סולידריות חברתית בסקרי דעת קהל

האם תחושת הקִרבה למדינה אפיינה מאז ומעולם את החברה הישראלית? מהן התקופות שבהן הרצון להישאר בארץ נחלש ומהן השנים שבהן כמעט כל הישראלים משוכנעים ברצונם להישאר בארץ?

מבוא

האם תחושת הקִרבה למדינה אפיינה מאז ומעולם את החברה הישראלית? מהן התקופות שבהן הרצון להישאר בארץ נחלש ומהן השנים שבהן כמעט כל הישראלים משוכנעים ברצונם להישאר בארץ?

להרגיש חלק מהמדינה ובעיותיה

במאמר זה אבדוק את המגמות בדעת הקהל הישראלי בנושא הסולידריות החברתית. נמצא שבתקופות שונות נמדדות בישראל רמות שונות של הרצון לחיות בישראל ותחושת השייכות למדינה משתנית מתקופה לתקופה.

נראה ששיעור הישראלים שמרגישים חלק מהמדינה אינו נשמר קבוע במהלך העשורים האחרונים, ובשנת 2008 שיעור זה נמוך מבעבר - 60%.

בשנת 1979 85% מהציבור הישראלי היהודי הרגישו חלק ממדינת ישראל במידה רבה או רבה מאוד. נראה ששיעור זה נשמר קבוע גם בשנים 1993, 2003, 2004 ו-2005. לעומת זאת, בשנים האחרונות חלה ירידה מסוימת בשיעור הישראלים שמרגישים קרובים למדינתם. כפי שאפשר לראות להלן בגרף 1 יותר ממחצית הצעירים הישראלים (18-30) מדווחים על ריחוק מהמדינה וכי אינם מרגישים חלק מבעיותיה בשנים האחרונות. בקרב החרדים הירידה היא מ-85% בשנת 2003 ל-42% ב-2008. בקרב החילונים השיעור נשמר קבוע -63% ב-2003 וב-2008.

בדומה לציבור הוותיק בשנת 2008 רק 58% מהעולים מרגישים חלק מהמדינה ובעיותיה במידה רבה או רבה מאוד.

לתרום למדינה, לשרת ולהילחם

הממצאים שיוצגו להלן מלמדים אך ורק על תחושת השייכות למדינה בקרב המשיבים ואינם מעידים כלל על רצונם של המשיבים לתרום לחברה. כדי להבהיר את ההבדלים בין התחושה לבין הנכונות אדגים: בשנת 2003 72% מהחילונים אמרו שכדי להיות 'ישראלי באמת' חשוב מאוד לשרת בצה"ל. עם עמדה זו הסכימו רק 37% מהחרדים. בשנת 2007 80% מהחילונים דיווחו על נכונותם להילחם למען המדינה בעת הצורך. 69% מהחרדים דיווחו על נכונות דומה.

כאשר בודקים את הנכונות לתרום למדינה ולהילחם למענה מתגלה תמונה מרתקת: רוב העולים שמוכנים להילחם הם בני 40+ שמעולם לא שירתו בצבא הישראלי וספק אם אי פעם יידרשו לכך (ראו להלן גרף 2). בקרב הצעירים שמשרתים בפועל בסדיר ובמילואים הנכונות גבוהה ואינה שונה בהרבה מהנכונות של שאר היהודים הצעירים במדינה. ייתכן שההסבר למיליטנטיות ולנכונות להקרבה של הדור הוותיק של העולים יימצא בספרות על התרבות הפוליטית הסובייטית, שכן תרבות זו מטפחת את הנכונות להקרבה למען המדינה.

 

מי רוצה לחיות בארץ בטווח הרחוק?

לעומת שנות התשעים בשנים האחרונות ישנה מגמה קלה של ירידה בשיעור הישראלים היהודים אשר משוכנעים ברצונם להישאר בארץ. מגמה זו אינה מפתיעה לנוכח תהליכי הגלובליזציה הפוקדים את העולם, תנועות ההגירה המסיביות והמספר הרב של הבעיות שישראל המודרנית מתמודדת אתן. בסקר 2007 שנערך כחצי שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה רק 64% מהיהודים אמרו שהם משכנעים ברצונם לחיות כאן (54% בקרב הצעירים). בשנת 2008 שיעור היהודים שמשוכנעים ברצונם להישאר בארץ חוזר לרמה של כ-70% (63% בקרב הצעירים).

אפשר לזהות חוסר יציבות ברור בעמדות של הציבור הישראלי בנושא: שנים של תסכול לאומי (2000, 2007) מול שנים שבהן כמעט כל הישראלים משוכנעים ברצונם לחיות כאן (1994, 1995 ותחילת 2006) (ראו להלן גרף 3).

מי רוצה להישאר כאן בלא קשר למציאות המשתנה? נראה שלרוב מבוגרים בטוחים ברצונם להישאר בארץ בכל נקודת זמן. לעומתם, ישראלים צעירים בטוחים פחות בכך, ודעותיהם משתנות בהתאם לתקופה (ראו להלן גרף 3).

מעניין במיוחד התהליך שהתרחש בקרב העולים מברית המועצות לשעבר. החל משנת 2006 נמדדת ירידה משמעותית בשיעור העולים הצעירים אשר משוכנעים ברצונם להשאר בארץ - מ-63% ב-2006 ל-46% ב-2008. ייתכן שיש לקַשר ממצא זה עם מלחמת לבנון השנייה והשפעתה על תחושות המהגרים שעזבו את מדינתם הקודמת בשל היעדר ביטחון ויציבות.

תרשים 3: 'משוכנעים ברצונם לחיות בארץ לטווח הרחוק'

מעניין שהעלייה החדה בשנת 2005 ברצונם של הצעירים לחיות בארץ נובעת בעיקר משינוי בעמדות הנשים הצעירות. עם זאת, יש לציין שהפער בין עמדות הנשים לעמדות הגברים, אשר בלט בשנות השמונים והתשעים (נשים רצו לחיות בארץ יותר מגברים, וההבדלים מובהקים - כ-10 נקודות אחוז), הצטמצם בשנים האחרונות.

באופן מפתיע לא נמצאו הבדלים מובהקים בין תשובותיהם של המשיבים השייכים למעמדות סוציו-אקונומיים שונים. כמו כן לא נמצאו הבדלים בתשובות בין המשיבים המשכילים ללא משכילים. נראה שהרצון לחיות בארץ קשור רק באופן חלקי למשתנים הסוציו-אקונומיים של האדם, ואילו לגיל יש השפעה משמעותית יותר. כמובן, אין להסיק מכך שאין קשר בין המאפיינים הסוציו-אקונומיים לנטייה לרדת מישראל, וכאן רק הוצגה בחינה של רצונו של האדם ולא נדונו האפשרויות והפרספקטיבות הקיימות בקבוצות בחברה.