דיון חירום: אין דבר כזה תקשורת חופשית מדי

דיון דחוף עם בכירי ענף התקשורת, חברי כנסת וגורמים נוספים במטרה למנוע הניסיון הבוטה והגלוי של הפוליטיקאים להשתלט על אמצעי התקשורת בישראל

היחסים בין השלטון לתקשורת נמצאים בקו פרשת המים: במקום שהתקשורת תתרכז במימוש ייעודה כמבקרת השלטון וכשומרת הסף, היא נמצאת תחת מסע לחצים חסר תקדים. עקב כך יתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה דיון דחוף, בו ייקחו חלק בכירי ענף התקשורת במטרה לגבש דרכי פעולה ולמנוע את הניסיון הבוטה והגלוי של הפוליטיקאים להשתלט על אמצעי התקשורת בישראל.

הדיון יתקיים בתאריך 30.10.16, בשעות 14:00-11:00, במכון הישראלי לדמוקרטיה, רח' פינסקר 4, ירושלים, וישודר בשידור חי. גולשינו מוזמנים לדיון בהרשמה מראש - לחצו כאן

יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה על הכוונה לעצור את הקמת תאגיד השידור הציבורי "כאן": "חוסר היכולת של בכירים במערכת הפוליטית לוותר על שליטתם בשידור הציבורי, יביא לפגיעה קשה ביסודות הדמוקרטיים שלנו. הצעת החוק של ח"כ ביטן מבקשת לשמר את המצב הקיים- שידור ציבורי הנגוע בשחיתות ציבורית, המבזבז כספי ציבור, בעל תרבות ארגונית רעילה, הנתון תדיר ללחצים בלתי ראויים מבפנים ומחוץ. זוהי הצעה אבסורדית על רקע ההשקעה המרובה ביצירת תשתית חוקית ואופרטיבית להקמת גוף שידור ציבורי עצמאי שיחולל יצירה תרבותית מקומית בהיקפים חסרי תקדים של כמעט 300 מליון שקל בשנה. הצעת החוק החדשה אינה מביאה שום הצדקה לשנות את המסקנה ההכרחית, לפיה אין עוד יכולת להציל את הרשות וכי יש להקים גוף חדש- עצמאי, בלתי תלוי וללא משוא פנים". 

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, מנהלת המרכז למוסדות וערכים דמוקרטיים על התחשיב הכלכלי שהציג ח"כ ביטן: "תרגיל לוליינות חשבונאי שמעביר כספי ציבור מיד ליד, מלא סתירות פנימיות במטרה לייצר אחיזת עיניים. אין בתחשיב ובהצעת החוק שמוביל ח"כ ביטן שום מודל עסקי חדש, שום חזון ולמעשה אפס יכולת להביט מעבר לשנת 2018 ולתכנן כיצד ייראה השידור הציבורי של ישראל". 

---
המכון הישראלי לדמוקרטיה יוצא במתקפה חריפה נגד היוזמה של ח"כ ביטן לחסל את תאגיד השידור הציבורי החדש, "כאן". בחוות דעת שנשלחה לחברי הכנסת וראשי סיעות הקואליציה נכתב כי הצעת החוק של ח"כ ביטן היא הצעה שערורייתית, הן בהיבט של חוסר החזון וחוסר המקצועיות שהיא משקפת, הן בהיבט של חוסר תום הלב והפגיעה באינטרס הציבורי, והן בהיבט של פגיעתה הקשה בחופש העיתונות בישראל.

שידור ציבורי, מסבירים במכון הישראלי לדמוקרטיה, ובמיוחד שידורי אקטואליה וחדשות, הוא מוצר ציבורי רגיש הזקוק להגנה מירבית, בהיותו מחולל ביקורת על הממלכה- בכספי הממלכה עצמה. לכן ההפרדה בין הדרג הפוליטי לבין הגוף האמון על קיום והפקת השידור הציבורי היא כה חשובה. ניסיון העבר בישראל, כמו גם דו"חות לאין ספור והספרות האקדמית, מלמדים כי הלחצים הפוליטיים לאורך השנים הם המקור לכל הרעות החולות שאפיינו את רשות השידור, וחייבו, בסופו של דבר, את השינוי המבני שבא לידי ביטוי בחוק התאגיד החדש. הצעת החוק החדשה לא רק שאינה מתמודדת עם עובדה זו, אלא שהיא מבקשת להגדיל עוד יותר את השליטה הפוליטית בגוף שלכתחילה הפוליטיזציה אכלה בו כל חלקה טובה.

הניסיון הבוטה להביא לסגירת תאגיד השידור הציבורי החדש יהפוך את כלבי השמירה של הדמוקרטיה לכלבלבי שמירה. תוך כוונה גלויה להותיר בישראל שידור ציבורי מוחלש, פוליטי, חסר יכולת לתפקד. במקום להילחם על התייעלות גוף השידור הציבורי, על גיוון אנושי, על עצמאותו וחופש הביטוי שלו לטובת כלל משלמי המיסים שמכיסם הוא ממומן, ההצעה הנוכחית תגדיל את הפוליטיזציה ותייצר שליטה של הממשל הנוכחי בגוף שליבת ה- DNA שלו אמורה להיות עצמאות ואף תפגע ביצירה המקורית הישראלית שתפסיד תקצוב חסר תקדים.

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מוסיפה כי מנסחי הצעת החוק מתעלמים מהמציאות החדשה והבנת התפקידים של גוף תוכן ציבורי בעולם דיגיטלי. "מי שמקים גוף תקשורת בשנת 2017 וסבור שהוא צריך לפעול סביב ערוצי טלוויזיה ורדיו שלכל אחד מהם "מראה" אינטרנטית, במקום להבין שדרך הפעולה התקשורתית צריכה להיות הפוכה – משקף חוסר הבנה של המדיום המלווה בחוסר מקצועיות".

לסיום קובעים במכון הישראלי לדמוקרטיה, כי תהליך סגירת רשות השידור ופתיחת התאגיד החדש היא אחת הרפורמות המשמעותיות ביותר עבור במדינת ישראל. מדובר ברפורמה שהצורך בה קיים כבר כעשרים וחמש שנה, שאדניה מבוססים על הצעות מומחים ועל הצעת חוק שנוסחה מתוך מחשבה, ושהושגה תוך הבנות בין ההסתדרות, התאגיד, משרדי התקשורת והאוצר. דווקא בשל כך התהליך ברשות השידור הוא כה חשוב וכה היסטורי. הרס התהליך הזה עכשיו צריך ללמד לקח שהוא רחב עשרת מונים מהסיפור של השידור הציבורי.

הלקח הוא שבמדינת ישראל כמעט בלתי אפשרי להעביר רפורמות משמעותיות בצורה עניינית.

---
על תחשיב ח"כ ביטן מציינת ד"ר שוורץ אלטשולר כי אינו מתמודד עם טענה אחת בסיסית והיא עלות השכר ברשות השידור הגבוהה יותר מאשר בתאגיד החדש; אין שום התייחסות לשנים שאחרי 2018. מה יקרה כשקופת המזומנים ממכירת רוממה ושרונה תתייבש? מה שצריך בעצם לבדוק הוא איך ממזערים עלויות של המהלך של סגירה ופתיחה ויוצרים גוף יותר יעיל שמשתמש בכסף הציבורי בצורה יותר טובה. ולבסוף- הפופוליזם של הורדת אגרת הרדיו מזכיר את הפופוליזם של ביטול אגרת הטלוויזיה. שהרי המדינה לא תסכים לוותר על הכנסות ממיסים, אלא שזה פשוט ייגבה בצורה אחרת (מס על דירה שלישית?).