זכות השביתה

שביתה היא "סירוב מאורגן לעבוד כצורת מחאה של גוף עובדים, בדרך כלל בניסיון להשיג ויתור או ויתורים מהמעסיק שלהם" (New Oxford American Dictionary). זכות השביתה נחשבת אחת מזכויות היסוד הכלכליות-חברתיות בדמוקרטיה, ומוכרת ככזאת בחוק הבינלאומי וכן בחוקים ובפסיקות במדינות שונות (להרחבה ראו "שביתות במבט השוואתי", בגיליון זה).

מבוא

שביתה היא "סירוב מאורגן לעבוד כצורת מחאה של גוף עובדים, בדרך כלל בניסיון להשיג ויתור או ויתורים מהמעסיק שלהם" (New Oxford American Dictionary).

זכות השביתה נחשבת אחת מזכויות היסוד הכלכליות-חברתיות בדמוקרטיה, ומוכרת ככזאת בחוק הבינלאומי וכן בחוקים ובפסיקות במדינות שונות (להרחבה ראו "שביתות במבט השוואתי", בגיליון זה).

במאמר זה נסקור בקצרה את התפתחותה של זכות השביתה במאתיים השנים האחרונות, נסביר את ההיגיון העומד בבסיס הדרישה לזכות השביתה ונעסוק בערכים העיקריים שזכות זו מתנגשת עמם. לבסוף נתאר את סוגי השביתה ואת הטיעון בעד ונגד כל סוג.

התפתחותה ההיסטורית של זכות השביתה

במאה התשע עשרה לא הכיר העולם המערבי בזכות השביתה. כך למשל בבריטניה ובארצות הברית נחשבה השביתה קשירת קשר לביצוע עברה, שכן היא נתפסה כהתארגנות של כמה אנשים לפגוע בעסק או בקניין של המעביד ולהפר את החוזה עמו (Storey, 1922: 106). רק עם עליית התנועות הסוציאליסטיות בתחילת המאה העשרים והתגברות כוחם של ארגוני הפועלים, "כבשו" אלו את זכות השביתה לעצמם, במידה מסוימת נגד רצונן של האליטות השלטוניות והמשפטיות (שקד, 1999: 165, 173).

במהלך המאה העשרים הוכרה זכות השביתה בשלוש מסגרות בינלאומיות:

• האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חבריות ותרבותיות (International Covenant on Economic, Social and Cultural Rights) (United Nations, 1966) של האו"ם. אמנה זו אושרה בעצרת הכללית ב-1966 ונכנסה לתוקפה ב-1976, לאחר שמספר המדינות הדרוש לכך אשררו אותה. סעיפים 6 8 של האמנה עוסקים בזכויות עובדים, וסעיף 8 עוסק באופן ספציפי בזכות ההתאגדות וקובע כי "מדינות שהן צד באמנה זו מתחייבות להבטיח: [...] (ד) את הזכות לשבות" (Ibid., Article 8: 1). כאמור, האמנה מכירה גם באפשרות להגביל את זכות השביתה ומציינת שתי הגבלות כאלה: הראשונה היא הגבלה כללית, והיא מתנה את השביתה בחקיקה הנהוגה בכל מדינה ומדינה; ההגבלה השנייה מציינת שלושה מגזרים ספציפיים שאפשר להגביל את זכות השביתה שלהם: הכוחות המזוינים, המשטרה והמגזר הציבורי ("administration of the state") (Ibid). 160 מדינות אישרו את האמנה. מדינות ספורות כגון ערב הסעודית, מייאנמאר (בורמה) ומלזיה לא חתמו עליה, וארצות הברית ודרום אפריקה חתמו עליה, אבל לא אשררו אותה (United Nations, 2011).
• מסמכים והחלטות של ארגון העבודה הבינלאומי (International Labor Organization). ארגון זה הוקם ב-1919 כחלק מחבר הלאומים, ולאחר מכן הפך לסוכנות של האו"ם. המסמכים המכוננים של הארגון - חוקת הארגון (ILO Constitution 1), שנוצרה ב-1919 וחודשה לאחר מלחמת העולם השנייה, ואמנה מספר 87 של הארגון מ-1948 (ILO, 1948) - אמנם אינם מזכירים בפירוש את זכות השביתה, אבל הפרשנויות של הארגון למסמכים אלה רואות בזכות השביתה נגזרת ישירה שלהם. הביטוי המובהק ביותר לפרשנות זו ניתן בדוח שהגישה ועדת מומחים של הארגון ב-1994. דוח זה קובע ש"לדעת הוועדה, הזכות לשבות נגזרת ביסודה מזכות ההתאגדות המוגנת באמנה מספר 87" (ILO, 1994: 179). כמו האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, גם דוח זה קובע שאת זכות השביתה לעובדי ציבור ("public servants") ולעובדים בשירותים חיוניים אפשר להגביל, אבל הוא גם קובע שעובדים אלה זכאים לפיצוי על כך. הדוח גם עוסק בעקרונות יסוד אחרים של זכות השביתה כגון ההגנה על השובתים מאפליה ומפיטורים והאפשרות לחייב את ארגוני העובדים להקפיד על נהלים מסוימים לפני הכרזה על שביתה כגון מיצוי משא ומתן בין הצדדים (Ibid.). 150 מדינות אשררו את אמנה 87 ולפיכך הן מחויבות לה (ILO, 2011A); בכל הנוגע למדינות שלא אישרו אותה, בכללן ארצות הברית, קבע הארגון בהזדמנויות אחרות שגם חוקתו, ולא רק האמנה, מאפשרת להסיק על קיומה של זכות השביתה (בן-ישראל, 2002: 1401).
• האיחוד האירופי הכיר בזכות השביתה בכמה הזדמנויות. לדוגמה, הצ'רטר החברתי האירופי (European Social Charter), שאישרה מועצת אירופה ב-1961, קובע ש"כדי להבטיח את השימוש היעיל בזכות למשא ומתן קיבוצי, מתחייבים הצדדים להסכם: [...] 4. [להכיר] בזכות העובדים והמעבידים לנקוט צעדי מאבק מקצועי במקרים של ניגודי אינטרסים, ובכלל זה בזכות לשבות" (Council of Europe, 1996: Article 6 (4)). מסמך זה גם מאפשר להגביל את זכות השביתה לפי הסכמים קיבוציים שחתמו הצדדים קודם לכן.

זכות השביתה

בזכות השביתה אפשר לעסוק בשתי דרכים. הדרך האחת היא לתאר את מטרותיה ואת משמעויותיה המעשיות. הדרך האחרת - שלה אופי תאורטי יותר החשוב להבנת השפעתה של זכות השביתה על המשפט הבינלאומי ועל פסיקות בתי משפט במדינות שונות - מתחקה אחר מקורותיה הערכיים של זכות השביתה, כלומר אחר ערכי היסוד הדמוקרטיים שמהם היא נגזרת ואחר הערכים שעמם היא מתנגשת. נתחיל בדיון המעשי יותר, ולאחר מכן נעמיק בדיון התאורטי-ערכי.

• זכות השביתה - הפן המעשי. באופן מעשי משמעותה של הכרת המדינה בזכות השביתה היא מתן זכות חוקית לעובדים להתארגן, ולשם כך אף להשעות את חוזה העבודה שלהם (שלפיו הם מחויבים לתת למעביד עבודה), בלי שהם או מארגני השביתה יישאו באחריות לנזקיה (ברנזון וברנזון, 2000: 20). למעשה זכות השביתה היא "רק אוסף של חסינויות מפני תביעות פליליות ואזרחיות" (שקד, 1999: 144). ההכרה בחופש ההתאגדות של העובדים ובזכותם לשבות, מטרתה לאזן את מערכת יחסי העבודה בין המעסיק לעובד, שבאופן טבעי מאופיינת באי-שוויון לרעת העובד (בן-ישראל, 1994: 186). ההנחה היא שאף שהסכם העסקה הוא להלכה חוזה בין שני צדדים חופשיים - העובד והמעסיק - המנהלים משא ומתן על תנאי העבודה, למעשה עובד המבקש להתקבל לעבודה במפעל או בחברה גדולה כמעט שאינו מסוגל לנהל משא ומתן על תנאי העסקתו. לעומת זאת, כאשר העובד הוא חלק מארגון עובדים גדול ומאוחד, הארגון יכול לנהל משא ומתן קיבוצי עם העסק בתנאים שוויוניים יותר (Arya, 1967: 33). על פי תפיסה זו, המדינה אינה יכולה להסתפק בהבטחת התנאים המינימליים לעבודה (שכר מינימום, שעות עבודה ומנוחה וכיוצא בזה), אלא עליה גם להבטיח את האמצעים שבהם יוכלו העובדים להשיג מהמעבידים את ההכרה בזכויותיהם (בן ישראל, 1994: 186; גלילי וקורא, 2004: 1).
• זכות השביתה בראייה תאורטית- כמה גישות. כאמור, זכות השביתה נחשבת זכות חברתית יסודית בדמוקרטיה. עם זאת, בדרך כלל נהוג לראות בזכות השביתה זכות חברתית-כלכלית, חלק מחופש ההתאגדות של העובדים יחד עם החופש להתארגן והחופש לנהל משא ומתן קיבוצי. מעמדן של הזכויות החברתיות-כלכליות אינו תמיד ברור, והוא תלוי בגישה הדמוקרטית השלטת: במסגרת הדמוקרטיה הליברלית, הגישה היא כי האדם מייצר בעצמו את צרכיו ואת טעמיו, לפי נטיות לבו ורצונותיו. היחידים הם הקובעים את אופייה של החברה. מגישה זו נובעת קדימותן של הזכויות האזרחיות-פוליטיות כמו חופש הביטוי, חופש התנועה, זכות הקניין וחופש החוזים. לפי עמדה זו חופש השביתה כשהוא לעצמו אינו עומד כזכות דמוקרטית, אלא נועד להבטיח את ההגנה על העובד ואת הבטחת כבודו, המשתמעת ממשפט העבודה (בן-ישראל, 1994: 186).
  
  הגישה המנוגדת רואה באדם מי שבהכרח חי בהקשר חברתי ומעוצב על ידי סביבתו. כשפרטים נמצאים בשולי החברה, הזכויות האזרחיות-פוליטיות אינן מתורגמות להרחבת היכולות האישיות שלהם, ולכן הן אינן מספיקות כדי לספק שוויון אמיתי. לכן דרושות הזכויות החברתיות-כלכליות כגון הזכות לחינוך, לבריאות, לתנאי מחיה הולמים ולעבודה מספקת (מונדלק, 1999: 52 53, 56). גישה זו, המעניקה חשיבות גדולה לזכויות החברתיות-כלכליות ככלל, רואה חשיבות גדולה גם בזכות השביתה של העובדים כאחד הכלים החשובים להבטחת זכויותיהם.
  
  יש גם הטוענים שזכות השביתה נגזרת מחירויות ומערכים דמוקרטיים יסודיים כגון חופש ההתארגנות (של בני אדם, ולא רק כעובדים) וכבוד האדם. לפיכך זכות השביתה נתפסת כזכות בסיסית הזוכה למעמד שווה לשאר זכויות האדם והאזרח הבסיסיות (ברנזון וברנזון, 2000: 1). עוד יש הטוענים שזכות השביתה, כחלק מהזכויות החברתיות-כלכליות, מבטאת את הערך הדמוקרטי ההומניסטי של החתירה לקדמה בכך שהיא מבטאת את שאיפתו של האדם לשפר את תנאיו ואת תנאי חבריו בדרך לעולם טוב ושוויוני יותר (שקד, 1999: 143).

האיזון בין זכות השביתה לזכויות יסוד אחרות

בין שזכות השביתה היא זכות יסוד ובין שלא, זכות זו אינה מקנה חירות בלתי מוגבלת. כמו כל זכות בדמוקרטיה, יש לאזן בינה ובין זכויות אחרות כמו למשל זכות הקניין של המעביד (ברנזון וברנזון, 2000: 2), וכן יש לאזן בינה ובין טובת הכלל.

• זכות השביתה וזכות הקניין- מכיוון שזכות השביתה עוסקת ביחסים שבין העובד למעבידו, כל הענקת זכות לעובד משמעה פגיעה בזכותו של המעביד (בן ישראל, 1994: 191). זכותו של המעביד, בעל העסק, על עסקו והמתרחש בתוכו היא חלק מזכות הקניין שלו, שאותה חייבים לכבד הן העובדים וארגוניהם והן המדינה. כך מתגלה הבעייתיות בעיגון זכות השביתה בחוק, שכן בשם זכות הנתפסת כזכות חברתית, של קולקטיב, זכות השביתה פוגעת בזכות הקניין של הפרט, המעביד. כך למשל בארצות הברית פסק בית המשפט פעם אחר פעם לטובת זכות הקניין של המעביד, המעוגנת בחוקה, ולא לטובת זכות השביתה המעוגנת "רק" בחוק פדרלי. עוד קבע שם בית המשפט כי זכותו של המעביד "להחליף באופן קבוע" עובדים שובתים כדי שהעסק והמסחר לא ייפגעו מהשביתה. בסופו של דבר יצרה הפסיקה מציאות שבה בארצות הברית אין לעובדים אפשרות ממשית לשבות בלי להסתכן באובדן עבודתם, וכבר עמדנו על כך שזכות השביתה היא בעצם מתן חסינות לעובדים כך שבהיעדרה זכות השביתה אינה קיימת למעשה (Pope, 2004: 522, 534). עוד דוגמה, קיצונית פחות, ניתן לראות במדינת ישראל, שעיגנה את זכויות הפרט בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק, אבל את הזכויות החברתיות לא כללה כחלק מזכויות היסוד החוקתיות (בפרשנות מסוימת, הנשענת על דבריו של נשיא בית המשפט דאז, אהרן ברק). כשהעלה המחוקק את מעמדן של זכויות הפרט הוא בעצם הנמיך את מעמדן היחסי של הזכויות החברתיות (בן ישראל, 1994: 195). בניגוד לכך אפשר לטעון כאמור שזכות השביתה אינה זכות חברתית, אלא נובעת מזכויות יסוד ככבוד האדם או חופש העיסוק, או לחלופין שלעובד זכות קניין על גופו ועל כוחו, כך שזכותו על כוח עבודתו עומדת כשווה מול זכותו של המעביד על מקום העבודה (שקד, 1999: 174).
• זכות השביתה וחופש החוזים- נוסף על זכות הקניין, זכות השביתה מתנגשת לכאורה עם חופש החוזים, הקובע שלמעסיק (כמו לכל אדם) הזכות לעצב את החוזה שלו עם אדם אחר כראות עיניו. המתנגדים לזכות השביתה יטענו שחוזה ההעסקה הוא הסכם בין העובד למעביד, כשני בני אדם שווים וחופשיים, שבו העובד מתחייב לעבוד בתמורה לשכר ולתנאים אחרים שהמעביד מתחייב לתת. בהקשר זה שביתה נתפסת כהפרת חוזה, וזכות השביתה נתפסת כהגנה של המדינה על מפרי החוזה. עובד השובת מפר את החוזה, ובכך מביאו לקצו, ועל כן המעביד רשאי שלא להעסיק אותו עוד. לפי תפיסה זו חופש השביתה הוא במקרה הטוב החופש להפסיק לעבוד (Storey, 1922: 99-100). לעומת זאת, המצדדים בזכות השביתה יטענו שחופש החוזים של העובד כפרט אינו מגן באופן מספק על זכותו לכבוד, שכן המשא ומתן בינו ובין המעביד אינו מתקיים בין שווים. לכן, כמו שכבר הוזכר, חופש ההתארגנות של העובדים והשביתה כחלק ממנו מחליפים את חופש החוזים הפרטי בחופש חוזים קולקטיבי, ומאזנים את יחסי הכוחות בין העובדים למעביד (בן ישראל, 1994: 186).
• זכות השביתה וטובת הכלל- טובת הכלל עשויה להיפגע ישירות מהשביתה. שביתות מביאות לידי אובדן של ימי עבודה ונזק למפעלים ולמקומות עבודה, העשויים להשפיע על המשק בכללו, ולעתים מנהלים אותן עובדים חזקים ה"סוחטים" את המעסיקים (שקד, 1999: 172). יש בעלי מקצועות חיוניים כגון רופאים או כבאים ששביתה בהם עשויה להזיק למדינה ואף לפגוע בחיי אדם. זאת ועוד, שביתה של עובדי מדינה עשויה להתפרש כפגיעה בריבונות המדינה, ולכן בדרך כלל מגזרים אלו אינם מורשים לשבות (גלילי וקורא, 2004: 7. להרחבה ראו "שביתות במבט השוואתי", בגיליון זה). גם כאשר השביתה מצומצמת בהיקפה, סביר שלא רק המעביד ייפגע ממנה, אלא גם הספקים שהוא עובד עמם והלקוחות שלא יקבלו את הסחורה או את השירות בזמן. את טובתם וזכויותיהם של כל אלה יש לשקול אל מול זכותם של העובדים לשבות למען תנאי העסקה טובים יותר.

סוגי שביתות

ככלל נהוג לסווג שביתות לשלושה סוגים לפי מטרותיהן [1] ולפי הגוף שנגדו השביתה מתנהלת - שביתה כלכלית, שביתת אהדה (שהיא סוג מסוים של שביתה כלכלית), שביתה פוליטית ושביתה מעין-פוליטית:

• השביתה הכלכלית מכוונת להשיג יעדים במשא ומתן קיבוצי על תנאי עבודה, והיא מכוונת בדרך כלל נגד המעביד. בישראל הוגדרה השביתה הכלכלית כ"פעולת לחץ מתואמת הננקטת על ידי קבוצת עובדים במסגרת המאבק המקצועי שלהם עם המעביד, לשם השגת דרישות בקשר לתנאי עבודתם או בקשר לדרישות של עובדים אחרים שהוצגו למעבידם" (בג"ץ 525/84). השביתה הכלכלית היא בדרך כלל זו שמתכוונים אליה כשעוסקים בזכות השביתה, והיא זו המוכרת כלגיטימית במשפט הבינלאומי ובדמוקרטיות רבות.
• במסגרת השביתה הכלכלית אפשר למצוא גם את שביתת האהדה, שבה העובדים בעסק מסוים שובתים כאות תמיכה במאבקם של עובדי עסק אחר. כמו שניתן ללמוד מהסיפא של הגדרת השביתה לעיל, בישראל שביתת האהדה לגיטימית. ההיגיון בבסיס ההכרה בזכות לשביתת אהדה גורס כי הבסיס הקיומי של התארגנות עובדים נעוץ בעקרון הסולידריות - "פועלי כל העולם התאחדו", כמו שאמר מארקס. בהמשך להיגיון שלפיו התארגנות העובדים מאזנת את יחסי הכוחות בין העובד למעביד, כך גם האפשרות הניתנת לארגון עובדים קטן לקבל תמיכה מארגוני עובדים אחרים, שאינם צד לסכסוך, מאזנת טוב יותר את יחסי הכוחות (ברנזון וברנזון, 2000: 6). הנימוק העיקרי להגבלת הזכות לשביתת אהדה הוא שהמעביד הנפגע מהשביתה אינו יכול להיעתר לדרישות עובדיו או להסדיר את העניין במסגרת הסכם קיבוצי. כנגד נימוק זה אפשר לטעון שגם בשביתות "רגילות" נפגעים צדדים שאינם חלק מסכסוך העבודה, ולכן אין בנימוק זה כדי להסביר במה שביתת אהדה שונה משביתה כלכלית רגילה (ברנזון וברנזון, 2000: 17).
• השביתה הפוליטית מכוונת נגד המדינה ומטרתה להשיג יעדים פוליטיים, כלומר יעדים שאינם נתפסים כנוגעים לתנאי העבודה של השובתים (רדאי, 1994: 124). חשוב לציין שגם שביתה המכוונת נגד המדינה עשויה להיחשב כלכלית, אבל רק אם מעשה המדינה - שנגדו השביתה מכוונת - היה התערבות ישירה בתנאי עבודתם של העובדים או במשא ומתן הקיבוצי על תנאים אלו (רדאי, 1994:126).
• המשפט הבינלאומי אינו מכיר בזכות השביתה הפוליטית (הטהורה) משתי סיבות:
  
  1. בדומה לטיעון נגד שביתת האהדה, הטענה היא שאין להרשות לעובדים לשבות כאשר מעבידם, הנפגע מהשביתה, אינו מי שיכול להיענות לדרישותיהם. כנגד זה נטען שמערכת המשפט דווקא מגנה בדרך כלל על זכות השביתה גם כשהמעביד אינו הצד שנגדו השביתה מתקיימת, כמו למשל בשביתה נגד התערבות המדינה בתנאי העבודה או בשביתת אהדה - ששתיהן עשויות להיחשב שביתות כלכליות לגיטימיות (שקד, 1999:165).
  2. חשש נוסף הוא ששביתה פוליטית פותחת פתח לאנרכיה וללחץ פסול על מוסדות הדמוקרטיה. שביתות פוליטיות נתפסות כפריעת חוק וכקריאת תיגר על מוסדות השלטון עצמם בדרישה לקבוע מדיניות מחוץ למערכת הממוסדת של המדינה, ולכן הן נתפסות כמאיימות על מוסדות החקיקה והשפיטה של המדינה. זו מקורה של ההתנגדות העזה של בתי משפט, גם בישראל, לשביתות פוליטיות (שקד, 1999: 169).שקד מציגה טענה משולשת המערערת על עצם האבחנה בין שביתה כלכלית לשביתה פוליטית:
     
     א. רוב השביתות המוגדרות "פוליטיות" מטרתן בעצם כלכלית, שכן הן נוגעות למדיניות כלכלית של המדינה. ההשלכות הכלכליות של החלטות פוליטיות וחלקה של המדינה בנושאים המשפיעים על תנאי העבודה והשכר של העובדים מביאים לידי כך שאי אפשר להפריד בין הפוליטי לכלכלי (שקד, 1999:156).
     
     ב. עצם האבחנה בין הפוליטי לכלכלי מבוססת על ההנחה שאפשר להפריד בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי. שקד מצטטת את טענתה של חנה ארנדט (ואפשר לצטט גם את פוקו ואחרים) שהפרדה זו אינה אפשרית, לכן הפוליטי הוא כלכלי, והכלכלי הוא פוליטי (שקד, 1999:57).
     
     ג. גם מבחינה משפטית שקד מראה שהפוליטי והכלכלי מעורבים זה בזה וכי זכות השביתה היא ביסודה פוליטית, ולא כלכלית (שקד, 1999:63). מכאן היא מסיקה ששביתה "פוליטית" לגיטימית ככל שביתה, ויש לאפשר אותה כל עוד היא אינה מאיימת איום מוחשי על שלום הציבור או על ערכי יסוד אחרים.

  3. השביתה המעין-פוליטית נמצאת בתווך בין שביתה כלכלית לפוליטית שכן היא כוללת שביתות העוסקות בסוגיות של מדיניות כלכלית וחברתית המשפיעות על ענייניהם המקצועיים של העובדים. במקרים אלו השביתה איננה כלי לחץ כלכלי בניהול משא ומתן קיבוצי, שכן עניינה נושאים שאינם נתונים למשא ומתן כזה. שביתה כזאת היא כלי לביטוי מחאת העובדים, וככזאת יש לראות בה ביטוי של זכות האזרח לחופש הביטוי וההפגנה. לכן שביתות מעין-פוליטיות מוגבלות בדרך כלל לשביתות מחאה קצרות, שאינן מיועדות להפעיל לחץ כלכלי על המעביד (רדאי, 1994: 128).

סיכום

ראינו שהמחלוקות באשר למעמדה של זכות השביתה בין שאר הזכויות הדמוקרטיות נוגעות בסופו של דבר בלב-לבן של שאלות דמוקרטיות ופילוסופיות בסיסיות ביותר. כך, הדיון בשביתת אהדה מעלה שאלות על מקומה של הסולידריות המעמדית - האם היא בסיס ממשי להתארגנות העובדים, או שמא "אף אדם או מעמד אינו יכול לדרוש זכויות יתר מסוימות" (Storey, 1922: 99). הדיון בשביתה פוליטית נוגע בשאלה אם אפשר להפריד בין המרחב הפוליטי לכלכלי ובין הציבורי לפרטי, וכן בנושא המונופול של רשויות המדינה על קביעת מדיניות. שאלת מעמדה של זכות השביתה עצמה נגזרת משאלה דמוקרטית בסיסית: מה חשוב יותר, חירות או שוויון? אם ידה של החירות על העליונה, זכות הקניין וחופש החוזים של המעביד אמורים לגבור. אם ידו של השוויון על העליונה, עולה שאלה נוספת - האם די בשוויון זכויות פורמלי, למשל שכל בני האדם חופשיים לחתום על חוזה כראות עיניהם, או שעל המדינה לדאוג לתקן מצבים של חוסר שוויון מהותי, כמו שמבקשים המצדדים בזכות השביתה. ואחרון, זכות השביתה כמקרה פרטי של זכויות חברתיות-כלכליות מושפעת מהדיון במעמדן של אלה, ובבסיסו שאלת היחס בין האדם היחיד לסביבתו והאוטונומיה של היחיד בתוך החברה.

מקורות

בג"ץ 525/84 נביל חטיב ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מ(1) 673, עמ' 678 684, 700 705, גם בתוך: רות בן-ישראל (עורכת), שביתה והשבתה בראי הדמוקרטיה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003, עמ' 131 141.

בן-ישראל, רות, 1994. "השלכות חוקי היסוד על משפט העבודה ומערכת יחסי העבודה", שנתון משפט העבודה ד 27, בתוך: רות בן-ישראל (עורכת), שביתה והשבתה בראי הדמוקרטיה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003. עמ' 182-198.

בן-ישראל, רות, 2002. דיני עבודה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

ברנזון, חיים, ואסף ברנזון, 2000. "שביתת אהדה - מעמדה ומידתיותה", ספר ברנזון, ב - בני סברה (עותק אינטרנטי)

גלילי, יהודית, ומיכל קורא, 2004. זכות השביתה: מהות, גבולות ושינויים עתידיים. הכנסת - מרכז מחקר ומידע.

מונדלק, גיא, 1999. "זכויות חברתיות-כלכליות בשיח החוקתי החדש: מזכויות חברתיות לממד החברתי של זכויות האדם", שנתון משפט העבודה ז 65, גם בתוך: רות בן-ישראל (עורכת), שביתה והשבתה בראי הדמוקרטיה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003, עמ' 52 58.

רדאי, פרנסס, 1994. "שביתות פוליטיות ושינוי יסודי במבנה הכלכלי של מקום העבודה", המשפט ב 159, גם בתוך: רות בן-ישראל (עורכת), שביתה והשבתה בראי הדמוקרטיה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003, עמ' 123 130.

שפירא, אסף, 2001. "שביתות במבט השוואתי", פרלמנט, גיליון זה (68), אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

שקד, מיכל, 1999. "תאוריה של איסור השביתה הפוליטית", שנתון משפט העבודה ז 185, גם בתוך: רות בן-ישראל (עורכת), שביתה והשבתה בראי הדמוקרטיה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003, עמ' 142-175.

Arya, V. P., 1967. Strikes, Lock-outs and Gheraos: Law and Practice. Calcutta: Oxford and IBH.

Council of Europe, 1996. "European Social Charter (revised)."

ILO, 1948. "Freedom of Association and Protection of the Right to Organise Convention."

ILO, 1994. "Freedom of association and collective bargaining: The right to strike." 

ILO, 2011. "Convention No. 087".

Pope, James Gray, 2004. "How American Workers Lost the Right to Strike, and Other Tales", Michigan Law Review 103 (3), pp. 518-553.

Storey, Moorfield, 1922. "The Right to Strike", Yale Law Journal 32 (2), pp. 99-108.
United Nations, 1966. "International Covenant on Economic, Social and Cultural Rights", Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights. 

United Nations, 2011. "Chapter IV: Human Rights", United Nations Treaty Collections.