איך קרה שבית המשפט העליון הפך לאויב העם?

אז איך קרה שבית המשפט העליון הפך לאויב העם? לפי ספרו החדש של עמיחי כהן, מלחמות הבג"צ - הוא לא. פשוט לפוליטיקאים מסוימים נוח להציג אותו ככה.

בסוף שנות השבעים החלה התערבות גוברת של בג"צ במעשי השלטון. זכורה במיוחד הפסיקה מ־1979 בעניין אלון מורה: פסילת הפקעה של קרקע פלסטינית פרטית לשם הקמת התנחלות. היו עוד פסיקות בולטות בנושאי חופש הביטוי, דת ומדינה והליכים פנימיים של הכנסת. חלק מהפסיקות היו לטובת הימין הפוליטי, אחרות תאמו את עמדות רוב הציבור- והדבר ניכר בדעת הקהל. האמון בפוליטיקאים ירד, ואילו בית המשפט, שנתפס כמבוגר האחראי, זכה לאמון גובר.

בראשית שנות ה־90 אבד האמון הציבורי במערכת הפוליטית, ואחת מתגובותיה היה חיזוק הרשות המבצעת על חשבון המחוקקת. כך נוצר מצב שהכנסת נשלטת ביד רמה בידי הממשלה, וכמעט ולא יכולה לאתגר אותה. הכנסת איזנה את הכוח המופרז שצברה הממשלה באמצעות חוקי היסוד – ובג"צ היה לגוף היחיד שבכוחו לרסן אותה. כך שלמהפכה החוקתית בישראל – אחראית בכלל הכנסת

בשנים האחרונות, גורמים פוליטיים מתארים את בית המשפט כמפלצת כל יכולה. זה נובע מעמדה פופוליסטית שדורשת להסיר כל מגבלה מהפוליטיקאים, על ידי קיצוץ יכולת הריסון של בית המשפט. אם יצליחו במשימתם, התוצאה תהיה חמורה, כי הסכנה הגדולה ביותר לחירות האזרח היא שלטון שכוחו אינו מוגבל.

מובן שלא כל ניסיון של פוליטיקאים לצמצם מסמכויות בג"צ הוא פגיעה בדמוקרטיה – אך המהות היא לעשות זאת תוך שימור תפקידו של בית המשפט העליון כמגנם של התחרות הדמוקרטית החופשית, ושל עיקרון שלטון העם.