כאן שביתה! על תרבות השביתות הישראלית

שביתת עובדי משרד החוץ בינואר 2011, שביתת הפרקליטים ב-2010, שביתת הסגל האקדמי הבכיר ב-2007, שביתת הנמלים ב-2004, שביתת הרופאים הגדולה ב-1983 – אלה כמה מהשביתות הבולטות בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואליהן מצטרפות גם השביתות ה"כמעט קבועות" ברשויות המקומיות, בביטוח הלאומי, בכלל המשק וכיו"ב. כל אלה יחד מעלים את השאלה הבלתי נמנעת: האם מדינת ישראל משביתה את עצמה לדעת? למאמר זה שתי מטרות עיקריות: האחת – לבחון את זכות השביתה, על ייעודה ומעמדה, בראי החוק והמשפט הישראליים. והאחרת – לבחון מבחינה אמפירית מהם מאפייני השביתות בישראל: מי שובת, כמה שובתים ומאילו סיבות.

מבוא

שביתת עובדי משרד החוץ בינואר 2011, שביתת הפרקליטים ב-2010, שביתת הסגל האקדמי הבכיר ב-2007, שביתת הנמלים ב-2004, שביתת הרופאים הגדולה ב-1983 - אלה כמה מהשביתות הבולטות בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואליהן מצטרפות גם השביתות ה"כמעט קבועות" ברשויות המקומיות, בביטוח הלאומי, בכלל המשק וכיו"ב. כל אלה יחד מעלים את השאלה הבלתי נמנעת: האם מדינת ישראל משביתה את עצמה לדעת?

למאמר זה שתי מטרות עיקריות: האחת - לבחון את זכות השביתה, על ייעודה ומעמדה, בראי החוק והמשפט הישראליים. והאחרת - לבחון מבחינה אמפירית מהם מאפייני השביתות בישראל: מי שובת, כמה שובתים ומאילו סיבות.

השביתה בראי החוק הישראלי

במדינת ישראל השביתה אינה מעוגנת בחוק כאחת מזכויות האדם או האזרח הבסיסיות (להרחבה ראו "זכות השביתה", בגיליון זה). זאת ועוד, בחקיקה הישראלית אין בעצם חוק המקנה לאזרחים (באופן פוזיטיבי) את הזכות לשבות. עם זאת זכות השביתה הוכרה בפועל הן בחקיקה והן בפסיקה המשפטית (דגן-בוזגלו 2007: 11; ע"א 593/81: 190).

מושג השביתה קשור הדוקות למושג "סכסוך עבודה", ועל כן מן הראוי שתחילה נבחן מהו סכסוך עבודה וכיצד החקיקה הישראלית מתייחסת אליו. מטבע הדברים סכסוך עבודה הוא מושג מעורפל שקשה לתחום את גבולותיו, שכן במובן מסוים כל מחלוקת, קטנה כגדולה, בין המעסיק לעובד יכולה להיחשב סכסוך עבודה. רק כאשר מתגלע סכסוך עבודה, עולה על הפרק השביתה, בהיותה אחד מכלי ההתמודדות של העובדים עם סכסוך זה. מבחינה זו "השביתה היא סימפטום של סכסוך עבודה ולא הסכסוך עצמו" (מונדלק 2004: 22).

חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957 מגדיר סכסוך עבודה כ"סכסוך שנתגלע בין מעביד לעובדיו או לחלק מהם, או בין מעביד לארגון עובדים, או בין ארגון מעבידים לארגון עובדים, להוציא סכסוך היחיד, באחד מהנושאים הבאים:

• כריתתו, חידושו, שינויו או ביטולו של הסכם קיבוצי;
• קביעת תנאי עבודה;
• קבלת אדם לעבודה או אי-קבלתו או סיום עבודתו;
• קביעת זכויות וחובות הנובעות מיחסי עובד ומעביד".

מקובל להבחין בין כמה סוגים של סכסוך עבודה:

א. על פי אופיו או תחומו של הסכסוך- כלכלי או משפטי. סכסוך כלכלי הוא סכסוך שנסוב על קביעת זכויות עתידיות (למשל דרישה להעלאת שכר), ואילו סכסוך משפטי עוסק במימוש זכויות קיימות (למשל, האם הסכם השכר מכובד). כלומר, בסכסוך משפטי המחלוקת בין הצדדים מקורה בפרשנות שונה של חוקי העבודה או ההסכם הקיים (מילון חילן-טק, ערך "סכסוך עבודה"). כך או כך מדובר בסכסוך בנושא של תנאי עבודה או יחסי עבודה, להבדיל מסכסוך פוליטי או מעין-פוליטי (ראו פירוט בהמשך הדברים).

ב. על פי מספר האנשים המעורבים בו- אינדיבידואלי או קיבוצי. סכסוך אינדיבידואלי מתייחס למחלוקת בין עובד יחיד למעסיקו, ואילו סכסוך קיבוצי נוגע לבעיות של קבוצה. חוק יישוב סכסוכי עבודה מתייחס מפורשות להסכם קיבוצי בלבד (מונדלק 2004: 25 26).

לנוכח חלוקה זאת אפשר לראות בשביתה - על אף היותה מעשה כוחני - מנגנון ליישוב סכסוך עבודה כלכלי-קיבוצי. שביתה, לפי חוק יישוב סכסוכי עבודה (סעיף 37א), היא "הפסקת עבודה מאורגנת, מלאה או חלקית, של קבוצת עובדים, לרבות שביתת האטה והפרעה מאורגנת אחרת של מהלך העבודה התקין". עם זאת חשוב להדגיש שחוק זה מתייחס לשביתה בשירות הציבורי בלבד (אף שאין בכך הפתעה גדולה, שהרי כמו שנראה רוב השביתות פורצות במגזר זה).

בעיני החוק הישראלי שביתה אינה נחשבת הפרת חוזה העבודה בין המעסיק למועסק (סעיף 62 לפקודת הנזיקין-נוסח חדש; סעיף 19 לחוק ההסכמים הקיבוציים תשי"ז-1957; דב"ע לו/4-5). את התפיסה הזאת חיזק בית המשפט כבר בשנת 1968: "החוק מתיר קריאה לשביתה או להשבתה, אף שיש בה כדי לגרור את הפרת חוזה העבודה, ואינו רואה בכך כל מעשה עוולה מצד הקורא כאשר העובדים או המעבידים נענים לקריאה ומקיימים שביתה או השבתה" (ע"א 573/68: 522). עם זאת, לפי בית הדין לעבודה, בעת שביתה חוזה העבודה נחשב "מושעה", ולכן בתקופה זו העובדים אינם רשאים לקבל שכר (אף שלא פעם המעסיק והשובתים מגיעים להסדרים שלפיהם השובתים בכל זאת מקבלים תשלום כלשהו על ימי השביתה) (מונדלק 2004: 39 40).

על שביתה רשאי להכריז רק ארגון עובדים המייצג את רוב העובדים הרלוונטיים לסכסוך, או - בהיעדר ארגון קבוע - הנציגות שבחרו העובדים לצורך עניין זה. כך למשל הסמכות להכריז על שביתה במגזר הציבורי נתונה ל"הסתדרות העובדים הכללית החדשה" בלבד, ולא לוועד עובדים מקומי כזה או אחר (הסתדרות עובדי המדינה; חוק יישוב סכסוכי עבודה, סעיפים 2 3).

לפני שארגון העובדים פותח בשביתה עליו להודיע על כך למעביד ולממונה הראשי על יחסי העבודה (בעבר במשרד העבודה, כיום במשרד התמ"ת) חמישה עשר יום לפחות לפני תחילתה (סעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה), במטרה לאפשר למעביד הן להיערך מבעוד מועד לקראת השביתה והן לנסות ולנהל משא ומתן עם העובדים כדי למנוע אותה. ההודעה על הכוונה לפתוח בשביתה צריכה להימסר על גבי טופס מיוחד המפרט את פרטי העובדים והמעביד, הסיבות לשביתה והתאריך המתוכנן לתחילתה (הסתדרות עובדי המדינה).

השביתה בראי הפסיקה הישראלית

אף שהמחוקק הישראלי אינו מרבה להתייחס לזכות השביתה, אפשר ללמוד עליה רבות דווקא מתוך הפסיקה המשפטית, המייחסת לזכות זו מעמד רם למדי. אחדות מקביעותיו של בית המשפט הישראלי מיטיבות לבטא את מעמדה המשפטי של זכות השביתה בישראל:

• "יש לראות בארצנו בשביתה מעין מסורת מקודשת שאין מהרהרים אחריה" (ע"א 25/71).
• "על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - ערכיו ועקרונותיו החוקתיים - דומה כי אותה 'שביתה', אשר החזקנוה תמיד כנמנית עם חירויות היסוד שאינן כתובות עלי ספר ואשר כונתה כמי ש'במהותה שייכת לא לתחום ה"זכות" אלא לתחום החירויות [...] תחסה מעתה תחת כנפיו של ערך 'כבוד האדם' המעוגן בחוק יסוד זה" (בג"ץ 1074/93).
• חופש השביתה והזכות לשבות מצויים "בחברתן הטובה של זכויות יסוד אחרות כגון חופש הדיבור, חופש ההפגנה וחופש העיסוק שאף כי אינן כתובות עלי ספר, אינן זכויות ערטילאיות, אלא הן בעלות מעמד בכורה משפטי [...] חופש השביתה נמנה אף עם הזכויות המוכרות בדין הבין-לאומי [...] והוא מוכר באמנות בין-לאומיות שישראל צד להן" (דב"ע מח/4-23).
• "זכות השביתה קנתה לה שביתה איתנה בחקיקה ובפסיקה בישראל" (ע"א 593/81)

בניגוד להגדרתה של השביתה בחוק - המדגישה בעיקר את ההיבט הטכני שבה, קרי הפסקת עבודה - בית המשפט מתייחס למושג זה באופן רחב מעט יותר. בכמה מפסיקותיו הגדיר בג"ץ שביתה כ"פעולת לחץ מתואמת הננקטת על ידי קבוצת עובדים במסגרת המאבק המקצועי שלהם עם המעביד, לשם השגת דרישות בקשר לתנאי עבודתם או בקשר לדרישות של עובדים אחרים שהוצגו למעבידם" (בג"ץ 525/84; גלילי וקורא, 2004; דב"ע לו/4-5).

הפסיקה בישראל הבחינה בין כמה סוגי שביתה, הנבדלים זה מזה במהותם, במשמעותם ובתוצאה המשפטית המתחייבת מהם (בג"ץ 1074/93; רדאי, 1994). ההבחנה בין השביתות מתבססת על שני רכיבים: האחד - נגד מי השביתה מכוונת; והאחר - מהי מטרתה:

• שביתה כלכלית- שביתה כלכלית מכוונת לרוב נגד המעביד ונועדה להגן על תנאי ההעסקה או לשפר אותם כאשר המעביד מנסה לפגוע בזכויות העובדים או מסרב לשפר את תנאי עבודתם. שביתה זו יכולה להיות מופנית גם כלפי הממשלה, בתפקידה כמעביד (למשל כאשר הממשלה מחליטה לשנות את תנאי השכר של עובדים בשירות הציבורי). שביתה כלכלית נתפסת כלגיטימית. כך למשל פסק בית המשפט ב-1968: "מטבע הדברים גורמת כל שביתה נזק [...] אבל דבר זה כשהוא לעצמו אינו פוסל את השביתה ואינו גורע מחוקיותה, בייחוד אם יש לה מטרה לגיטימית כמו שיפור מצבם הירוד של העובדים ומימוש זכויותיהם החוקיות" (ע"א 573/68: 517).
• שביתה פוליטית- "מכוונת נגד הריבון [הממשלה] לא במעמדו כמעביד, אלא כמי שמופקד על קביעת מדיניות כלכלית כוללת שאינה מקובלת על ציבור העובדים, הסובר כי מדיניות כזו תצר צעדיהם ותפגע ביכולתם להתמודד עם קביעת זכויותיהם כעובדים. זוהי שביתה הנחשבת לא לגיטימית, באשר היא מבקשת לערער את סמכותו של הריבון לקבוע מדיניות כלכלית בראייה רחבה של טובת הציבור" (בג"ץ 1074/93). וכך למשל קבע השופט שמגר בבג"ץ חטיב: "השביתה הפוליטית - הבאה לכפות על רשויות השלטון מעשה או מחדל שלא היו מוכנים לו אלמלא השביתה - מעוררת בעיות חוקתיות וחברתיות רבות: במשטר דמוקרטי יש בה כדי לפתוח פתח להשלטת רצונם של השובתים על המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים ולכוון הליכים על פי כוח הכפייה של גופים חוץ-שלטוניים ואף של קבוצות מיעוט בעלות יכולת כפייה הלכה למעשה" (בג"ץ 525/84).
• שביתה מעין פוליטית- שביתה הנמצאת בתווך שבין שביתה כלכלית לשביתה פוליטית ומתייחסת למקרה שבו "העובדים שובתים בנושא שאינו קשור ישירות לתנאי עבודתם במובן הצר, אך משפיע עליהם באופן ישיר". מצב זה מעניק לעובדים זכות לשביתת מחאה קצרה בלבד. דוגמה לשביתה שבג"ץ הגדיר כך היא שביתתם של עובדי בזק בעקבות החלטת הממשלה להפריט את שירותי החברה. העובדים טענו שביטול המונופול של בזק מסכן את תנאי עבודתם ומכאן ששביתתם היא כלכלית, ואילו היועץ המשפטי לממשלה ובזק (בג"ץ 1074/93; גלילי וקורא, 2004) טענו שהשביתה מכוונת נגד מדיניות הממשלה והכנסת, ולכן ראוי שתיחשב שביתה פוליטית (גלילי וקורא, 2004; שקד, 1999: 190 191 [146 147]).
• שביתת אהדה- שביתת הזדהות של עובדים במקום אחד עם מאבקם של עובדים במקום אחר. קרי: העובדים השובתים אינם מפנים את מחאתם כנגד מעסיקם הישיר ואין להם תביעות ישירות ממנו, אלא הם מביעים סולידריות עם סכסוך עבודה שפרץ בין עובדים אחרים למעסיק אחר.

ההבחנה בין סוגי השביתה חשובה משום שהדבר משפיע על הלגיטימיות שלה בעיני המשפט הישראלי. שביתה שאינה לגיטימית היא הפרת חוזה עבודה, ועל כן העובדים השובתים אינם זכאים לחסינויות המתאימות (שקד 1999: 188 [144]). שביתה כלכלית נחשבת לגיטימית ועל כן מקנה לשובתים זכויות מתוקף משפט העבודה, ואילו שביתה פוליטית נחשבת לא לגיטימית - שכן היא חותרת תחת סמכותה של הממשלה לקבוע מדיניות כלכלית רחבה ומנסה להכפיף את מדיניות הממשלה לאינטרסים הצרים של העובדים על חשבון הראייה הכלל-ציבורית- ועל כן אפשר להצדיק את מניעתה (על ידי צווי מניעה של בית הדין לעבודה נגד השובתים). שביתה מעין-פוליטית, בהיותה בתווך שבין שני הסוגים האחרים, תתקבל מצד אחד בהבנה מסוימת, אך מן הצד האחר תתאפשר רק כמחאה לפרק זמן קצר יחסית (גלילי וקורא, 2004; בג"ץ 1074/93).

סוגי השביתות מסוכמים בטבלה שלהלן:

טבלה 1: סוגי שביתות כמו שעולה מהפסיקה המשפטית בישראל

נגד מי השביתה/ תכליתה	בין העובדים למעסיקם	בין העובדים לגורם אחר (הממשלה/ מעסיק אחר)
תנאי עבודה או יחסי עבודה	שביתה כלכלית (לגיטימית) דוגמה: שביתה על רקע דרישה להעלאת שכר.	שביתה מעין-פליטית (מוגבלת לשביתת מחאה קצרה בלבד) דוגמה: שביתה בעקבות החלטת ממשלה שעתידה לגרור פיטורים המוניים בגוף ציבורי.
בנושא אחר	דוגמה: החלטה על ארגון מחדש, קביעת מספר תקנים. ההחלטה בנושאים אלה היא של המעסיק, אבל לעובדים ניתנת הזכות להכריז על סכסוך בנוגע להשלכותיה על תנאי עבודתם.	שביתה פוליטית (לא לגיטימית) דוגמה: שביתת עובדים על רקע מדיניות הממשלה בנושא השטחי

(מקור: מונדלק 2004: 26)

כאמור, במגזר הציבורי השביתות נפוצות הרבה יותר מאשר במגזר הפרטי. יש הטוענים שאחת הסיבות לכך היא היעדר מגבלות מספיקות על זכות השביתה ומחסור בהתייחסות משפטית לניצול לרעה של נשק השביתה (גורדון 2004: 97). כך למשל חוק ההסכמים הקיבוציים קובע ש"לא יהיה ארגון עובדים או ארגון מעבידים חייב בפיצויים על הפרת חובותיו לפי הסכם קיבוצי" (סעיף 24). מהן אפוא המגבלות המוטלות על זכות השביתה (בעיקר במגזר הציבורי) במדינת ישראל?

מגבלות על זכות השביתה בישראל

בעיקרון המשפט הישראלי אינו מטיל מגבלות רבות על השביתה הכלכלית מתוך התפיסה שההגנה על העובד מפני ניצול לרעה עולה בחשיבותה על הנזק הנגרם למעסיק. עם זאת, גם על השביתה הכלכלית מוטלות הגבלות מסוימות - במגזר הציבורי יותר מאשר במגזר פרטי - העשויות להיקבע בחקיקה, בתקנוני ארגוני העובדים, בהסכמים קיבוציים או בפסיקה המשפטית.

• הגבלות מתוקף חקיקה
  א. החוק ליישוב סכסוכי עבודה (סעיף 37א) קובע שבשירות הציבורי תיתכן "שביתה בלתי מוגנת", קרי: כזו שפרצה לא כדין ואינה נהנית מחסינויות בחוק. בשביתה בלתי מוגנת השובתים אינם מוגנים מפני פיטורים או מפני תביעה אפשרית של המעסיק. קטגוריה זו כוללת שלושה מצבים: שביתה (כלכלית) של עובדים בשירות ציבורי בזמן שחל עליהם הסכם קיבוצי; שביתה של עובדים בשירות הציבורי בזמן שלא חל עליהם הסכם קיבוצי, אבל השביתה לא הוכרזה או אושרה בידי המוסד או המוסדות המוסמכים לכך ובהליכים הקבועים לכך; שביתה שלא נמסרה עליה הודעה בהתאם לחוק. בהקשר זה יש לזכור את ההגבלות הטכניות שהחוק ליישוב סכסוכי עבודה מטיל כגון החובה להודיע לממונה הראשי על העבודה ולצד השני בסכסוך על השביתה המתוכננת חמישה עשר יום לפני כן.
  
  ב. ראוי לציין שהמושג "שירות ציבורי" שעליו החוק מטיל מגבלות בכל הנוגע לשביתה כולל בתוכו גם מוסדות המספקים שירותים חיוניים כגון מים, חשמל, דלק, בריאות ותעופה אווירית (סעיף 37א). הגבלת השביתה במוסדות אלה נועדה להבטיח אספקה של שירותים הכרחיים לאזרחי המדינה, בייחוד לנוכח העובדה שבשירות הציבורי - להבדיל מהשוק החופשי - "אצבע השביתה רכה יותר על ההדק" (גלילי וקורא, 2004). עם זאת, לא פעם אירע שגם עובדים בשירותים חיוניים שבתו. כך למשל במאי 2003 הושבת נמל התעופה בן גוריון פעמיים, עובדי חברת החשמל שבתו באופן חלקי בשנים 1991 ו-1994, ואפילו עובדי חברת מקורות הפסיקו את אספקת המים לרשויות מקומיות מסוימות בשביתה שניהלו ב-1999 (גורדון, 2004: 92). האיסור המפורש שבכל זאת מוחל על שירותים ציבוריים חיוניים מתייחס לשביתות במשטרה ובכוחות הביטחון (גורדון, 2004 :98).
• הגבלות מתוקף תקנונים של ארגוני עובדים: ארגוני עובדים רשאים לקבוע בעצמם כללים ותקנות העוסקים בשביתה, כמו למשל מי רשאי להכריז על שביתה ומהם ההליכים הדרושים להכרזתה. כך לדוגמה ארגון עובדים יכול לחייב את חבריו לקיים הצבעה כללית כדי להחליט אם לפתוח בשביתה (קורא וגלילי, 2004).
• הגבלות מתוקף הסכמים קיבוציים: בהסכמים קיבוציים רבים נכלל סעיף שבו העובדים מתחייבים שלא לשבות בתקופת תוקפו של ההסכם.
• הגבלות בפסיקה המשפטית: אף שבית המשפט מעניק לזכות השביתה מעמד רם וחשיבות רבה, ביכולתו גם להגבילה או לקבוע שהיא אינה לגיטימית אם נוכח לדעת שזכות השביתה נוצלה לרעה (למשל אם ניתן היה לפתור את סכסוך העבודה בדרכים אחרות כגון תיווך או גישור); או שהיא אינה מידתית (למשל אם השביתה אינה פרופורציונלית למטרות שהשובתים מנסים להשיג) (גלילי וקורא, 2004). יתרה מזאת, בעבר פסק בית המשפט ש"חירות השביתה מוגבלת על ידי זכויות הזולת, ובוודאי שאין לומר כי כל מעשה עוולה שבוצע במהלך שביתה מותר הוא (ע"א 593/81: 170) [...] אין קיימת אף שיטת משפט, לרבות שיטת המשפט בישראל, הפוטרת את המשתתפים בשביתה מחבות בכל מקרה, והמקנה לשובתים חסינות על כל מעשה שנעשה על ידם בקשר עם השביתה" (ע"א 593/81: 192).

כמה, למה והיכן?

מניתוח ממצאים סטטיסטיים על השביתות בישראל, עולות כמה אבחנות עיקריות:

• בשנים 1967 2009 היו בממוצע בישראל 94 שביתות בשנה. מספר השביתות הרב ביותר היה בשנת 1987 (174 שביתות), ומספר השביתות הקטן ביותר היה בשנת 2008 (14 שביתות בלבד).
• מאז שנת 2005 (להוציא 2009) מסתמנת ירידה קלה במספר השביתות הפורצות בשנה. ככלל, ואולי בניגוד לרושם שנוצר בציבור, נראה כי כיום מספרן של השביתות קטן מבעבר (שנות השבעים והשמונים). עם זאת, מבחינת ימי העבודה שאבדו למשק בגין שביתות, מאז ראשית שנות האלפיים מספרם עלה (אם  כי לא באופן לינארי) (ראו טבלה 2 ותרשים 1).
• השביתות נפוצות במגזר הציבורי יותר מאשר במגזר הפרטי. מספרן של השביתות במגזר הציבורי גדול פי 3.4 ממספרן במגזר הפרטי, ומספר השובתים במגזר הציבורי גדול פי 57(!) ממספרם במגזר הפרטי. כמו כן מספר ימי העבודה שאבדו במגזר הציבורי בעקבות השביתות היה גדול פי 30 ממספרם במגזר הפרטי. השביתות במגזר הציבורי פורצות לא פעם כ"תגובת שרשרת" זו לזו. כך למשל בסתיו 2001 הושבתו רשות הנמלים, אגף המכס והמע"מ, רשות שדות התעופה, משרד העבודה והרווחה, רשם המקרקעין, המוסד לביטוח לאומי והסגל האקדמי הבכיר (גורדון: 90) (ראו טבלה 3).
• בעשור האחרון השתנו מעט הסיבות שבגינן פורצות שביתות. אמנם תביעות שכר ודרישות להטבות הן עדיין עילות נפוצות לשביתה, אבל בניגוד לראשית שנות האלפיים, אז הייתה זו הסיבה העיקרית, בשנים האחרונות שינויים ארגוניים וסכסוכים הנוגעים להלנת שכר ולהסכמי העבודה מסתמנים גם הם כגורמים חשובים בפרוץ השביתות (ראו טבלה 4).
• על אף האמור לעיל, ראוי לזכור כי הנתונים המובאים להלן הם מוחלטים ולא יחסיים לגודל המשק. מכיוון שבמשך השנים צמח המשק הישראלי והתרחב מאוד - הן בכמות המגזרים והן במספר העובדים - חלק מהגידול במספר השביתות, השובתים וימי העבודה שאבדו מקורו באופן טבעי בהתרחבות המשק.

טבלה 2: מספר השביתות, השובתים וימי העבודה האבודים (1967-2009)

שנה	מספר השביתות	מספר השובתים	מספר ימי עבודה שאבדו
1967	142	25,058
1968	100	42,146
1969	114	44,496
1970	163	114,941
1971	169	88,265
1972	168	87,309
1973	96	122,348
1974	71	27,141
1975	117	114,091
1976	123	114,970
1977	126	194,297
1978	85
1979	117
1980	84
1981	90
1982	112
1983	93
1984	149
1985	131
1986	142
1987	174
1988	156
1989	120
1990	117
1991	77
1992	114
1993	73
1994	75
1995	71
1996	75
1997	69
1998	53
1999	66
2000	54
2001	62
2002	47
2003	60
2004	49
2005	57
2006	35
2007	30
2008	14
2009	15

(מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2010)

טבלה 3: שביתות בשנים 2000-2009 בחלוקה לפי מגזרים

שנה	מספר השביתות במגזר הפרטי	מספר השביתות במגזר הציבורי	מספר השובתים במגזר הפרטי	מספר השובתים במגזר הציבורי	ימי עבודה שאבדו במגזר הפרטי	ימי עבודה שאבדו במגזר הציבורי
2000	11	41	2,081	290,261	37,700	1,958,359
2001	17	45	5,511	421,029	30,571	2,009,402
2002	10	36	12,124	1,635,036	62,212	1,423,957
2003	7	50	5,508	1,250,856	10,738	2,710,989
2004	14	35	12,287	710,588	37,961	1,186,461
2005	15	42	15,262	88,404	113,429	130,806
2006	6	29	4,980	120,750	9,860	126,327
2007	5	25	6,790	379,285	11,462	2,537,165
2008	4	9	2,080	16,945	5,580	81,071
2009	6	9	19,480	31,386	89,130	119,561

(מבוסס על נתונים ממשרד התמ"ת, היחידה ליחסי עבודה)

טבלה 4: שביתות בחלוקה לפי סיבת השביתה (כאחוז מסך השביתות באותה שנה)

סיבת השביתה	2000	2001	2002	2003	2004	2005	2006	2007	2008
הלנת שכר	14.81%	14.52%	12.77%	18.33%	28.57%	35.09%	34.29%	10.00%	14.29%
הסכם עבודה	18.52%	12.90%	19.15%	5.00%	8.16%	3.51%	5.71%	36.67%	42.86%
הרעת תנאי עבודה	3.70%	9.68%	10.64%	5.00%	6.12%	1.75%	5.71%	6.67%	*
יחסי עבודה ומשמעת	1.85%	3.23%	*	1.67%	*	*	2.86%	*	*
כוח אדם	9.26%	4.84%	6.38%	3.33%	6.12%	3.51%	2.86%	6.67%	*
פיטורי עובדים	16.67%	17.74%	19.15%	20.00%	12.24%	5.26%	5.71%	6.67%	21.43%
שינויים ארגוניים	7.41%	6.45%	19.15%	46.67%	20.41%	36.84%	14.29%	16.67%	*
תביעות שכר והטבות אחרות	27.78%	25.81%	10.64%	*	18.37%	14.04%	25.71%	6.67%	21.43

* נתון חסר או נכלל בסעיף אחר (מבוסס על נתונים ממשרד התמ"ת, היחידה ליחסי עבודה)

מבט היסטורי על שביתות בישראל

באילו הקשרים קונקרטיים פרצו השביתות בישראל? במהלך שישים ושלוש שנות קיומה ידעה מדינת ישראל אין ספור שביתות במגוון תחומים. נזכיר אפוא בקצרה אחדות מהשביתות הגדולות, "הבלתי נשכחות":

• שביתת הימאים (1951): שביתה זו הייתה השביתה הראשונה במדינת ישראל, ובה שבת איגוד הימאים ארבעים ושלושה ימים נגד חברת הספנות צים, שהייתה אז בבעלות משותפת של הממשלה, הסוכנות היהודית וההסתדרות הכללית. מבחינה רשמית נועדה השביתה לשפר את תנאי העבודה והשכר של הימאים, אבל מכיוון שמנהיגי השביתה היו מזוהים עם מפ"ם, היא נתפסה כשביתה פוליטית שקראה תיגר על מפא"י ועל שלטונה (ויץ, 2001: 102).
  
  חיזוק לרקע הפוליטי של השביתה עולה מן העובדה שהמחאה פרצה לאחר שבחירות שהתקיימו ל"מועצת איגוד הימאים" - שבהן זכתה רשימה לא-מפלגתית - הציגה תביעות בנוגע להסכם העבודה של הימאים. בתגובה הודיעה הנהגת מפא"י בהסתדרות שהיא אינה מכירה בתוצאות הבחירות (שכן נציגיה הפסידו) והחליטה לפזר את המועצה (גוז'נסקי, ללא תאריך). בזמן השביתה, שבשלב מסוים נעשתה גם אלימה, לראשונה נאלצה הממשלה להפעיל את האוניות בעזרת מתנדבים, מפֵרי שביתה וימאים זרים. בסופו של דבר השביתה - שהחלה בתקופת הכנסת הראשונה ונמשכה לתוך ימי הכנסת השנייה - הסתיימה ב-23 בדצמבר 1951 לאחר שההסתדרות הבטיחה לימאים כי הם יוחזרו לעבודה ולא ייענשו. שביתה זו תיזכר בין היתר בשל המתח הרב שעוררה בין מפא"י למפ"ם ("הכנסת השנייה").
• שביתת הרופאים הגדולה (1983): שביתה זו נמשכה כארבעה חודשים (117 יום), ובמהלכה נטשו הרופאים, שתבעו להעלות את שכרם, במאורגן את בתי החולים הציבוריים, סגרו מחלקות שלמות והקימו מוקדי טיפול פרטיים. אחדים מהרופאים אף הכריזו על שביתת רעב ("שביתת רופאים ואחיות").עוד על השביתה ראו  מודן 1986.
• שביתת הנמלים (2004): שביתה זו הייתה אחת משביתות הנמלים הארוכות בתולדות המדינה, והיא ארכה שלושה שבועות וחצי. השביתה פרצה בשל רצונו של שר האוצר נתניהו לבצע רפורמה במבנה הנמלים לקראת הפרטתם, והחלה לאחר שבכנסת עבר בקריאה שנייה ושלישית חוק הפרטת הנמלים. רוב השביתה הוגדרה בלתי חוקית, ואפילו הנהגת ההסתדרות לא תמכה בה במלואה. בסופה של השביתה הסכימו השובתים לשינוי המבני בנמלים שיוביל להפרטה, אבל בהסכם סוכם על דחייתו של השינוי לתקופת ביניים, שבמהלכה נידון הסכם קיבוצי חדש לעובדים (בן-חורין, 2008). כתוצאה מהשביתה נרשמה ביולי 2004 נסיגה של 19% ביצוא התעשייתי וביבוא חומרי הגלם (לן, 2008).
• שביתת הסגל האקדמי הבכיר (2007 2008): סכסוך שכר בין הסגל האקדמי הבכיר ובין משרד האוצר הוליד את השביתה הארוכה בתולדות האקדמיה בארץ, שנמשכה כשלושה חודשים (טראובמן, 2008). במהלך השביתה עלה חשש לגורלה של שנת הלימודים כולה, וועד ראשי האוניברסיטאות אף עתר לבית הדין לעבודה כדי שיסיים את השביתה. מהלך זה עורר ביקורת רבה של המרצים, והם קראו לראשי האוניברסיטאות להתפטר (ערמון ויוחנן, 2008). מעניין לציין כי המרצים הדגישו שכל מטרתם לקבל פיצוי על השחיקה בשכרם ובכך הגבילו את שביתתם לתחום הכלכלי ("שביתה כלכלית"), שכן לפי הייעוץ המשפטי שקיבלו, כל הרחבה של דרישותיהם הייתה הופכת את השביתה ל"שביתה פוליטית", ובמצב זה היה בית הדין לעבודה רשאי להוציא נגדם צווי מניעה ולחייבם לחזור ללמד (גוטוויין, 2008: 1).
  
  לפי ההסדר שהושג בתום השביתה, אכן התחייב האוצר להעניק למרצים תוספת שכר מצטברת בפריסה לכמה שנים (טראובמן, 2008; זליקוביץ' וגולדשטיין, 2008).
• שביתת ארגון המורים (2007): שביתה זו הייתה הארוכה ביותר במערכת החינוך בישראל, ובמסגרתה הושבת החינוך העל-יסודי יותר מחודשיים (64 יום) - מ-10 באוקטובר ועד 13 בדצמבר. השביתה פרצה לאחר משא ומתן שארך כמה שנים בין המורים לממשלה על הסכם קיבוצי חדש (לאחר שבשנת 2001 פג תוקפו של ההסכם הקיבוצי הישן) אך ללא הועיל. בסופו של דבר, בהסכם שהושג בין הארגון למשרד האוצר נקבע שהמורים יקבלו תוספת בשיעור של 10% לשכרם ומספר התלמידים בכיתות יצטמצם לשלושים ושניים (ערמון ויוחנן, 2008).
• שביתת הפרקליטים (2010): שביתה שנמשכה ארבעים ושלושה ימים ובמהלכה תבעו הפרקליטים בשירות המדינה שיפור בתנאי השכר שלהם. השביתה הביאה לידי עיכובים חמורים בהליכים משפטיים ועוררה ביקורת רבה נגד הפרקליטים, שכן בעקבותיה נאשמים, שהתובעים במשפטם לא הגיעו לדיונים בבית המשפט, שוחררו. הקשיים בהשגת הסדר בין הפרקליטים לאוצר וההשלכות החמורות שהיו לכך על השחרור לחופשי של נאשמים מסוכנים הביאו לידי כך שראש הממשלה נאלץ להתערב באופן אישי כדי ליישב את הסכסוך. בסיומו של הסכסוך אכן קיבלו הפרקליטים תוספת שכר (מנשה, 2010; מערכת נענע 10, 2010; יועז, 2010).
• שביתות בולטות נוספות: שביתת האחיות הגדולה (1986), שביתת עובדי חברת התחבורה הציבורית "מטרודן" בבאר שבע (2004 2005), שביתת הרופאים (2000) ושביתת הסטודנטים הגדולה (2007).

מהדוגמאות שהובאו למעלה עולה ששביתות הן אכן יעילות, כלומר בדרך כלל השובתים אכן משיגים את היעדים שלשמם פתחו בשביתה. לאורך זמן יש בכך כדי להפוך את השביתה מצעד חריף הננקט כמוצא אחרון ולאחר שמוצו אפשרויות המשא ומתן האחרות, לנשק עיקרי שאנשים עלולים לפנות אליו כצעד ראשון בסכסוך עבודה. מבחינה זו, דווקא בשל יעילותה של השביתה, בטווח הארוך ייתכן שראוי להיזהר מהאפשרות שהיא תהיה בעוכריה של מערכת יחסי העבודה.

סיכום

אין עוררין על חשיבותה של השביתה כזכות דמוקרטית ועל היותה כלי חיוני להגנה על העובדים מפני ניצול או כדי להביע מחאה נגד עוולות. עם זאת מן הראוי לזכור שכל שביתה נושאת עמה גם מחירים לא פשוטים - אם כלכליים ואם כאלה הנוגעים ליחסי עובד-מעביד. מכאן שריבוי השביתות בישראל ותכיפותן עשויים להצביע מצד אחד על חוזקה של הדמוקרטיה הישראלית השומרת על זכויות עובדיה, אבל מן הצד האחר על תפקוד לקוי של מערכת יחסי העבודה, על ניצול ציני של זכות השביתה בידי מחזיקיה וכדומה.

מקורות

בג"ץ 1074/93 היועץ המשפטי לממשלה, בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד מט(2) 485.

בג"ץ 525/84 נביל חטיב ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד מ(1)

בן-חורין, שחר, 2008. "עובדי הנמלים מול חרב ההפרטה", אתר תנועת מאבק סוציאליסטי, 23 בספטמבר.

גוז'נסקי, תמר, ללא תאריך. "הצלחת הימאים: אחדות, אחריות ותמיכה ציבורית - ריאיון עם נמרוד אשל", אתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

גוטוויין, דני, 2008. "המאבק המופרט על העימות הכוזב בין ארגוני הסגל האקדמי הבכיר לבין האוצר", המרחב הציבורי: כתב עת לפוליטיקה וחברה 2.

גורדון, אוולין, 2004. "משק יום הדין", תכלת (תשס"ד), עמ' 87 111.

גלילי, יהודית, ומיכל קורא, 2004. זכות השביתה: מהות, גבולות ושינויים עתידיים. הכנסת - מרכז מחקר ומידע.

דב"ע לו/4-5 משה גינסטלר ואח' נ' מדינת ישראל, פד"ע ח3, 26 29.

דב"ע מח/4-23 ההסתדרות הכללית ואח' - רשות שדות התעופה ואח', פד"ע יט, 449.

דגן-בוזגלו, נוגה. 2007. הזכות לעבודה בישראל: מבט משפטי ותקציבי. מרכז אדווה.

"הכנסת השנייה", אתר הכנסת.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2010. "שביתות והשבתות, שובתים ומושבתים, ימי עבודה שאבדו ועיצומים", השנתון הסטטיסטי לישראל 2010.

הסתדרות עובדי המדינה בישראל, "סכסוכי עבודה ושביתות".

ויץ, יחיעם, 2001. מחלוקות פוליטיות ואידיאולוגיות: משפטי פראג והויכוח על הסכם השילומים, (יחידה 10 של סדרת הלימוד ישראל בעשור הראשון מאת בנימין נויברגר). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

זליקוביץ', מורן ותני גולדשטיין, 2008. "לקראת חתימה: האוצר והמרצים מנסחים ההסכם". אתר Ynet, ה 18 בינואר 2008.

חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957

חוק ההסכמים הקיבוציים התשי"ז-1957

טוטנאור, אור, 2011. "זכות השביתה", פרלמנט, גיליון זה (68), אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

טראובמן, תמרה, 2008. "הסתיימה השביתה הארוכה בתולדות האקדמיה בארץ", אתר הארץ, 18 בינואר.

יועז, יואב. "שביתת הפרקליטים הסתיימה, יקבלו תוספת של 12% לשכר", אתר גלובס, 29 בדצמבר.

לן, שלומית, 2008. "60 עד 60: האירועים הכלכליים הגדולים בתולדות המדינה". אתר גלובס, 15 במאי.

מודן, ברוך, 1986. רפואה במצור: שביתת הרופאים/משבר במערכת הבריאות. ת"א: אדם מוצאים לאור.

מונדלק, גיא. 2004. יחסי עבודה בעידן של תמורות (נייר עמדה 54), ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה,

מנשה, צ'יקו, 2010. "אחרי 43 ימים: הסתיימה שביתת הפרקליטים", אתר nana10, ה 30 בדצמבר.

מערכת נענע 10, 2010. "ראש הממשלה הודיע על התערבותו לסיום שביתת הפרקליטים", אתר nana10, ה 26 בדצמבר.

משרד התמ"ת - היחידה ליחסי עבודה. נתוני שביתות, אתר משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה.

ע"א 573/68 יצחק ומסדה שביט נ' גדעון חנן ואח', פ"ד כג(1), 516

ע"א 25/71 פינשטיין ואח' נ' ארגון מורי בתי הספר העל יסודיים ואח', פ"ד כה (1) 129

ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ ואח' נ' ציזיק ז"ל ואח', פ"ד מא(3), 169

ערמון, עדי ודנה יוחנן, 2009. "תשס"ח - אירועים מרכזיים", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח 1968. אתר נבו.

רדאי, פרנסס, 1994. "שביתות פוליטיות ושינוי יסודי במבנה הכלכלי של מקום העבודה", המשפט ב 159, גם בתוך: רות בן-ישראל (עורכת), שביתה והשבתה בראי הדמוקרטיה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003, עמ' 123 130.

"שביתת רופאים ואחיות", אתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר לחקר הרפואה עפ"י התורה

שקד, מיכל, 1999. "תאוריה של איסור השביתה הפוליטית", שנתון משפט העבודה ז 185, גם בתוך: רות בן-ישראל (עורכת), שביתה והשבתה בראי הדמוקרטיה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003, עמ' 142-175.