכת "החזית הלאומית". החמישה סולקו ממפלגותיהם אך זכו גם לקולות הזדהות רבים אשר קראו ליישם את הטקטיקה הזו גם במישור הלאומי כדי להדיח את ג'וספין וקואליציית השמאל שלו מהשלטון. למרות זאת הצליח השמאל לנשל את הימין מ-11 מחוזות בהם שלט. (לה פן עצמו הפסיד בהתמודדות על נשיאות אזור PACA לסוציאליסט מישל ווזל לאחר שמצביעי הימין המתון סרבו להעניק את כולם ללה פן).

בעקבות הבריתות הללו עם "החזית הלאומית", סערו הרוחות במערכת הפוליטית הצרפתית. המונים הפגינו בכל רחבי צרפת בדרישה שנשיאי האזורים אשר נבחרו בתמיכת "החזית הלאומית" יתפטרו מתפקידיהם. הלחץ הציבורי נשא פירות חלקיים בלבד כאשר שלשה נשיאי אזורים סירבו להתפטר וביניהם שארל מיון, שר ההגנה לשעבר.

ואולם הביטוי מרחיק הלכת העמוק ביותר לזעזוע שספגה המערכת הפוליטית בצרפת היה הצעד שנקט הנשיא ז'אק שיראק כאשר בנאום טלוויזיוני קרא לשינוי שיטת הבחירות, תוך שהוא מגנה את "החזית הלאומית" ומכנה אותה 'גזענית ושונאת זרים'. בעקבות חדירתה של "החזית הלאומית" ללב הממסד הפוליטי, נפגש שיראק עם מנהיגים פוליטיים מכל קצוות הקשת הפוליטית (להוציא את "החזית הלאומית" עצמה)  כדי להחליט על ביצוע רפורמות במערכת הפוליטית אשר ימנעו מלה פן ומ"החזית הלאומית" להגיע להישגים אלקטורליים.

שאלת רבות נשארות פתוחות בעקבות מערכת הבחירות האזוריות בצרפת. אין ספק כי הזעזוע מהצלחת "החזית הלאומית" החל להניע גלגלי רפורמה כללית במישור הפוליטי הלאומי, אך האם המערכת הפוליטית צפוייה לשינוי של ממש או שמא כאשר יירגעו הרוחות יתגלה כי מערכת הבחירות הזו היוותה דווקא את קרש הקפיצה של ברונו מגרה, סגנו של לה פן, אל תוך ליבו של הימין הפוליטי? ומעבר להיבט של החזית הלאומית, האם ניתן לראות בניצחונו של השמאל כמבטא את שביעות רצונו של הציבור הצרפתי מממשלתו של ג'וספין או אולי כמנבא מגמות לקראת הבחירות הבאות? התשובות לשאלות הללו אינן חד משמעיות וניתנות לפרשנות, אך נראה כי לפחות בצרפת, ישנה הצדקה לטענה כי לא ניתן לנתק באופן מוחלט את התוצאות בבחירות האזוריות מהפוליטיקה ברמה הלאומית.

*המאמר מבוסס על חומר עיתונאי מהארץ ומחו"ל, על חומר מהאינטרנט והספר:

* Rallings, C. and Thrasher, M. Local Elections in Britain. New York: Routledge, 1997.