הפיכה דמוקרטית
האסוציאציות החולפות בראשנו כאשר אנו שומעים את המונח "הפיכה" הן של אנרכיה, אלימות ומשטר דיקטטורי; אולם בעשורים האחרונים מתברר שהפיכה יכולה גם להיות שקטה וללא אלימות, ולהוביל למשטר דמוקרטי. תופעה מעניינת זו של הפיכה דמוקרטית עומדת במוקד מאמר זה. האם קיימת משמעות למונח "הפיכה דמוקרטית", מה מייחד הפיכה דמוקרטית מהפיכות רגילות, ומה אפשר ללמוד ממקרים בעבר על מידת ההצלחה של הפיכות דמוקרטיות?
האסוציאציות החולפות בראשנו כאשר אנו שומעים את המונח "הפיכה" הן של אנרכיה, אלימות ומשטר דיקטטורי; אולם בעשורים האחרונים מתברר שהפיכה יכולה גם להיות שקטה וללא אלימות, ולהוביל למשטר דמוקרטי. תופעה מעניינת זו של הפיכה דמוקרטית עומדת במוקד מאמר זה. האם קיימת משמעות למונח "הפיכה דמוקרטית", מה מייחד הפיכה דמוקרטית מהפיכות רגילות, ומה אפשר ללמוד ממקרים בעבר על מידת ההצלחה של הפיכות דמוקרטיות?
האם קיימת משמעות למונח "הפיכה דמוקרטית"?
המונח "הפיכה דמוקרטית" טומן בחובו סתירה פנימית קשה. מצד אחד, אחד הערכים החשובים ביותר בדמוקרטיה הוא פתרון סכסוכים באמצעות משא ומתן - שהרי משטרים דמוקרטיים משתדלים להימנע משימוש בכוח, ומעדיפים דרך של משא ומתן לפתרון סכסוכים פנימיים וחיצוניים. צד שני, הפיכה היא אמצעי כוחני לשינוי משטר; זאת גם אם מדובר בהפיכה ללא אלימות. כנגד טיעון זה יש לזכור שהפיכות דמוקרטיות אינן מתרחשות יש מאין, אלא הן תוצאה של תסכול גדל והולך של חלקים גדולים מן הציבור מסירוב מתמשך של מנהיגיו לעבור תהליך של דמוקרטיזציה. ההפיכה היא הכלי האחרון שהציבור נוקט כדי להביא לדמוקרטיזציה. סתירה נוספת נובעת מהמונח הלועזי הנפוץ ל"הפיכה דמוקרטית" - "Democratic Revolution". יש הטוענים שהתואר "מהפכה" אינו יאה לאירוע המביא לשינוי משטרי ללא שינוי חברתי מהותי במדינה (כמו המהפכה הצרפתית והקומוניסטית). מאחר והפיכות דמוקרטיות אינן קוראות לשינוי הסדר החברתי, אין לאפיין אותן כמהפכות. מסיבה זו השימוש במאמר זה יהיה במונח "הפיכה דמוקרטית".
מהי הפיכה דמוקרטית?
מחלוקת קיימת בקרב החוקרים לגדי הגדרת "מהפכה" בכלל ו"הפיכה דמוקרטית" בפרט. עם זאת, מחקרים מצביעים על כמה מאפיינים המייחדים "הפיכות דמוקרטיות" מהפיכות רגילות.
1. התקוממות ספונטנית - הפיכות רגילות מתוכננות לרוב מראש על-ידי מנהיגיהן. לעומת זאת, הפיכות דמוקרטיות אינן מתוכננות מראש על-ידי יחידים או קבוצות, אלא פורצות באורח ספונטני.
2. היעדר אלימות - מרבית ההפיכות מלוות באלימות ובשפיכות דמים, ולרוב המנהיגים המודחים ומקורביהם מוצאים להורג. לעומת זאת, הפיכות דמוקרטיות אינן מלוות בשפיכות דמים, מאחר שמנהיגי ההפיכה אינם בעלי רצון או אמצעים להשתמש בכוח.
3. הרכב הקבוצה המהפכנית - הקבוצות המשתתפות בהפיכות הן לרוב מן המעמדות הנמוכים (הפיכות עממיות) או המעמדות השליטים (הפיכות חצר). מאפיין נוסף של הפיכות אלה הוא שהן פורצות מהפריפריה על-ידי המעמדות הנמוכים, או ממוקדי שלטון (כמו מחנות צבא או משרדי ממשלה) על-ידי קבוצות השותפות בשלטון. לעומת זאת, בהפיכות דמוקרטיות המעמד הבינוני הוא הקבוצה הדומיננטית בהפיכה.
4. תוצאת ההפיכה - בהפיכות רגילות, מטרת מנהיגי המהפכה היא השתלטות על השלטון במדינה; לעומת זאת, המטרה של מנהיגי הפיכה דמוקרטית היא משטר דמוקרטי.
מבט עולמי
למרות האופטימיות הרבה המלווה הפיכות דמוקרטיות, הצלחתן אינה מובטחת. היו מקרים שבהם ההפיכה הדמוקרטית הצליחה בצורה מלאה, והתוצאה הייתה כינון משטר דמוקרטי. מנגד היו מקרים שבהם התוצאה הייתה חלקית בלבד; כלומר, ההפיכה הצליחה לעגן אלמנטים דמוקרטיים כמו בחירות חופשיות, אך נכשלה בהטמעה של עקרונות דמוקרטיים כמו זכויות אזרח ואדם. כמובן שהיו מקרים שבהם ההפיכה דוכאה על-ידי המנהיגים השליטים, או לחלופין הביאה לשלטון מנהיג דיקטטורי אחר.
הצלחה מלאה
מזרח גרמניה וצ'כוסלובקיה (1989) - בעקבות תהליך הפרסטרויקה שיזם גורבצ'וב, החלה התעוררות בקרב רבים מאזרחי מזרח גרמניה וצ'כוסלובקיה. בשתי מדינות אלה פרצו שביתות נרחבות, וההמונים התכנסו בכיכרות וקראו למנהיגים הקומוניסטים לעזוב את תפקידם. הלחץ הבלתי-אלים נשא פרות והביא לנפילת השלטון הקומוניסטי בשתי המדינות. במזרח גרמניה הדבר הביא בסופו של דבר לאיחוד עם מערב גרמניה. בצ'כוסלובקיה, שבה ההפיכה נודעה בשם "מהפכת הקטיפה", היא הביא לבסוף לחלוקת המדינה לשתי מדינות דמוקרטיות עצמאיות, צ'כיה וסלובקיה.
פיליפינים (1986) - תחת הנהגתה של קוראסון אקינו, הצליחו הפגנות המונים בבירה מנילה להביא לנפילת משטרו של הדיקטטור מרקוס. למרות הצלחת ההפיכה הדמוקרטית, חלפו עשר שנים עד שאפשר היה להגדיר את הפיליפינים כמדינה דמוקרטית בצורה מלאה.
דרום קוריאה (1987) - דרום קוריאה הייתה נתונה תחת שלטון צבאי מאז הקמתה ב-1948. ב-1987 החלו הפגנות סטודנטים בבירה סיאול ובערים אחרות לצבור תאוצה, עד אשר הובילו בסיום השנה לבחירות דמוקרטיות ראשונות לנשיאות המדינה. עם זאת, רק חמש שנים לאחר ההפיכה נבחר לראשונה בדרום קוריאה נשיא אזרחי שלא משורות הצבא.
תאילנד (1992) - עד 1992 התחלק השלטון בתאילנד בין המלך לבין הצבא. במרס 1992 החלו הפגנות המוניות של המעמד הבינוני בבירה בנקוק, נגד המשטר הצבאי. בעקבות הריגת 50 מפגינים ולאחר לחץ מתמשך של המפגינים, הצליח המלך לשכנע את ראשי הצבא להעביר את השלטון לידיים אזרחיות. עם זאת, השלמת הפיכת תאילנד למדינה דמוקרטית התרחש רק ב-1997, לאחר שיפור במצב זכויות האדם והאזרח במדינה.
סרביה - המאבק הדמוקרטי נגד שלטון היחיד של מילוסביץ' החל ב-1996, כאשר המונים הפגינו בעקבות חשדות לזיופים בבחירות; אולם הפגנות אלה לא הצליחו להביא לנפילת המשטר. לאחר הבחירות בספטמבר 2000 הפגינו מאות אלפים ברחובות בלגרד נגד הניסיון הבוטה של מילוסביץ' לזייף את תוצאות הבחירות. הפעם השיגו ההפגנות את מטרתן, ומשטרו של מילוסביץ' הופל. עם זאת, רק לאחר שנתיים - לאחר שהושג הסכם בין סרביה לבין מונטנגרו המסדיר את מערכת היחסים ביניהן - אפשר היה להגדיר את סרביה כמדינה דמוקרטית.
הצלחה חלקית
בנגלדש - ב-1990, לאחר 20 שנה של שלטון צבאי, הצליחו הפגנות המונים להביא לבחירות דמוקרטיות ראשונות במדינה; אולם יריבות קשה בין האופוזיציה לממשלה מונעת המשך תהליך הדמוקרטיזציה.
אינדונזיה - שלטונו הדיקטטורי רב-השנים של סוהרטו בא אל קצו ב-1999, לאחר הפגנות ומהומות בערים הגדולות על רקע התדרדרות המצב הכלכלי. באותה שנה נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות חופשיות לתפקידים בכירים במדינה. עם זאת, המערכת השיפוטית באינדונזיה עדיין כפופה לממשלה ולצבא, דבר הפוגע אנושות בזכויות האזרח והאדם במדינה.
כישלון
פקיסטן - ב-1988, לאחר מות השליט זיעא, החל גל הפגנות בפקיסטן בדרישה לבטל את זכות הצבא לפזר את הממשלה. ההפגנות נכשלו בהשגת יעדן, והמצב החמיר עוד יותר לאחר פיזור הממשלה וכינון משטר צבאי ב-1999.
בורמה - ב-1988 יצאו אלפי סטודנטים לרחובות להפגין נגד החונטה הצבאית השולטת במדינה מאז 1962. לאחר שכ-3,000 מפגינים נורו בידי הצבא, דוכא ניסיון ההפיכה.
סין - לאחר הצלחת ההפיכות הדמוקרטיות במזרח אירופה, החלו המוני סטודנטים סינים להפגין בכיכר טיינאנמן ובערים אחרות נגד השלטון הדיקטטורי בסין. ההפגנות דוכאו באכזריות, ואתן הדרישה לדמוקרטיזציה בסין.
מלזיה - לאחר שסגן ראש הממשלה הורשע בקבלת שוחד, יצאו מאות להפגין נגד גזר הדין שנתפס כמשפט פוליטי. המפגינים נעצרו, ולא חל כל שינוי במשטר המלזי.
נפאל - לאחר כמה מערכות בחירות חופשיות, פיזר מלך נפאל ב-1960 את הפרלמנט ואסר על פעילות פוליטית. ב-1990 כפתה שורה של הפגנות המוניות על המלך להתיר בחירות חופשיות ולכונן חוקה בעלת מאפיינים דמוקרטיים. המלחמה המחתרת המאואיסטית ורצח משפחת המלוכה הביאו את המלך ב-2002 לפזר את הפרלמנט ללא קביעת תאריך חדש לבחירות, ולרכז בידיו סמכויות ביצועיות. למרות ביטול מצב החירום בפברואר השנה, נמנע המלך מקביעת תאריך לעריכת בחירות ולכינון מחדש של הפרלמנט (להרחבה על הנעשה בנפאל ראה פרלמנט 47, מרס 2005).
הפיכת הורד וההפיכה הכתומה
מדינות שהיו בעבר חלק מברית המועצות עמדו בשנים האחרונות במוקד תשומת הלב: גרוזיה, אוקראינה וקירגיסטן. בגרוזיה החל גל של הפגנות לשטוף את המדינה לאחר הבחירות בסוף 2003. המפגינים קראו למנהיג גרוזיה הוותיק שוורדנאדזה להתפטר, לאור חשדות בדבר זיופים בבחירות. ניסיון הפיכה זה שכונה "הפיכת הורד", נשא פרי. בתחילת 2004 התפטר שוורדנאדזה ונערכו בחירות חדשות לנשיאות. כשנה לאחר מכן התרחש אירוע דומה באוקראינה, במה שמכונה "ההפיכה הכתומה". שמועות על זיופים בבחירות הביאו מאות אלפים להפגין בבירה קייב בעד בחירות חוזרות. הפגנות ההמונים הביאו את בית המשפט העליון להכריז על בחירות חוזרות, שבהן זכה יושצ'נקו. הצלחת ההפיכה הדמוקרטית כאן השפיע גם על תושבי קירגיסטן. במדינה זו יצאו אלפים לרחובות נגד הנשיא אקייב, במחאה על חשדות לזיופים בבחירות האחרונות. גם במקרה זה הובילו ההפגנות להדחת הנשיא ולהקמת ממשלה חדשה.
לאור הניסיון של מקרים כמו נפאל ואינדונזיה, חשוב לציין שרק בעוד כמה שנים יהיה אפשר להעריך כראוי את מידת הצלחתן של הפיכות אלה. לאור מדיניות החוץ של הנשיא בוש, היינו מצפים לראות הפיכות דמוקרטיות גם במדינות במזרח התיכון. ייתכן שהאירועים בלבנון לאחר רצח הנשיא חרירי מעידים על ניצנים של הפיכה דמוקרטית בלבנון. זאת רק אם הפגנות ההמונים, שהצליחו להביא להחלטת סוריה להסיג את צבאה מלבנון, יצליחו להביא לכינון משטר דמוקרטי במדינה.
סיכום
התופעה של הפיכה דמוקרטית צברה תאוצה מאז סיום המלחמה הקרה. הצלחתן של הפיכות דמוקרטיות במזרח אירופה השפיעה על אזורים אחרים בעולם. עם זאת, מרבית מקרי ההצלחה של הפיכות דמוקרטיות התרחשו במרחב האירופי. תופעה מעניינת נוספת היא שחשדות באשר לזיופים בבחירות הן ששימשו כזרז לפרוץ חלק ניכר מן ההפיכות האחרונות. מעניין יהיה לראות האם בעתיד מדיניות החוץ של הנשיא בוש, הדוגלת בעידוד תהליך של דמוקרטיזציה, אכן תצליח להרחיב את הופעה של הפיכות דמוקרטיות.
הכתוב מבוסס על:
• Thompson, M.R., "Whaever Happened to Democratic Revolution?", Democratization, Vol. 7(4), 2000, pp. 1-20.
• http://www.freedmwatch.or