כללי פסלות של שופטים

הזכות למשפט הוגן נחשבת זכות יסוד הנמנית על עיקרי הצדק הטבעי. זכות זו נשענת על שני בסיסים: החובה לראות בבעל הדין חף מפשע עד שהוכחה אשמתו; והזכות להישפט בפני שופט חסר פניות.

כלל יסוד זה, כי השופט לא יעדיף בעל דין ויהיה נטול דעה קדומה, הוא תנאי לאמון הציבור בהליך השיפוטי ומוכר גם במשפט המנהלי כמצב של היעדר ניגוד אינטרסים. ואכן, חוק יסוד השפיטה מחייב את השופט להצהרת אמונים שבתוכה התחייבות: "לא להטות משפט ולא להכיר פנים". בהמשך לכך נקבעו בחוק בתי המשפט, בחוק סדר הדין הפלילי ובתקנות סדרי הדין האזרחי סדרי הדין לפסילתם של שופטים. לפיהם, בקשה לפסילת שופט תועלה כטענה מקדמית, תידון בפני השופט היושב בדין ותוכרע לפי שיקול דעתו. ערעור על החלטת השופט יוגש בהליך הפלילי לבית המשפט העליון, ובהליך האזרחי לערכאה הגבוהה הבאה. דא עקא, בכל החוקים האלה נותרו העילות לפסילת שופט סתומות, ולא נקבע מתי ובאילו נסיבות יתעורר החשד למשוא פנים.
הכנסת נתנה פירוש ראשון להוראה על שיפוט הוגן בחודש מרס, בחוק נושאי משרה שיפוטית, התשס"ד-2004. חוק זה קובע עילות פסלות אוטומטיות, במצב של ניגוד אינטרסים, שאינן נתונות לשיקול דעתו של השופט. החוק מונע משופטים לשבת בדין שבו הם נמצאים בקרבה אל צד להליך או אל בא כוחו. כמו כן, שופטים מנועים מלשבת בדין אם יש להם עניין כספי או אישי בהליך או אם היו מעורבים בעניין בדרך כלשהי.

חקיקה זו לא נעשתה בחלל ריק. בית המשפט העליון פסק כבר ב-1954 כי "כל נגיעה כספית או חפצית בנשוא הדיונית, קטנה או גדולה, משמשת פסול אוטומטי..."
בנוסף, במסמך כללי האתיקה השיפוטית (1993), שנכתב על-ידי נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, נקבע כי "שופט לא יישב בדין במשפט בו קרבה משפטית או חברתית לבעל דין, לפרקליט המופיע בתיק או לעד מרכזי, או טיפול קודם בעניין נשוא הדיון לפני מינויו לשופט..." אלא שמסמך זה נעדר תוקף מחייב ולא עוגן מעולם בחוק וכך, כאשר התעוררו מצבים של חשש למשוא פנים, לא הזדרזו שופטים לפסול עצמם מלשבת בדין (ראו עתירתו של העיתונאי יואב יצחק נ' השופט תיאודור אור).

אכן, פסילתו של שופט היא סוגיה רגישה. זהו הליך שבתי משפט בארץ ובעולם ממעטים מאוד לנקוט, משום שיש בו כדי להטיל ספק ביכולתו המקצועית של השופט וכן לעכב הליכי משפט. עם זאת, כאשר הנסיבות דורשות זאת מקובלת הבחנה בין כשירותו הכללית של שופט לבין כשירותו הייחודית לדון בתיק.

משהוגשה בקשה לפסילת שופט נהוג להתייחס לשני סוגים של עילות: עילות פסילה של ניגוד אינטרסים כפי שמתואר בחוק לעיל - היכרות ממשית, קרבה משפחתית ועניין כספי - מה שאפשר לכנות "שופט היושב בדין עצמו"; ועילות של דעה קדומה. טענות אלה סבוכות יותר להוכחה, והן נפתרות על פי רוב בכל מקרה לגופו.

במרבית המדינות הדמוקרטיות העילות לפסילתו של שופט בגין ניגוד אינטרסים מעוגנות בחוק; לא כן לגבי עילות פסילה בגין דעה קדומה. תלונה על התבטאות של שופט הנוגעת לנושא הדיון מעוררת שאלות מהותיות - האם מצופה משופט הממונה בשלהי הקריירה שלו (כנהוג במרבית המדינות האנגלוסקסיות, וגם אצלנו) להיות "לוח חלק" ונעדר עמדות, גם פומביות, בנושאים מרכזיים? האם אפשר לבודד שופט מן העולם שמסביבו, מידיעות עיתונאיות ומכל מידע מוקדם הנוגע למשל לבעל דין המוכר בציבור? לעתים מוטל על בית המשפט לאמוד את משקלה של אמירה אחת או של שיחות אקראיות בין שופט לצד אחד, בבקשת פסילה על יסוד טענת דעה קדומה.

כדי להכריע בשאלות אלה בתי המשפט מפעילים את מבחן האפשרות הממשית או את מבחן החשד הסביר. מבחן האפשרות הממשית נזכר לראשונה בפרשת ידיד - פסק הדין המנחה בנושא פסלות שופטים שניתן על-ידי השופט אגרנט ב-1975. מבחן זה, המקובל בפסיקה הישראלית, בודק האם הכרחי להתרשם מתוך מכלול הנסיבות כי נמנע מן השופט לשפוט את בעלי הדין באופן ניטרלי. כאן יש התחשבות במראית פני הצדק אלא בעובדות לאשורן כפי שרק בית המשפט מודע להן ולא הצד המתלונן. מבחן החשד הסביר, המוכר בחקיקה האמריקאית, הוא מבחן חמור פחות המתחשב גם במראית פני הצדק, ונדרש להתרשמותו החיצונית של "האדם הסביר". מבחן זה אינו מחייב הוכחת אפשרות ממשית להפרת הצדק. כפי שנראה להלן, בתי משפט פוסחים לעתים על שני המבחנים, לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

ארצות הברית
התיקון החמישי לחוקה מבטיח את הזכות להליך הוגן. פירוט עילות פסלות מופיע בחוק (28 U.S.C 455) ומתייחס למצבים של ניגוד אינטרסים. במסגרת זו, השופטים מונחים להיות מודעים לכלל נכסיהם וקשריהם הפיננסיים.

"אכן, פסילתו של שופט היא סוגיה רגישה. זהו הליך שבתי משפט בארץ ובעולם ממעטים מאוד לנקוט, משום שיש בו כדי להטיל ספק ביכולתו המקצועית של השופט"

החוק מדגיש את השיקול של מראית פני הצדק; ובכל זאת שופטים רבים נמנעים מלפסול את עצמם גם כאשר נוצר רושם ממשי של ניגוד אינטרסים. סוגיית פסילתו של שופט בית המשפט העליון עלתה לאחרונה לכותרות כאשר שופט בית המשפט העליון אנטונין סקליה סירס לפסול את עצמו מלדון בערעור של סגן הנשיא דיק צ'ייני, שבילה עמו במסע ציד זמן מה לפני כן.
סוגיית פסילה מכרעת ליוותה את הדיון המשפטי על ספירת הקולות החוזרות בפלורידה בהתמודדות בין בוש לבין אל גור על הנשיאות. השופט קלרנס תומס נקרא לפסול את עצמו, לאחר שנחשף כי אשתו עוסקת באיוש משרות בממשל בוש. לו היה פוסל את עצמו לא הייתה נשללת העתירה, שנדחתה בסופו של דבר על חודו של קול - חמישה שופטים כנגד ארבעה. ההחלטה היטיבה עם עניינו של המועמד הרפובליקני ותוארה על-ידי מבקרים כנקודת השפל של מערכת המשפט האמריקנית.

אין פירוט בחוק האמריקני בעילות פסילה על רקע דעה קדומה, ובתי המשפט נדרשים לקוד האתי של שופטים פדרליים. בשנים האחרונות התפרסמו כמה מקרים של פסילה על בסיס טענת דעה קדומה: ב-2001 נפסל שופט בית המשפט המחוזי תומס פנפילד ג'קסון, בשל התבטאויות עוינות כלפי יו"ר מיקרוסופט ביל גייטס, והקבלת החברה לכנופיית סוחרי סמים. תביעות רבות לפסילה הוגשו בשל אמונתם הדתית של השופטים (ראו התביעה שנדחתה לפסילת שופט מורמוני באיידהו ב-State of Idaho v. Freeman) ולאחרונה נקרא שופט בית המשפט העליון, אנטונין סקליה, לפסול את עצמו לאחר שנכח בארוחה מטעם ארגון המתנגד למתן זכויות להומוסקסואלים.

ברמה המדינתית, בעיה ייחודית מתעוררת בנוגע לשופטים נבחרים. אלה מנהלים מסע בחירות לפני בחירתם, שבמהלכו הם משמיעים הצהרות בזכות ובגנות סוגיות שנויות במחלוקת. מכיוון שכך, עלתה השאלה מהי כשירותו של שופט לישב למשל במשפטו של מתנגד אלים להפלות, לאחר שהתבטא במהלך מסע הבחירות שלו בעד או נגד הפלות. פסיקה מ-2002 של בית המשפט העליון בארצות הברית (המפלגה הרפובליקנית של מינסוטה נ' White) אסרה על הגבלת נאומי בחירות אלה בשם חופש הביטוי, ופתחה פתח לריבוי בבקשות פסילה. פסילות על בסיס קרבה משפחתית, עניין כספי והיכרות ממשית מנוגנות בחוקותיהן של מרבית מדינות ארצות הברית שאימצו את הקוד האתי של לשכת עורכי הדין האמריקנית.

בריטניה
בהיעדר חוקה, גזרו בתי המשפט מעיקרי הצדק הטבעי את עקרון פסילתו של שופט בנסיבות של קרבה אישית. דוגמה מן העת האחרונה הייתה פסילתו ב-1998 של שופט בבית הלורדים מלדון בבקשת ההסגרה של הרודן אוגוסטו פינושה, בשל קשריו של השופט עם ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, אחד העותרים בפרשה. הפסילה לא התבססה על חקיקה אלא על הלכות פסוקות של בתי המשפט בבריטניה ועל מסורת אתית של התנהגות שופטים. בבקשות פסילה על סמך טענת דעה קדומה קיים פסק דין מנחה של בית המשפט לערעורים מ-1993 (R. v Gough), העושה שימוש במבחן החשד הסביר ובמראית פני הצדק.

קנדה
עקרון הניטרליות בשיפוט מופיע בסעיף 11 להצהרת זכויות האדם הקנדית וזוכה למעמד חוקתי. בית המשפט העליון בקנדה קבע בשורה של החלטות פסילות של שופטים על בסיס חשד סביר לצדק. ב-1999 החליט בית המשפט העליון של קנדה לפסול שופט משורותיו, לאחר שנודע כי בצעירותו היה ומך פעיל בהתרת זכויות לשוניות למיעוט הצרפתי בכמה פרובינציות קנדיות. השופט נפסל על יסוד חשש למראית פני הצדק מבלי להידרש להוכחת "ודאות קרובה" למשוא פנים.

אוסטרליה ודרום אפריקה
אין עילות פסולות אוטומטיות המעוגנות בחוק. גם בתי המשפט כופרים בעילות פסלות אוטומטיות, ובוחנים כל מקרה לגופו. לאור זה קורה לא-אחת כי שופט שיש לו קשרים מקצועיים או פיננסיים עם אחד מן הצדדים אינו נפסל מלדון בתיק.

מדינות היבשת
הזכות למשפט הוגן מעוגנת בחוקה. עילות פסלות מופיעות על רוב בסדרי הדין הפלילי. כך בגרמניה, סעיף 22 לסדר הדין הפלילי קובע כי שופט ייפסל בנסיבות של קרבה משפחתית או מעורבות אישית בנושא הנדון.

צרפת
בתי המשפט פוסקים לאורו של סעיף 6 להצהרה האירופית לזכויות אדם. סעיף זה מספק את הבסיס החוקתי לזכות למשפט הוגן ובמשתמע להרכב חסר פניות. בית הדין האירופי לזכויות אדם פירש סעיף זה כמצדיק פסילה במצבים של ניגוד אינטרסים.

לאחרונה דחה בית הדין הבין-לאומי לצדק בקשה של ישראל לפסול שופט מצרי בהרכב שדן בשאלת חוקיות של גדר ההפרדה. בקשת הפסילה התבססה על התבטאותו בעבר נגד ישראל בהקשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בית המשפט דחה את הבקשה בתואנה כי השופט התבטא כך מתוקף תפקידו כדיפלומט - ובכך ביטא את דעת ממשלתו ולא את דעתו הוא.

מרבית מערכות המשפט נוקטות גם צעדים פרוצדורליים כדי להקדים ולמנוע את בקשות הפסילה על יסוד טענת דעה קדומה. אחד מהם הוא הנוהג להפריד בהליכים פליליים בין שופט הדן בהארכת מעצר, אשר גיליון ההרשעות הקודמות וחלק מן הראיות גלוי בפניו, לבין שופט היושב במשפט עצמו. השאיפה היא להימנע ממצב שבו שופט אחד ממלא את שני התפקידים וכבר גיבש לעצמו דעה על בעל הדין. בנוסף קיים בישראל נוהג שלפיו יועצים משפטיים לשעבר הממונים לשופטים, אינם יושבים במשפטים פליליים בחודשים הראשונים לכהונתם.
לאור זה מעניין יהיה לעקוב אחר חלוקת התיקים בבית המשפט העליון בהרכבו החדש, המונה בין שורותיו את פרקליטת המדינה לשעבר ואת היועץ המשפטי לממשלה לשעבר - מי שעמד בראש מערכת התביעות בישראל בשנים האחרונות.

הכתוב מבוסס על:

• ב"ש 48/75, ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (2) 375.

• שמגר מאיר, "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט, "אבידע" - דעת ומידע, 1987.

• היועץ המשפטי לממשלה, בקשות מטעם המדינה בעניין פסילות שופט וטיפול בבקשות פסילה של צדדים אחרים, אוקטובר 2002.

• Friedland, M.T., "Disqualification or Suppression: Due Process and the Response of Judical Campaign Speech", Columbia Law Review. Vol. 104, April 2004.