מדד הדמוקרטיה 2009: 20 שנה לעלייה מברית המועצות
שנת 2009 היא השנה השביעית לפרסום מדד הדמוקרטיה, פרויקט ששם לו למטרה לערוך בדיקה מקיפה של איכות הדמוקרטיה הישראלית ותפקודה, לגבש מאגר ידע שיקדם את המחקר, יעשיר את השיח הציבורי בנושא ויעורר מודעות לשינויים ולמגמות שחלים, לחיוב ולשלילה, בהרכבי האיכות והתפקוד של הדמוקרטיה הישראלית. הפרויקט מתבסס על מדדים השוואתיים בין-לאומיים ועל ניתוח של תפיסת הדמוקרטיה כפי שהיא משתקפת בסקרי דעת קהל מייצגים של האוכלוסייה, ובהם 1,203 נשאלים בשלוש שפות. המדד נערך במכון גוטמן במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה, ואחראים לו פרופ' אשר אריאן, מר מיכאל פיליפוב וגב' אנה קנפלמן.
על פי ממצאי מדד הדמוקרטיה 2009, אשר הוקדש השנה לציון עשרים שנה לתחילת העלייה מברית המועצות, הציבור הישראלי הוותיק רואה בעלייה נכס ומברך על קיומה. למרות זאת, הציבור הוותיק פיתח שורה של סטראוטיפים שליליים כלפי העלייה הקשורים ליהדותם של העולים ולעלייה ברמת הפשע במדינה. ציבור העולים ברובו מציג עמדות פוליטיות דמוקרטיות פחות מהציבור הוותיק וחש חוסר יכולת להשפיע על סביבתו. עשרים שנה לאחר העלייה עולים רבים עדיין מתקשים להשתלב בחברה ובכלכלה הישראלית ונוטים יותר מהוותיקים לשקול הגירה מישראל.
במהלך השנים כל פרסום ביקש להתמקד בנושא מסוים - הנוער (2004), התקשורת (2005), רצח רבין (2005), מערך המפלגות (2006), לכידות בחברה שסועה (2007), והחברה האזרחית (2008). השנה הוקדש מדד הדמוקרטיה לנושא עשרים שנים לעלייה מברית המועצות.
בחלקו הראשון מדד הדמוקרטיה 2009 בוחן את דירוגה של ישראל בהשוואה בין-לאומית על פי שורה של מדדים אובייקטיביים. בין הממצאים הבולטים של השנה ניתן לציין ירידה בדירוג של ישראל במדד חופש העיתונות, כאשר לראשונה עברה ישראל מקבוצת המדינות המאופיינות בתקשורת חופשית, לקבוצת ה"חופשיות למחצה". ישראל מדורגת בתחתית העולם המערבי הדמוקרטי על פי מדדי השחיתות, אשר מאפיינת את ישראל 2009. גם במדדים כמו חופש כלכלי ושוויון מגדרי ישראל מדורגת הרחק מהדמוקרטיות הוותיקות וקרובה יותר למדינות מזרח אירופה ודרום אמריקה.
החלק השני מבוסס על סקר דעת קהל בנושאים שקשורים לדמוקרטיה מתוך מתן דגש מיוחד על התרבות הפוליטית של עולי חבר המדינות. נראה שהציבור הישראלי ממשיך לגלות עניין רב בפוליטיקה לעומת מדינות דמוקרטיות אחרות. שני שלישים מהציבור מתעניינים בפוליטיקה במידה רבה או מסוימת. עם זה רק כמחצית הישראלים הצעירים מתעניינים בפוליטיקה ברמה דומה.
בין הממצאים הבולטים בחלק זה ניתן לציין אהדה גבוהה של הישראלים למנהיגות חזקה, שמהווה תחליף למנגנונים דמוקרטיים מקובלים - 61% מהישראלים תומכים בכך (74% בקרב העולים). השנה צפינו בירידה מסוימת בתמיכת הישראלית ברעיון של "מנהיג חזק", אף כי תמיכה זו היא עדיין בין הגבוהות בעולם המערבי.
האמון במוסדות המדינה עולה לעומת השנה הקודמת, אם כי אינו חוזר לרמות של תחילת שנות ה-2000. בין היתר בולט חוסר אמון גורף במשטרת ישראל, 60% מהישראלים נותנים במשטרה אמון מועט או לא סומכים עליה כלל. גם בהשוואה הבין-לאומית נתון זה ממקם את ישראל בתחתית המדינות הדמוקרטיות בין רומניה לתאילנד.
ישראלים בשנת 2009 חשים שהמדינה נגועה בשחיתות עמוקה. 37% סבורים שהשחיתות בישראל רבה מזו הרווחת במדינות דמוקרטיות אחרות. ממצא נוסף שמלמד על חוסר שביעות הרצון מתפקודה של הדמוקרטיה הוא שכחצי מהציבור חש שאין לו כל יכולת להשפיע על מדיניות הממשלה. גישה זו מקובלת על 61% מעולי חבר המדינות. אשר ליכולת ההשפעה בתחומי הפוליטיקה המקומית והקהילתית, תחושת הציבור חיובית יותר, אך העולים מחבר המדינות אינם שותפים לתחושה זו. יותר מ-40% מהם אומרים כי אין להם כל אפשרות להשפיע על המתרחש ביישוב מגוריהם, במקום הלימודים ואף במקום עבודתם.
מדד הדמוקרטיה 2009 מצביע על תופעה מדאיגה - רוב הציבור הישראלי מביע תמיכה כללית בחופש הביטוי, אך בד בבד מתנגד להבעת ביקורת חריפה על המדינה. כך, 58% תומכים באיסור על הבעת ביקורת חריפה כלפי המדינה, 10 נקודות אחוז יותר מב-2003. גם כלפי המיעוט הערבי אין הציבור היהודי בישראל מגלה עמדות ליברליות, ומגמה זו נמשכת זה שנים אחדות: רק כמחצית הישראלים תומכים ברעיון של שוויון זכויות בין יהודים לערבים בישראל, ורק מיעוט קטן סבור שאפשר לצרף שרים ערבים לממשלה או לשתף ערבים בהחלטות גורליות למדינה. קרוב למחצית הציבור סבורה שיש לעודד הגירת ערבים מהארץ (77% בקרב עולי חבר המדינות).
העיסוק הנרחב במדד הדמוקרטיה הנוכחי בסוגיית ההשתלבות הפוליטית של העולים מאפשר לקבוע שנכון ל-2009 התרבות הפוליטית של עולי חבר המדינות נבדלת מזו של רוב הקבוצות במדינה. בדרך כלל העולים מביעים עמדות ליברליות וסובלניות פחות כמעט בכל תחום ונושא שנבדקו. כך למשל, למרות השכלתם וחילוניותם, העולים מביעים עמדות מסורתיות בכל הקשור בערכי המשפחה ויחסים מגדריים. זאת ועוד, העולים אינם חשים שותפות מלאה במתרחש סביבם.
אחד העניינים שאנו עוסקים בהם בהרחבה במדד הדמוקרטיה 2009 הוא סוגיית הסולידריות החברתית והשייכות לקהילה. נמצא שכמו בשנים האחרונות, רוב הציבור גאה בהיותו ישראלי וחש שייכות למדינה ולבעיותיה. יתרה מכך, בשנתיים האחרונות עלה מספר הצעירים המשוכנעים ברצונם להישאר ולחיות בארץ בכ-25 נקודות אחוז והוא עומד כעת על 80%. לעומת זאת, כמחצית העולים הצעירים אינם משוכנעים ברצונם לחיות בישראל. בדקנו את רצונם של העולים והוותיקים לגדל ילדים בארץ ומצאנו שבקבוצת בני ה-31-40, 80% מהוותיקים בטוחים ברצונם לגדל ילדים בישראל, לעומת 28% בלבד מיוצאי חבר המדינות. הוותיקים מנמקים את הרצון לעזוב את ישראל בעיקר בסיבות כלכליות וברצון לשפר את רמת החיים. סוגיות הביטחון תופסות את המקום השני. לעומתם העולים מדגישים שהסיבה הביטחונית היא הסיבה העיקרית לרצון לעזוב את המדינה.
החלק השלישי והאחרון של המדד מתייחס להשתלבות הכלכלית-חברתית של העולים בישראל. נראה שהצלחתם של העולים להשתלב במשק הישראלי חלקית בלבד, ורובם לא הצליחו לחזור למעמדם החברתי-כלכלי בארץ מוצאם. רוב העולים לא הצליחו להשתלב במקומות עבודה שתואמים את רמת השכלתם. הממצא המדאיג ביותר הוא חוסר ההשתלבות של קבוצות צעירות יחסית, בני 31-40; אלו באו לישראל בגיל צעיר והיו מלאי ציפיות גבוהות לשפר את רמת חייהם. רק מיעוט מהם חשים ששאיפותיהם מומשו במידה רבה.
בתחום ההשתלבות החברתית נראה שגם עשרים שנה אחרי המפגש הראשון בין החברה הקולטת ובין העולים, היחסים בין שתי האוכלוסיות רחוקים מלהיות מושלמים. כך, רוב הציבור הוותיק מטיל ספק ביהדותם של העולים; וכשליש מהציבור הוותיק אינו מרוצה מעצם קיומה של העלייה הזאת. בהקשר זה בולטת עמדתם השלילית של הציבור המזרחי והציבור החרדי. לעומתם, האשכנזים והחילונים ברובם מקבלים את העלייה בברכה. רוב העולים סבורים שהעלייה תורמת למדינה יותר משהיא מקבלת ממנה, ולעומתם רוב הוותיקים חושבים שיש התאמה בין תרומת העולים ובין מה שהם מקבלים. כשני שלישים מהוותיקים סבורים שהעלייה הביאה למדינה פשע, אולם הרוב גם סבור שמדובר בסך הכול בציבור משכיל. ממצא נוסף חושף פער של ממש בין הציבור הוותיק לציבור העולים בעניין תקוותיהם לעתיד. רוב הוותיקים, לעומת מיעוט מקרב העולים, סבורים שבעתיד רמת חייהם תשתפר. הפער הזה נשמר בכל קבוצות גיל.
המסקנה העיקרית של מחקר זה היא שתהליך ההשתלבות של עולי חבר המדינות בחברה הישראלית טרם הושלם. עשרים שנה לאחר תחילת העלייה, מעמדם של העולים בחברה הישראלית אינו עונה על ציפיותיהם. יש קשיים רבים בתחום ההשתלבות הכלכלית והחברתית ופער ניכר בין ההון האנושי שהביאו עמם העולים ובין המרתו להשתלבות מוצלחת בחברה הישראלית.
כנס זה, המתקיים בפעם השישית מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה בבית הנשיא בירושלים, מעורר פעם נוספת שאלות חשובות הנוגעות הן לאופן בו נתפסים ערכים דמוקרטיים שונים על ידי הציבור בישראל וקבוצות שונות בתוכו והן ביחס לאופן שבו מוגשמים ומיושמים עקרונות דמוקרטיים שונים הלכה למעשה.
הממצאים שמעלה סקר הדמוקרטיה לשנת 2009 המונח בפנינו הם ממצאים מעניינים וחשובים, המעידים על תופעות מדאיגות שונות בציבור הישראלי; ובמיוחד בכל הנוגע לתפיסות הרווחות בקרב חלקים שונים בציבור הישראלי ביחס להגנה על זכויות האדם, ללגיטימיות של שימוש בכוח לשם השגת מטרות פוליטיות וליחס כלפי מיעוטים בחברה הישראלית. הסקר מלמד גם על השסעים המוכרים לכולנו בין קבוצות שונות בחברה הישראלית ועל מידת ההטרוגניות הרבה שעדיין קיימת בה. אין צורך להדגיש כאן ובפורום הזה כי למושג דמוקרטיה בו אנו דנים מובנים והיבטים שונים ואלה באים לידי ביטוי, בין היתר, במוסדות הדמוקרטיים הנבחרים על בסיס ייצוגי, הנשען על הרוב בציבור, וכן במבנה המשטרי של מוסדות המדינה, אך לא פחות מכך אנו מבקשים לקיים דמוקרטיה במובנה המהותי. זו המקיימת ערכים שלשמם ובשמם פועלת השיטה הדמוקרטית.
לא רק הדו"ח האחרון שהונח בפנינו היום, אלא המציאות שאנו חיים בה – התופעות שהחברה בישראל נחשפת אליהם בימים אלה ממש – מסמנים תמרורי אזהרה באשר ליציבותה בעתיד של הדמוקרטיה שנבנתה בישראל.
מדינת ישראל הצליחה לקיים כאן משטר דמוקרטי יציב בתנאים קשים. בתקופת חירום ביטחונית שבה היתה המדינה נתונה עם הקמתה, בתקופה של קשיים כלכליים שאיפיינו את שנותיה הראשונות. בתקופה שקלטה עליות שונות וגישרה על פני קבוצות אוכלוסיה שכל אחת מהן באה מרקע שונה והביאה עימה את תרבותה ומנהגיה לחברה המתהווה. בתקופות של מלחמות ושל התמודדות ביטחונית, בכל אלה נשמרו ערכי היסוד הדמוקרטיים שהונחו על ידי דור המייסדים עם ההכרזה על הקמת המדינה. שיטת המשטר של ישראל ושיטת המשפט כחלק ממנה צמחו במציאות של מדינה ללא חוקה פורמלית הנאלצת להתמודד, עם בעיות ביטחון שליוו את כל שנותיה והכל בקרב חברה מורכבת רבת-פנים ותרבויות.
מסיבה זו כולנו יוצאים מההנחה גם היום, שהדמוקרטיה הישראלית מושתתת על בסיס איתן, ותוכל להתמודד עם האתגרים הניצבים בפניה, כפי שהיא עשתה במשך למעלה מ-60 שנה ואכן יש לנו יסוד להישאר אופטימיים. עם זאת עלינו להיות מודעים לכך כי הדמוקרטיה בישראל איננה מובנת מאליה ויש להשקיע בטיפוח ערכיה כדי להבטיח את המשך קיומה גם למען ילדינו ונכדינו. על כולנו - בתפקידים השונים אותם אנו ממלאים - מוטלת החובה לפעול להגנה על אופיו הדמוקרטי של המשטר בישראל.
הדו"ח שהונח לפנינו היום מדגיש עובדות הידועות לנו ומדאיגות אותנו מזה זמן. "ישראל היא חברה שסועה, שיש בה מתחים חברתיים חריפים הבאים לידי ביטוי ביחסים בעיתיים בין הקבוצות המרכיבות אותה". בין התופעות המסכנות אותנו ומחייבות התייחסות והשקעה מידיית לשם עקירתן משורש, בולטת בימים אלה האלימות הרבה שפשטה בקרב החברה הישראלית. הפערים ההולכים ומתרחבים בין קבוצות האוכלוסייה השונות על מושגיהן; היחס לשיח הפוליטי הבלתי מאוזן שהיה לשיח קיצוני ותוקפני; שיח הגולש לא פעם לביטויי הסתה ושנאה; היעדר הסובלנות כלפי קבוצות מיעוטים, היעדר הכרה בזכותו של "האחר" לקיים אורח חיים משלו תוך שמירה על כבוד האדם שלו; עלינו להציב נגד עינינו כמטרה חינוכית וערכית מהמעלה הראשונה את ההימנעות משימוש בכוח ובהפעלת כוח לפתרון סכסוכים, וכפיית ערכים, את ההקפדה על כיבודן של התרבויות השונות מהן מורכב הפסיפס החברתי שלנו; ואת ההגנה על זכויות האדם, שכן בלעדי אלה לא תשרוד החברה בישראל כחברה דמוקרטית.
התקופה האחרונה בה נחשפות תופעות של זלזול בחוק והפרת חוק בראש חוצות. תקופה המאופיינת בהגברת המתח בין חרדים לחילוניים, תקופה המאופיינת בהעמקת הקרע והחשדנות ביחסים בין יהודים לערבים; הפליית אנשים ופגיעה בהם בשל נטיותיהם המיניות; פגיעה בנשים וילדים ובחלשים בחברה; תופעות של התעללות בצבא של אלימות בבתי הספר, כל אלה הם סממנים של חולשה העלולה לסכן את החברה שלנו ולכרסם בחוסנה. ההסתה, ההתבטאויות הקיצוניות וחוסר הסובלנות מעודדים את השימוש בכוח. יש לזכור כי אלימות גוררת אלימות. דומה כי היום אנחנו קרובים למצב של שליחת יד איש ברעהו וההידרדרות במדרון החלקלק הזה מדאיגה. החשש המלווה אותנו, כשאנו שואלים היכן תופעות אלה תעצרנה הוא חשש כבד ואין להשאיר את ההתפתחויות ליד המקרה. יש לפעול להשלטת חוק, לריסון התופעות השליליות, לעקירת האלימות משורש, לסובלנות ולכיבוד האדם וחירותו ולפעול לכך שכיבוד החוק יהיה נחלת הכלל והפרט והרשויות תפעלנה במסגרת החוק ולהשלטת החוק.
חיזוק ערכיה הדמוקרטיים של החברה בישראל, מחייב שינוי סדרי עדיפויות חברתיים והדבר בידינו. הקטנת הפערים החברתיים, בניית תשתית חוקתית וחוקית הולמת, חיזוק מערכת המשפט וחיזוק מערכת החינוך הם תנאים הכרחיים להמשך קיומו של המשטר הדמוקרטי ולביסוסה של חברה בריאה בישראל. עלינו לשקוד על טיפוח החינוך לערכי הדמוקרטיה, לערכי המשפט ולקידום הערכים היהודיים והאוניברסליים שעליהם הושתת המשטר הדמוקרטי בישראל.
ישגיה של המדינה בתחום המשפט כמו גם בתחום המדע, החינוך והתרבות הם הכלים שיש בהם כדי לסייע לשמר את אופיה הדמוקרטי של המדינה. אין ספק כי חוסנה הדמוקרטי, הערכי והמוסרי של ישראל חיוני כדי להבטיח את עצם קיומנו כמדינה ואינו פחות חשוב מביטחוננו הפיזי.
את אלה נוכל לשמר בראש ובראשונה באמצעות קידום ופיתוח מתמידים של מערכת החינוך. באמצעות חינוך מהגיל הרך ועד לבגרות עד לתיכון ועד לחינוך האקדמי, לקיים מסגרות בהן נוכל לתת ביטוי לחשיבות הקריטית שיש להטמעה של עקרונות הדמוקרטיה. זאת הן בפן המוסדי הנוגע להיכרות עם מוסדות השלטון השונים והתפקידים המוטלים עליהם והן בפן הערכי הנוגע לזכויות אדם, ליחס כלפי קבוצות מיעוט ולסובלנות כלפי השונה ממך.
ערכי הדמוקרטיה אינן מלים גבוהות, טיפוחם מחייב עשיה קונקרטית להטמעתם של אותם ערכים. ממצאי הדו"ח מאשרים את הידוע לנו משכבר. יש פער בין שיח הזכויות שהתפתח בישראל מאז חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנות ה-90 ובתחילת העשור הנוכחי לבין הנכונות ליישם ולקיים את הזכויות שתיאורטית הכל מכירים בהם. הזכויות לשוויון של כל אזרחי ישראל בלא קשר למוצאם, דתם ומינם חרותה במבנה הדמוקרטי של ישראל מאז הקמתה, אך ישנו פער בין ההכרה לבין הנכונות ליישם את השוויון בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית.
הערכים הבסיסיים של החברה בישראל עוגנו במסמכים המכוננים שלה במגילת העצמאות ובחוקי היסוד באו לידי ביטוי בחקיקת הכנסת והיו חלק מקונצנזוס חברתי. ערעור הקונצנזוס באשר למוסדות הדמוקרטיים ובאשר לתפקידן של שלוש רשויות הממשל: הרשות המחוקקת, המבצעת או השופטת עשוי לערער את המבנה עד ליסוד. גם ערעור הקונצנזוס הערכי המבוסס על הכרה בזכויות האדם ועל כיבוד החוק ושלטון הפועל במסגרת החוק מסכן את קיומנו הדמוקרטי ועל שמירתם של אלה מופקדות שלוש הרשויות השלטוניות, ויש לעשות לחיזוק מעמדן ולשמירה על האיזון הנכון בין שלושת קודקודיהן של רשויות אלה.
עלינו לקדם יצירת הבנה בין הקבוצות השונות בחברה, תוך מתן אפשרות לכל אחת מהן להתקיים תוך כיבוד הזכות של היחיד ושל הקבוצות השונות להתקיים ללא הפרעה, ללא פגיעה בזכויותיהם תוך התחשבות זה בזה. הדו"ח שלפנינו רק מחזק את ההכרה והמסקנה כי עלינו לעשות הכל כדי לעקור את תחושת הניכור, הזרות והעוינות בין הקבוצות השונות. בקום המדינה היתה הסיסמה של כור היתוך ומיזוג הגלויות התכלית שעמדה נגד עיני דור המייסדים, במבט לאחור נראה כי הדרך רצופת הכוונות הטובות להשגת תכלית זו תרמה לא אחת גם לתחושת קיפוח בקרב קבוצות שחשו כי התרבויות שהביאו עימן נשללו מהן או הודחקו. לימים היה רצון רב לחזק את התרבויות הנפרדות ולתת ביטוי לכל אחת מהקבוצות בחברה; תהליכים אלה בתקופות השונות גם הם לא הביאו לאיזון הדרוש בהטמעת הערכים והשילוב בין התרבויות. התפתחו תופעות של קיטוב וחיכוך בין הקבוצות השונות. המשימה שמוטלת כיום על כל המופקדים על המוסדות הדמוקרטיים בישראל היא לאחות את הקרעים, להגביר את האמון במוסדות השלטוניים, לתת ביטוי מעשי לערכי השוויון בחברה, ולאכוף חוק ככל הנדרש להשלטת ערכי המשפט.
כמי שמייצגת בפורום שהתכנס כאן היום את הרשות השופטת אני מבקשת להדגיש את חשיבותה של מערכת המשפט במאמץ החיוני לשמירת ערכי הדמוקרטיה. בית המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט, מייצגים את הצורך לקיים ולקדם את הערכים הדמוקרטיים. תפקידו של בית המשפט לייצג את אינטרס הציבור בהגנה על שלטון החוק וכיבוד החוק והוא מופקד גם על הבטחת כיבוד החוק במוסדות השלטון. בית המשפט יתערב למימוש ערכי השוויון והחירות בחברה, יעמוד על הצורך בהתאמת המשפט למציאות המתחדשת והמשתנה ועל קיום המשפט במציאות הישראלית הלכה למעשה.
במשפט כשהוא לעצמו אין יכולת לממש את ערכי הדמוקרטיה, אלא שיתוף כל מוסדות השלטון וכל הגופים המעורבים בעשייה החברתית.
במציאות הקיימת לנוכח הצורך להגן על זכויות, להבטיח את ערכי השוויון ולקיים כאן חברה שבה הפערים בקרב שכבות האוכלוסייה יצטמצמו, לקיים חברה שומרת חוק ומחנכת לערכי הדמוקרטיה; נדע כי בלא עבודה חברתית, ציבורית, התנדבותית ומוסדית, בלא שילוב ידיים של המערכות השלטוניות והאזרחיות, תיפגע קשה המטרה של שמירה על החברה בישראל וערכיה הדמוקרטיים. כשם שבלי הפעילות השיפוטית של בתי המשפט בישראל ובית המשפט העליון בראשם, לא ניתן יהיה ליישם את הנורמות הראויות ולהגן על זכויות האדם ועל שמירת החוק ואכיפתו כמתחייב מאופייה הדמוקרטי של החברה בישראל.
בסיכומו של דיון עלינו להכיר בכך שיש לרכז את כל המאמצים, לאיחוי הקרעים, לסובלנות ולמרכזיותו של האדם באשר הוא, במרקם החיים הדמוקרטיים של החברה בישראל.
אדוני הנשיא, גברתי, נשיאת בית המשפט העליון, אישי שר החינוך, מכובדי.
אני מבקש לנצל אכסניה מכובדת זו ולדבר על סוגיה המהווה את אחד האתגרים החשובים והמסובכים ביותר, הרובצים לפתחה של הדמוקרטיה ושל החברה הישראלית כיום, אתגר שאני, באופן אישי, עסוק בו ומוטרד ממנו, והוא: היחסים המתקיימים בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים, ואולי חשוב מכך - בין יהודים לערבים בתוככי החברה הישראלית.
מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, ששב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות. זהו ייעודה. כך היא חייבת להיות, וכך היא גם תהיה, בעזרת השם, לדורי דורות. ואולם, מדינת ישראל תהיה גם ביתה של אוכלוסייה ערבית רחבה.בישראל חיים כמיליון וחצי ערבים המהווים למעלה מעשרים אחוזים מאזרחיה. אכן, גם אם אף אחד מאתנו לא ביקש זאת לעצמו, ויש האומרים כי "נגזר עלינו", אנו, יהודים וערבים, חיים זה לצד זה, זה עם זה - אנו שותפי גורל.
איננו רק שכנים שיש להסדיר התנהלות תקינה של יחסיהם. לא רק את הארץ אנו חולקים. אנו חולקים כלכלה אחת; אנו חולקים מערכת רווחה אחת ומרחב ציבורי אחד. אנו נוסעים יחד בכבישים, נופשים יחד באתרי החמדה של ארצנו, משחקים יחד באצטדיוני הכדורגל. במידה רבה, אנו תלויים זה בזה.
ואולם, למרות שעתידן של האוכלוסייה הערבית והיהודית, לעולם יהיו שלובים זה בזה, נדמה ששתיהן כאחת, מעולם לא הישירו מבט למשמעות הדבר. מעולם לא לקחנו אחריות, על עיצוב דרכנו המשותפת. העדפנו לתת לפחד ולשנאה מחד, ולשיח משפטי מנוכר מאידך, לנווט את ספינת יחסינו.
אני מאמין כי הגיעה השעה לאמץ פרדיגמה חדשה, לבניית יחסי יהודים וערבים במדינת ישראל. פרדיגמה המבוססת על רעיון השותפות. מאז שחוקקה הכנסת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובהשראת הפסיקה הנרחבת של בית המשפט העליון, אנו רגילים לדבר על מדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". שבויים בקסמו של השיח הזה, אנו ממקמים את העיסוק בסוגיית ערביי ישראל, במסגרת השיח הדמוקרטי הקלסי, העוסק בהסדרת יחסי רוב ומיעוט - הגדרת כללי משחק מצד אחד, והבטחת זכויות אזרחיות למיעוט מצד שני.
ואולם, האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל, איננה קבוצה שולית בחברה הישראלית, אין היא אוסף אקראי של "בני מיעוטים", כפי שרבים מאתנו, היהודים, מבקשים לעתים לראותה. מדובר באוכלוסייה שהיא חלק בלתי נפרד מהארץ הזו, אוכלוסייה מגובשת בזהות לאומית ותרבותית משותפת, שלעולם תהווה, כקולקטיב, מרכיב חשוב ויסודי בחברה הישראלית.
אני מאמין כי במציאות שכזו, עלינו להתמקד בפן הערכי העמוק של הדמוקרטיה, ולחתור לבנייה תשתיתית של שתפות אמת; בנייה שתבוא "מלמטה" - משינוי תודעתי, מהחברה האזרחית, ולא "מלמעלה" - דרך שיח צונן של "זכויות", וניסיון אקדמי לפתור את הסוגיות שבמחלוקת.
"שותפות" הנה מערכת יחסים, המבוססת על כבוד הדדי, והכרה בקיומם של שני צדדים ובזכותם להגדיר לעצמם את זהותם; זוהי מערכת יחסים בה ניתן ביטוי לצרכים המיוחדים ולאופי המיוחד של כל אחד מהצדדים; זוהי מערכת יחסים המבוססת על הסכמה חופשית של שני הצדדים בדבר בסיס השותפות; זוהי מערכת יחסים המבוססת על דו שיח שוטף בין הצדדים.
אומר כבר כעת: אינני נאיבי. אין טעם להדחיק או להתעלם מהמציאות הקשה. בין הציבור היהודי לציבור הערבי במדינת ישראל, מונחים משקעים אדירים של איבה. ערביי ישראל נטלו (ובודדים בתוכם נוטלים גם כיום) חלק פעיל בקואליציה הערבית שביקשה, ועודה מבקשת, לבער כל נוכחות יהודית מארץ ישראל; מרבית האוכלוסייה הערבית איננה מוכנה לקבל את הרעיון, לפיו מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, אפילו במסגרת פתרון עתידי כולל של שתי מדינות; חלק ממנהיגי האוכלוסייה הערבית הישראלית, מוסיפים כל העת לחבור לגרועים שבאויבי המדינה, להסית כנגדה ולקעקע כל בסיס לאזרחות אחראית.
מן הצד השני, הקמת מדינת ישראל לוותה (במידה רבה בשל קוצר הראות של ההנהגה הפלסטינית באותה העת), בסבל רב ובטראומה ממשית שעברה על הפלסטינים. רבים מערביי ישראל, המהווים חלק מהאוכלוסייה הפלסטינית, כואבים את סבלם של אחיהם מעברו השני של הקו הירוק, סבל לו אחראית, בראייתם, המדינה;
רבים מהם, פוגשים לא אחת, גילויים של גזענות והתנשאות מצד יהודים; חוסר השוויון בהקצאת משאבי המדינה, וברווחה הכלכלית של האוכלוסייה הערבית לעומת זו היהודית, אף הוא לא תורם ל"אהבה יתרה"...
ואולם, למרות כל אלה, למרות האיבה הקשה והשורשית, אני מאמין כי ניתן לבסס שתפות בין יהודים וערבים במדינת ישראל. אני מאמין בכך, פשוט משום שלאף אחד מאתנו אין דרך אחרת. האלטרנטיבה היחידה העומדת בפנינו היא מאבק קשה, עקוב מדם ומצער, שבמקרה הגרוע פחות - יחזיר אותנו לאותה נקודת מוצא בדיוק, ובמקרה הגרוע יותר - יותיר "לדיראון עולם" כתם מוסרי בלתי ניתן למחיקה על "הצד המנצח".
אכן, השותפות בין ערבים ליהודים במדינת ישראל כנראה לא תהיה מושתתת על יסודות של אהבה. אולם, ניתן וצריך לבסס שותפות שתהא מושתתת על יסודות מוצקים לא פחות, של ראיה מפוכחת ופרגמטית, של מחויבות אמתית לבניית העתיד, ושל כבוד הדדי.
עיצוב שותפות אמת ובת קיימא כזו, איננה משימה פשוטה כלל ועיקר. להערכתי, אם נרצה להצליח במשימה זו, יהא עלינו להתגבר על ארבעה מכשולים: המכשול הראשון והבסיסי ביותר, זו המחשבה, שעדיין קיימת בחלקים נרחבים של הציבור הערבי, אותה תקווה לאמית - פונדמנטליסטית, להיעלמותם של היהודים מן הארץ, למימוש מה שקרוי "זכות השיבה ", או בקיצור - להפסקת התקיימותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. כל עוד תקווה זו קיימת, אין כל סיכוי כי נוכל לבנות שותפות אמת מתוך ראייה ארוכת טווח.
ברצוני להדגיש: הכרה, וחשוב מכך: הפנמה של עיקרון היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, חייב להיות הבסיס לכינון שותפות "יהודית-ערבית" בתוכה. יהדותה של המדינה פירושה, שלעולם מדינת ישראל תקלוט כל יהודי הזכאי לאזרחות מכוח חוק השבות; שמה שקרוי "זכות השיבה" אצל הפלסטינים, לעולם לא תמומש בתוך גבולותיה של מדינת ישראל; ושלעולם יהדותה של המדינה תקבל ביטוי בסמליה וטקסיה.
אני מניח שיטענו כנגדי, כי שאיפתי לשותפות אמת איננה יכולה להתיישב עם התניה מראש של שותפות זו, בעמידה על יהדותה של המדינה. ואולם אני אומר כי בדברים אין סתירה: העם היהודי זכאי להקים בית לאומי בארצו, ועל כך איננו מתכוונים לוותר או להתנצל.
יתירה מזו, כאשר אנו מנסים לדמיין (גם אם לי באופן אישי קשה להסכין עם כך) מציאות של מדינה יהודית שמתקיימת בצד מדינה פלסטינית בארץ ישראל, מהותה היהודית של מדינת ישראל מתחדדת עוד יותר.
כדי להתמודד עם מכשול התקווה הערבית להפסקת קיומה של המדינה כמדינה יהודית, עלינו לאמץ גישה ברורה וחד משמעית, ברוח "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי. איננו יכולים לצפות להזדהות של ערביי ישראל עם מדינת היהודים, אך אנחנו יכולים לתבוע מהם קבלה ונאמנות לריבונותה.
איננו יכולים להתעלם מכך שערביי ישראל רואים עצמם כחלק בלתי נפרד מן הפלסטינים, אך אנו רשאים לתבוע מהם התמודדות אמתית ורצינית, עם היותם אזרחי המדינה היהודית.
המכשול השני העומד בפנינו, הוא במידה רבה תמונת ראי של המכשול הראשון, והוא הקושי שלנו, היהודים, להפנים כי לערביי ישראל "זהות קולקטיבית" אשר עמה נחלוק את מדינתנו ועתידנו, בכל תסריט שהוא.
השאיפה האירופאית-משהו, של רבים מאתנו לחיות לצד מיעוט ציוני, אשר שר את ההמנון בעיניים נוצצות - לא תתממש במזרח התיכון שלנו. איננו יכולים להמשיך ולהתנהג כבנות יענה. איננו יכולים להעמיד פנים, או לקוות ששכנינו ייעלמו אם נסגור את החלון. יתרה מכך - אסור לנו לעשות זאת! עלינו לראות אותם כפי שהם, לומר להם שאנו מקבלים אותם כפי שהם, ושאתם אנו מבקשים לכונן שותפות אמת.
מכובדי, אני יליד הארץ. משפחתי מתגוררת כאן כבר 200 שנה, ותמיד חיינו לצד ערבים. אבי היה מזרחן, והקוראן, אותו תרגם, כמו גם השפה הערבית, אינם זרים לי. אני יודע שהאוכלוסייה הערבית היא חלק בלתי נפרד מהמולדת. עלינו, היהודים, להעביר מסר ברור וחד משמעי לערביי ישראל, כי ברור לנו שמולדתנו היא גם מולדתם, שבכוונתנו לחיות עמם, ושאנו דוחים מכל וכל את הקולות הקוראים לעידוד הגירה או אף לגירוש.
"הריני נכון להישבע, בשמנו ובשם כל נכדינו, כי לעולם לא נפעל בניגוד לעקרון שוויון-הזכויות, ולעולם לא ננסה לדחוק מישהו מארצנו"; - לא מילותיי הן אלה, אלה מילותיו של ז'בוטינסקי, לפני יותר מ- 80 שנה, ואני חוזר עליהן כאן, כיוון שברוח זו אנו צריכים לפעול.
המכשול השלישי שעליו עלינו להתגבר, בדרך לבניית שותפות אמת, הוא חוסר השוויון בהזדמנויות ובמשאבים, ממנו סובל המגזר הערבי, והפער האדיר במונחים סוציו-אקונומיים שמתקיים בין יהודים וערבים במדינה.
בהיבט זה היה עלינו להתחיל לפעול כבר אתמול: להפנות תקציבים מוגברים, ואפילו לא פרופורציונליים בתחילה - לבניית תשתיות ולפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, עד ליישור קו עם היישובים היהודיים. עלינו להחיל שוויון מלא ואמתי בכל מגע של האזרחים עם מוסדות הציבור של המדינה, ולנקוט העדפה מתקנת בהשכלה הגבוהה, כמו גם בנגישות למשרות ציבוריות.
תאמרו - איני מחדש פה דבר. ואני אומר: נכון, אבל לא שריר, ולא קיים.
הפן הדמוקרטי הרשמי חשוב מאוד, אך הוא אינו מספיק לקיום אמתי של שוויון אזרחי. יש צורך בהטמעה של ערכי הדמוקרטיה בתודעה הלאומית, וביישומם דה-פקטו בחברה האזרחית. אנו, היהודים, חייבים לזכור את לקחי ההיסטוריה היהודית, ולהצטיין ביחס למיעוט שבתוכנו, רק כך נוכל ליצור בסיס לשותפות אמתית ויציבה.
המכשול הרביעי והאחרון, הוא אולי הקשה והחשוב מכולם והוא הניכור, הבורות, החשדנות והשנאה השוררים בין המגזרים. חוסר היכרות של צד אחד את רעהו, מוביל לחוסר הבנה לעולמו, לתרבותו ולמניעיו של האחר, ואלה מולידים חשדנות, חוסר אמון הדדי ואף דמוניזציה של ממש. רגשות ואמונות אלו מלווים אותנו כבר שנים רבות, רבות מדי.
כדי לאפשר עתיד לחיים משותפים אנו חייבים ליצור בסיס אזרחי לקירוב בין יהודים וערבים. עלינו לקיים לימודי חובה במערכות החינוך של שתי האוכלוסיות, של השפה, התרבות וההיסטוריה של שתיהן. עלינו לכונן מערכת בהיקף נרחב, שתייצר מפגשים בין יהודים לערבים בקבוצות גיל מגוונות; עלינו לעודד שיתוף פעולה בין שני המגזרים בתחומים פונקציונאליים כגון תיירות, עסקים, ותרבות. עלינו ליצור מערכת תמריצים, שתעודד גם עסקים פרטיים להעסקת עובדים ערבים.
בעיניי, הזירה האזרחית והחינוכית היא הזירה העיקרית, דרכה נוכל להשפיע על המציאות, ולהביא לביסוס תשתיתי של שותפות אמת ארוכת-טווח ובת קיימא.
מכובדי, כינון שותפות אמת בין יהודים לערבים במדינת ישראל, הוא צורך קיומי. זהו המפתח לסיכוי להגיע ליישוב הסכסוך בין ישראל לפלסטינים ולמדינות ערב, ועל עתידו ורווחתו של כל אחד ואחד מהאנשים החולקים את הארץ הזאת.
כל זה אינו משל ולא חלום!
נכון, יש עדיין מחלוקות קשות ומשקעי עבר נוראיים, אך יש גם מרחב עצום, שבו אפשר להתחיל לפעול.
עלינו להתחיל לבנות "מלמטה" - בשקט, בזהירות, תוך בריחה ממלכודות של מילים גבוהות ורטוריקה חלולה - תשתית חדשה, אותנטית ומפוכחת, לשותפות אמת בין יהודים וערבים במדינת ישראל, שתביא לשגשוג החברה הישראלית, ואפילו ליכולתה לשמש "אור לגויים".
תודה.