המדיניות הציבורית בישראל

ההשראה לכתיבת הספר המדיניות הציבורית בישראל התעוררה במהלך סדרת ועידות וסדנאות בחסות התכנית ללימודי המשך במדיניות ציבורית, שנערכה באוניברסיטת תל-אביב ובמכון הישראלי לדמוקרטיה. מרבית המשתתפים בוועידות אלה, מישראל ומחו"ל, שותפים לדעה שהמדיניות הציבורית בישראל ניצבת על פרשת דרכים. כל תחום של המדיניות עלה בזמן מן הזמנים על סדר היום הפוליטי. בתחומים רבים נעשו שינויים מפליגים או שהומלץ על כאלה, במיוחד בתחומים שהיוו באופן מסורתי את אבני היסוד של מדינת הסעד - חינוך, בריאות, שיכון, ביטוח סוציאלי, תעסוקה וזכויות האזרח. למעשה, תפקידי המדינה עצמה והיקפם משתנים גם הם, במונחי הגבולות ההיסטוריים של "ציבורי" ו"פרטי" ושל מבנה השלטון.

הספר בוחן את ההתפתחויות המרכזיות ואף את המצב הנוכחי במדיניות הציבורית בישראל. החלק הראשון מנתח את ההקשר המוסדי-פוליטי שבתוכו מתהווה המדיניות הציבורית ובו היא מיושמת ומוערכת. המאמר הראשון בחלק זה, שנכתב על-ידי דוד נחמיאס ואיתי סנד, נקרא "משילות ומדיניות ציבורית". המחברים בוחנים את הקושי הכרוך בשינוי ההסדרים המוסדיים במערכות דמוקרטיות, ואת ההשלכות של שינויים אלה על עיצוב המדיניות הציבורית ויישומה.

הדגש בחלק הראשון הוא על חשיבותם של המוסדות, על ההבדלים ביניהם בתהליכי קביעת המדיניות ועל התוצאות הנובעות מכך. גילה מנחם בוחנת את התפתחות הפרדיגמות המדיניות של מדיניות המים הישראלית מאז קום המדינה, ומחלקת התפתחות זאת לשלוש תקופות עיקריות. שלמה חסון מנתח את ההתארגנות השכונתית מנקודת מבט היסטורית. מחקרו בוחן את התנאים המבניים שבהם התפתחו ארגונים שכונתיים, את התהליך החברתי-היסטורי שבאמצעותו הוקמו, את משמעותם, ואת יחסי הגומלין בין הפעילים שהקימו את הארגונים לבין נציגי השלטונות. במאמר האחרון בחלק זה מצביע אריק כרמון על מקומם של מכוני חשיבה במציאות של הדמוקרטיה הישראלית, ומציג את המכון הישראלי לדמוקרטיה כדגם לפעולה של מכון חשיבה.

ארבעת המאמרים בחלק השני של הספר מתמקדים בשיתוף המוסדי בכוח השלטון: המוסד שבו עוסק המאמר הראשון בחלק זה הוא השירות הציבורי אשר גדל בהיקפו, במקצועיותו ובעצמתו ונעשה גורם מרכזי במדיניות. יצחק גל-נור, דוד רוזנבלום ואלון יראוני סוקרים את הניסיון להנהיג רפורמה בשירות המדינה בשנים 1996-1994. הניסיונות לערוך רפורמות בשירות המדינה, כדי שיהיה אחראי ואפקטיבי יותר, נכשלו למעשה. דוד דרי בוחן את השלטון המקומי ואת תהליך הביזור דה-פקטו שעבר עליו, שהוא תוצאה של היעדר הכרעה לגבי רפורמה. לרשויות המקומיות ניתנה חירות פעולה ניכרת וסמכויות בלתי תלויות לקבלת החלטות אך רק באופן בלתי-פורמלי, דבר שאִפשר להותיר על כנם היבטים מסוימים של המדיניות הריכוזית.

בית המשפט העליון הוא מוסד חשוב נוסף השותף לעיצוב המדיניות הציבורית. מרדכי קרמניצר בוחן במאמרו כיצד בית המשפט העליון, ביושבו כבג"צ, מעצב מדיניות ציבורית. הוא בוחן את פסיקות בג"צ ביחס לסוגיית השוויון בין המינים. נראה שבית המשפט העליון הפך לפעיל יותר בקביעת מדיניות, בפרט כתוצאה מן "המהפכה החוקתית". מהפכה זאת, הבאה לידי ביטוי בין השאר במדיניות הפעולה החיובית, מחזקת את מיסוד השינויים במדיניות. גם מוסד מבקר המדינה עבר שינוי והרחיב בהדרגה את היקף סמכויותיו. עירא שרקנסקי סוקר ומנתח את הסמכויות והשיטות של מבקר המדינה, את מדיניות הביקורת הציבורית וההתנהגות הפוליטית ואת הפעילות של המבקר ביחס לפוליטיקה המפלגתית. הוא נדרש גם לשאלה מי מבקר את המבקר.
החלק השלישי של הספר כולל ניתוח ביקורתי של קווי המדיניות הציבורית בכמה תחומים. המאמרים בחלק זה נשענים על המסגרות הרעיוניות שפותחו בחלק הראשון, וכוללים דילמות מדיניות והמלצות. אסף רזין ואפרים צדקה בוחנים את המדיניות הכלכלית בפעולה. המאמר סוקר את התפקיד שממלאים חוסר האיזון התקציבי והחוב הציבורי הנובע ממנו בהתפתחותה הכלכלית של ישראל בתקופה האחרונה. אברהם יוגב דן בשאלה האם יש מקום למדיניות חינוך ממלכתית מרכזית בעידן הפוסטמודרני. אריה שירום עוסק במאמרו בעיצוב והתפתחות מדיניות התאגוד של בתי חולים ציבוריים בישראל. נעמי כרמון סוקרת את חמישים השנים הראשונות של מדיניות השיכון בישראל. אברהם דורון מצביע על שתי מגמות פוליטיות ששלטו במדיניות הרווחה של ישראל בשנות ה80- וה90-: צמצום האחריות והמעורבות של המדינה בדאגה לרווחת האוכלוסייה והרחבת הדאגה של הכלל לרווחת קבוצות נבחרות באוכלוסייה בתחומי חיים נוספים. במאמר החותם את הספר, רוברט פסוול ויוסי ברכמן מציגים את אתגרי העשור למדיניות התחבורה הציבורית בישראל.

הספר פורס תמונה רחבה ומורכבת של המדיניות הציבורית בישראל. הוא עשוי לשמש מורה דרך בפרשת הדרכים שבה עומדת המדיניות הציבורית בישראל.