הצעות חוק פרטיות

לאילו תכליות מניחים חברי הכנסת הצעות-חוק על שולחן הכנסת?
במהלך כהונתי בכנסת השתנתה הראייה שלי לגבי מהו חוק: בתחילה חשבתי שחוק זה דבר מהותי שמשנה סדרי עולם. עם הזמן נוכחתי שהצעות חוק יכולות גם להתייחס לתיקונים קטנים של חקיקה קיימת - תיקונים אלה מהווים סוג אחד של הצעות חוק. לעתים, הרשויות אינן פנויות או שאינן ערות לצורך בחקיקה שעולה מן השטח בעוד שחבר-הכנסת ער יותר למתרחש בשטח. כך למשל, הגשתי הצעת חוק למתן פיצויים מוגדלים לילדי משפחה שבה האם נרצחה על ידי האב. לפעמים הגשת הצעת חוק מפנה את תשומת ליבו של משרד המשפטים לצורך בחקיקה כוללת ומקיפה בנושא מסוים. לעתים, נעשה שימוש בחקיקה לשם השגת יעדים פוליטיים מובהקים דוגמת חקיקה שעניינה שמירה על ארץ-ישראל (חוק ירושלים, למשל). כך שתכלית החקיקה היא בעלת פנים רבות: מצד אחד תכליתה השגת יעדים לטובת הציבור ומצד שני יש גם חקיקה הצהרתית שיש לה משמעות פוליטית עמוקה.

האם ריבוי הצעות החוק עלול לגרום, לדעתך, לזילות הגשת הצעות חוק כערוץ פעילות רצינית של המחוקק?
בודאי שיש זילות, כמו שיש פופוליזם בכל-כך הרבה תחומים, בשיח הציבורי ובתקשורת. ערוץ החקיקה משמש כלי בידי חבר-הכנסת גם הודות לעוצמתה של התקשורת. ח"כ יודע שגם אם אין שום סיכוי להעביר את הצעת החוק, עדיין כשיגיש הצעת-חוק הוא יזכה לתשומת לב תקשורתית, והציבור שבחר בו ידע שהוא עשה משהו.

במדינות שונות קיימות הגבלות על הצעות חוק פרטיות, למשל, יש הגבלה על חקיקה שכרוכה בהגדלת תקציב. מה דעתך על אימוץ הגבלות מעין אלה בישראל?
אני הייתי מברכת על קביעת מגבלה לתקציב שאפשר להעביר על ידי חקיקה. בהרכב הנוכחי של הכנסת יש בעייתיות שכן האינטרס הפרטיקולרי שולט בכיפה, כך שקשה לממשלות לעצור חקיקה, בעיקר בעלת משמעות תקציבית. הייתי מברכת על קיומה של הגבלה תקציבית בחקיקה אם כי אז יכול להיווצר מצב שבו הממשלה דואגת לאינטרסים הפרטיקולריים של מפלגות הקואליציה ודווקא האופוזיציה, נדרשת להיות ממלכתית, ולא לפרוץ את מסגרת התקציב באמצעות חקיקה פרטית. יחד עם זאת, אני מקווה שיבוטל חוק הבחירה הישירה, ושתיווצר מגמה שבה האחריות הציבורית תגבר על הפופוליזם הרגעי.