תעמולת בחירות במרחב הדיגיטלי

ד"ר גיא לוריא, המכון הישראלי לדמוקרטיה, מנחה האירוע
"אירוע זה מתמקד בסוגיית תעמולת הבחירות הדיגיטלית הן בעקבות הבחירות הקרבות והן לאור מחקר שהתפרסם ע"י ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר וד"ר לוריא בשם "תעמולה דיגיטלית והאיום על הבחירות". האירוע ומחקר המדיניות הם במסגרת שני פרויקטים במכון. הראשון הוא התכנית לדמוקרטיה בעידן המידע שעומדת בראשה ד"ר שוורץ אלטשולר, ומטרתה לבחון כיצד מהפיכת המידע משפיעה על יחסי האזרח והממשל, התרבות הפוליטית, זכויות אדם ותהליכי קבלת החלטות שלטוניים. בנוסף, המפגש שהתקיים הוא מפגש תשיעי בסדנת השוויון בבחירות שד"ר לוריא ועמיתו - פרופ קניג, מנהלים במכון הישראלי לדמוקרטיה. הסדנה הוקמה לפני מספר שנים מתוך תפיסה שאחד האיומים המרכזיים ביותר על הבחירות, הוא האיום על השוויון בבחירות. שוויון זה מתבטא לא רק בעקרון "קול אחד לכל אחד", אלא גם בשוויון הזדמנויות הוגן בהתמודדות של מפלגות ומועמדים על קולו של הבוחר. בסדנה עסקו בנושאים כגון מימון ציבורי, בפריימריז, בנגישות ובבחירות בצל מגיפת הקורונה. כמו כן, פורסמו מחקרי מדיניות בנושאים הללו. המפגש הנוכחי עוסק בתעמולת בחירות במרחב הדיגיטלי וזהו נושא בו נפגשים שני הפרויקטים שתוארו לעיל".

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, המכון הישראלי לדמוקרטיה
ד"ר שוורץ אלטשולר פתחה בכך שלא ניתן להתעלם ממה שהתרחש לאחרונה בבחירות בארה"ב ובאופן מסוים בגירושו של דונלד טראמפ מהעיר הדיגיטלית. היא מציינת שהיו כאלה שאמרו שהחסימה של טראמפ מהרשתות החברתיות היא צעד לנעול את האורווה אחרי שהסוסים כבר ברחו, והיו שהוסיפו ואמרו שיש מי שמילא את הסוסים בחומרים ממריצים, עודד עולם שבו אנשים משועבדים לסוסים ואולי אפשר לעצם הקיום של אנשים וסוסים להפוך לעמדות מתחרות. אולם, ד"ר שוורץ אלטשולר מבקשת להביע עמדה אחרת - לא בנינו אורווה כדי להסדיר את העולם הדיגיטלי, ועל זה יש לדבר".
ד"ר שוורץ אלטשולר הציגה דוגמאות מגוונות לסכסוכי בחירות בדיגיטל ומסבירה שכל אלו נמצאים ברשת סבוכה של איים של חקיקה ופסיקה. מפת האיים מורכבת מחקיקה, פסיקה, אכיפה אלטרנטיבית (שנעשית ללא שום הסכמה בחקיקה) ורגולציה עצמית של התקשורת הממוסדת והרשתות החברתיות. השאלה שד"ר שוורץ אלטשולר העלתה הינה מה עוד? ההצעות המועלות הן הבאות: ראשית, יש ליישר את התפר שבין פרטיות לתעמולת בחירות. שנית, יש לטפל בעולם השקיפות ובשאלה האם בכלל מדובר במסר תעמולה, ושלישית יש להסמיך את יו"ר ועדת הבחירות לתת צווי מניעה על עבירות שנוגעות לפרסום דיגיטלי ועיבוד מידע אישי ואינן מנויות בחקיקת הבחירות.
ד"ר שוורץ אלטשולר מבקשת לחדד את הנחת היסוד והיא שהאחריות צריכה להיות עלינו, על המתמודדים, המפלגות וועדת הבחירות המרכזית. זאת מאחר וזה הדבר היחיד שיימנע ואקום שלתוכו אחר כך יצטרכו הרשתות להיכנס כמו שראינו בארה"ב.
הסדרה של רשת חברתית מעלה את השאלה - איך נראית תמונת התוכן ברשת חברתית ממוסדת? כלומר כזו שיש לה כללי קהילה שלעיתים גם נאכפים, שאין בה אנונימיות, ויש בה הפצה אלגוריתמית של המידע. התמונה תחומה בתוך ארבע קואורדינטות. הראשונה, הינה אלגוריתמיקה, כלומר איך התוכן מתפרסם ברשת? השנייה היא כללי הקהילה ואיזה ניטור תוכן עושה הקהילה כדי לאכוף את הכללים? השלישית היא התוכן המומן, אילו סוגי תוכן הרשת מוכרת? והרביעית, שאינה קשורה לרשת, היא מי מצליח לעשות מניפולציות על הרשת החברתית? אם כן, הצורך להחיל רגולציה כולל עושר של מרחב וכל זאת לפני העלאת השיח המהותי ביחס למה מותר או אסור לפרסם.
על אף האמור לעיל, ניכר כי המצב מסובך אף יותר. בארה"ב ראינו את המערכת האקולוגית (Eco system) שבתוכה נמצאת הסדרת התעמולה הדיגיטלית. בתוכה נמצאים גורמים מגוונים כשבעיקרם: התקשורת הממוסדת, רשתות השוליים, תקשורת אלטרנטיבית (לא זו הממוסדת במובן של זיכיונות ורישיונות כמו רדיו וטלוויזיה וגם לא העיתונות, אלא למשל אתרים של מדינות זרות שהתכלית שלהן היא להשפיע כמו ספוטניק). לכך מתווספות הרשתות החברתיות הממוסדות כמו וואטסאפ וטלגרם. אם כך, ישנה מערכת אקולוגית ענקית שעלינו להכיר אותה ואת הקשרים השונים בין השחקנים שבה. למשל, יכול להיות קשר של תשלום, קשר חד כיווני, קנוניה וירטואלית (מעין הדהוד הדדי בלי שיש שולחן משותף של עבודה), וקשר סימביוטי. קשרים אלו משמעותיים מפני שכאשר קוראים להסדיר את התעמולה הדיגיטלית חייבים לשאול האם אנחנו קוראים רק להסדרת התקשורת הדיגיטלית או שאולי עלינו לשאול האם הדרך שבה מוסדרת התקשורת הממוסדת היא מספיק טובה כדי להתמודד עם הסימביוזה? על המערכת האקולוגית הגדולה יושבים איי החקיקה שד"ר שוורץ אלטשולר תיארה קודם.
לסיכום, ד"ר שוורץ אלטשולר חוזרת להצעה של מה נדרש לעשות אבל מבקשת להוסיף - זו הצעה משמעותית שהיכולת שלה לפתור בעיות מבלי להיות כפופה לטכנולוגיה, היא יכולת מאוד יעילה ולדעתה תשרת אותנו בהמשך. כמו כן, היא מוסיפה שעולם התפר בין פרטיות לבחירות הוא לא מטופל מספיק בישראל ובעיקר רוצה לשים את הדגש על צווי המניעה שיו"ר ועדת הבחירות צריך להיות מוסמך לתת. ראוי שיו"ר ועדת הבחירות, הכפוף לתיאוריה של חופש הביטוי ופרטיות, שיש עליו איזונים ובלמים המתאימים לשיטה הישראלית, הוא זה שיקבל את ההחלטות.

עו"ד דין ליבנה, היועץ המשפטי של ועדת הבחירות המרכזית
עו"ד ליבנה פתח בכך שאנו נמצאים בעולם הנשלט על ידי חוק שנחקק במקור בשנת 1959 ועל אף שתוקן לא מעט במהלך השנים התיקונים לא כללו התייחסות ישירה לתעמולה דיגיטלית אלא לתעמולה חוצת מדיה. נוכח העובדה שהכנסת טרם התחילה בדיון מעמיק בנוגע להמלצות ועדת ביניש, נוצר מצב שעל יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לפרש את החוק בהתאם למציאות המשתנה. עוד מוסיף עו"ד ליבנה שסוגייה זו איננה חדשה, ולאחרונה השופט מלצר קבע שחובת הזיהוי בתעמולה תחול גם ברשתות החברתיות ונתן צו כללי שהורה על כך. גם יושבי ראש ועדות הבחירות שלאחריו אימצו את הפרשנות הזו, כך שניתן לומר שהן חלק מהדין הנוהג. יושבי הראש של הועדה מתמודדים עם הכלים שיש להם ביחס לעתירות שעולות". עו"ד ליבנה הציג שתי דוגמאות - אחת ביחס לסרטון הביג פייק של יאיר לפיד והשנייה ביחס למימון דף הפייסבוק של רון חולדאי על ידי עיריית תל אביב.
לסיכום, עו"ד ליבנה מציין שישנם כלים, לא רבים, והשופטים מנסים לעשות בהם שימוש. כמו כן, חשוב לדעתו לזכור שיש מסגרת נורמטיבית מסוימת ובתוכה אנו פועלים. מתקיים איזון בין זכויות - מחד גיסא קיים חופש הביטוי ובפרט חופש הביטוי הפוליטי, ומאידך גיסא ישנן זכויות הבוחרים לפרטיות, לשוויון והצורך לנהל את הבחירות בטוהר ובאופן מיטיבי.

מר מרקוס רייניש, סגן נשיא למדיניות ציבורית באירופה, המזרח התיכון, ואפריקה, חברת פייסבוק
מר רייניש פותח בכך שפייסבוק מהווה שילוב מיוחד בין החברה לטכנולוגיה וזה מוביל לאחריות רצינית ומשמעותית ביחס לדיאלוג הדמוקרטי שמתקיים במדינות רבות ברחבי העולם. פייסבוק כפלטפורמה אמנם נותנת כוח לאנשים לבטא את עצמם ושוברת מחסומים הנוגעים להשתתפות פוליטית אולם הם מבינים שיש להם גם אחריות רבה והאתגרים האחרונים שבארה"ב מבטאים זאת בצורה הטובה ביותר.
מר רייניש מציין שיש לפייסבוק שלוש גישות לשאלה כיצד הם מתמודדים עם האתגרים הללו. ראשית, פייסבוק רוצה למנוע התערבות בפלטפורמה. שנית, ובדומה למה שהוצע ע"י ד"ר לוריא וד"ר שוורץ אלטשולר, פייסבוק רוצה למקסם את השקיפות. שלישית, פייסבוק מוחקת מידע שגוי ומזיק ורוצה למנוע את פרסומו. מר רייניש ביקש לחלוק מספר תובנות מניסיונו ועבודתו עם מדינות רבות ברחבי העולם.
ראשית, מר רייניש מציין שבכל מקום בו הם פועלים, יש דרישה לבהירות נוספת ביחס לשאלה כיצד חקיקה חלה על הרשת? הן החברה עצמה, הן הפוליטיקאים והן פייסבוק בעצמה - כל אלו קוראים ליותר רגולציה שתחול בתחום ותצמצמם את הוואקום הקיים. הוואקום מתמלא על ידי פייסבוק אבל אין להם שום מנדט לעשות כן, וזה כמובן מטריד מנקודת מבט של אזרח. מר רייניש הסביר שגם מנקודת המבט שלהם זה לא רצוי לאור הפגיעה הקשה במוניטין של החברה ולכן, גם הם רוצים ברגולציה הנוספת בכל הנוגע לתעמולת בחירות בדיגיטל.
שנית, מר רייניש מסביר שאף אחת מהמדינות לא פיצחה את הבעיה מאחר ויש כל כך הרבה חוקים המאיטים את העיגון של המדיניות הזו. הוא מתמקד בעניין השקיפות ומסביר שלדעת פייסבוק זה לא התפקיד שלהם להכתיב את החוקים, אלא זה התפקיד של המדינה. פייסבוק רוצים להתמקד בשקיפות וליצור אותה בכפוף להנחיות המדינה. לפיכך, בהיבט השקיפות, הם עושים שלושה דברים שעל אחד לכבד אם הוא רוצה לפעול פוליטית בפייסבוק. הראשון הוא שעל האדם להזדהות ולהוכיח מי הוא באופן שונה מפרסום מסר אחר. השני הוא שפייסבוק מתייגת ומקטלגת פרסומות פוליטיות וזה חשוב כי ניתן להבחין בין פרסומות כאלו לאחרות. שלישית, המידע זמין ומאוגד למשך מספר שנים על מנת שיוכלו לחזור אליו בעתיד.
הנקודה האחרונה שמר רייניש מבקש להסביר נוגעת להבחנה בין תחרות פוליטית שאינה ממומנת ולשאלה אם צריך להחיל את אותם החוקים לתחרות שהינה אורגנית. לדעתו ישנה הבחנה חשובה בין השניים והיא נוגעת לאופן שבו זה נעשה. פרסום ממומן מוצג ככזה, ולעומת זאת פרסומים אורגניים דורשים סקירה רחבה של פוסטים וחיפוש מעמיק אצל פרופילים של אנשים.
לסיכום, מר רייניש הדגיש שרגולציה היא חשובה ופייסבוק כמובן בעד רגולציה. היא איננה רוצה להיות זו שתכתיב את הרגולציה, אלא להיות זו ששומרת על השקיפות ולכך צריכות להיות הנחיות ברורות על ידי המדינה כיצד מתמודדים עם תעמולת בחירות ברשת.

פרופ' ענת בן דוד, האוניברסיטה הפתוחה
פרופ' בן דוד מבקשת לדבר על המחירים הנורמטיביים והדמוקרטיים שנגרמים כתוצאה מהאי הסדרה המתמשכת של הסוגיות הטכנולוגיות שקשורות לבחירות בישראל. לטענתה, אנו נמצאים במצב פרדוקסלי בו המחיר של עבירה על חוק הבחירות וחוק הגנת הפרטיות הוא זול ואולי אפילו משתלם. לעומת זאת, המחיר החברתי שמשלמים על החלחול המתמשך של תרבות טכנולוגיית המעקב אל תוך ההליך הדמוקרטי הוא כבד מאוד. פרופ' בן דוד מציינת שבמרכזו של כל אחד משלושת סבבי הבחירות האחרונים עלו סוגיות טכנולוגיות כבדי משקל, כשבעיקרן; סוגיית הפרסום האנונימי ברשתות החברתיות, פרופילים אנונימיים, צ'אט בוט, לגיטימיות השימוש באפליקציית מעקב אחר בוחרים ועוד. חלק מהאתגרים קיבלו מענה על ידי יו"ר ועדת הבחירות המרכזית וחלקן לא, אך לכולן משמעויות חברתיות כמו חלחול טכנולוגיות ותרבות המעקב להליך הבחירות בישראל, אתגרים הקשורים ליכולת לספק ראיות לעבירות על חוק הבחירות והיעדר היכולת להתמודד עם בעיות שמתרחשות בזמן אמת, ערב הבחירות או ביום הבחירות עצמו.   
ראשית, לגבי חלחול נורמות, פרופ' בן דוד מציינת שהחלחול מתחיל מזליגה של טכנולוגיות מעקב מהרשתות החברתיות אל המפלגות - איסוף המידע שעובד בצורה מצוינת לגוגל ופייסבוק, עובד מצוין גם לפוליטיקאים. אולם אין זה אומר שהאפשרי הוא גם הרצוי. מדובר בזכות לבחור ולא ברכישת נעל, זכות בעלת משמעויות רבות שאיננו רוצים שתהייה נתונה למערכת עיבוד נתונים שאוספת מידע ומשפיעה על בחירתו של הפרט. ההבנה שמידע על בוחרים מעניק יתרון אלקטורלי למחזיקים בו, הופך את השימוש למירוץ לתחתית במדינות בהן אין חוקי הגנת פרטיות מותאמים. עם זאת, הנורמות המשתרשות בישראל הן שילוב בין למעלה למטה למעקב peer to peer. כלומר, מצופה מאדם התומך במפלגה מסוימת להעביר מידע על חבריו וסביבתו הקרובה. אולי אין בכך עבירה על החוק אולם זה אינו שימוש בחכמת ההמונים. לדעתה, מדובר בשינוי החובה בין האזרחים לתרבות הדמוקרטית בישראל. הבעיה העיקרית של אפליקציית "אלקטור" הינה שהפכו אנשים לספקי אינפורמציה, הן ביחס לעמדותיו והן ביחס לסטטוס הצבעתו ביום הבחירות (האם הלך להצביע או טרם עשה כן). פרופ' בן דוד טוענת שבתגובה לאלו הטוענים שגם ספר הטלפונים או הרשתות החברתיות מספקות מידע מסוג זה, היא תגיד להם לדמיין אישה השוהה במקלט לנשים מוכות והגבר שמאיים עליה משתמש באפליקציה. הוא יודע באיזה קלפי היא מצביעה ומתי הגיעה להצביע. האם אישה כזו תרגיש בטוחה? האם זה לא פוגע בחשאיות הבחירות מעבר לפגיעה בפרטיות? כלומר, הבעיה היא לא בשימוש החד פעמי לבחירות, אלא מדובר בבעיה חברתית המחלחלת לפרקטיקות מעקב חברתיות והצדקה בפגיעה בחירויות לטובת הבחירות. פרקטיקה זו זלגה להליך הדמוקרטי ובאין הסדרה היא לא תיעצר שם.
הנושא השני שפרופ' בן דוד התייחסה אליו הוא אתגרי ההוכחה ואתגרי האכיפה של מידע שעלול להוות עבירה על חוק הבחירות כאשר הוא מופץ בזמן אמת. אם רשת בוטים פועלת לטובת מפלגה מסוימת, אין כלים ציבוריים להוכיח מי מפעיל אותה. לרשתות החברתיות עשוי להיות המידע, אך העברתו תלויה ברצונן הטוב. אם פוליטיקאי מפרסם תוכן, המהווה עבירה על חוק הבחירות, ביום הבחירות, הזמן שייקח ליו"ר ועדת הבחירות לקבוע אם נעשתה עבירה ולהורות על הסרת התוכן, יאפשר לתוכן להיות מופץ לאלפי אנשים כך או כך. האפשרות לשלוח תכנים מפולחים לאנשים פרטיים ללא בקרה ציבורית פותחת פתח לעבירות שסביר שלא יזוהו בזמן אם בכלל. לדעתה, הקנסות מגוחכים. המחיר על עבירות על חוק הבחירות הוא זול ולעיתים אף משתלם. רק לאחרונה ראינו בארה"ב כיצד ההחלטות של פייסבוק וטוויטר לנקוט בפעולה יזומה הגיעו מאוחר מידי לאחר שנים של התעלמות מפעולה. פרופ' בן דוד שואלת - מה אצלנו בישראל? האם נצטרך לחכות לרצון הטוב של הפלטפורמה להצמיד תווית לפרסומים שיפקפקו בטוהר הבחירות בישראל? האם האזרח הפשוט יוכל לפנות לפלטפורמות ולהתריע, ולקבל מענה באופן שקוף ואחראי? בהיבט הזה, פרופ' בן דוד סבורה שהסדרה עצמית של הרשתות לא מהווה פתרון. ראינו ניסיונות של המדינה להגיע להסכמות רכות מול הרשתות החברתיות אך זה לא פתרון רצוי לטווח ארוך. ענקיות הטכנולוגיה אינן מצטיינות בשקיפות, אלא מדובר במידע מוגבל שהערך האנליטי שלהן לחקר האמת הוא דל ומאוין.
לסיכום דבריה, פרופ' בן דוד מעלה שדרושים פתרונות מהירים והפתרונות המצוינים שהציעו במכון עונים לאתגרים שצויינו. לצערה, על מנת שפתרונות כאלו יתקדמו, נדרש עדכון חקיקה ורצון טוב של פוליטיקאים לקדמן.

עו"ד איתן הברמן
עו"ד הברמן פותח בכך שהתפתחה באיזושהי צורה תפיסת עולם שהאנונימיות היא חלק מהזכות לפרטיות והוא ביקש לכפור בגישה הזו לפחות בתקופת בחירות גם לגבי אנשים פרטיים וגם לגביי גופים ממוסדים ולא ממוסדים. עו"ד הברמן מציין שלא צריך להרבות מילים על החשיבות והעוצמה של המדיה הדיגיטלית, הערכה היא שבעתיד עוד נכונו לנו נפלאות בתחום הזה ואנחנו רק בתחילת התפתחותו. בתחום הבחירות העניין הוא מהותי - בפילוסופיה של הבחירות, אדם חשוף לאינספור מסרים: בטלוויזיה, ברדיו, בתעמולה ממוסדת, וכן הלאה. בסופו הוא קולט מערכת שלמה של דעות, והוא מנקז אותה להחלטה, ברגע מסוים, כשהוא עומד מאחוריי תיבת הקלפי ומשליך פנימה את הבחירה שלו. תפיסת העולם של המשפט אומרת שהחופש לקלוט אינספור מסרים ולעמוד אחר כך בשקט לבד, מאחוריי הפרגוד, מהווה למעשה את התהליך שבו אדם מגבש את עמדתו הפוליטית ונותן לה ביטוי. אולם, עולם המשפט מכיר בתהליכים, או בתופעות, שיש בהן כדי לפגוע בחופש של האדם. הדוגמא הבולטת ביותר היא שוחד עבור הצבעה ספציפית. המקום שבו מתחברים שני העקרונות הללו - חשאיות והחופש לקבל החלטה מצד אחד ומהצד השני היכולת של האדם לספוג אינספור השפעות, בעייתי כשאדם מתחיל להפעיל מערכות מאוד מאוד מתוחכמות. המפתח היחיד שמתקיים למניעת הקשר הזה הוא בעצם הורדה לגמרי של מרכיב האנונימיות בבחירות - אתה רוצה להיכנס לזירה הפוליטית? להביע את עמדתך? להשפיע על אחרים? בסדר גמור. אתה לא יכול לעשות את זה מחוץ למסגרת הכללים הפוליטית ולא באופן אנונימי. הרעיון של העדר אנונימיות בתעמולת בחירות הוא מהותי, אין הצדקה לכך שמי שרוצה להצטרף לתהליך לא יאמר - אני פה.
הערה נוספת שעו"ד הברמן ביקש להעלות הינה שהיעדר רגולציה טובה ויעילה בתחום הדיגיטלי פוגעת במיוחד במפלגות החדשות והקטנות. העלויות של יצירת שימוש בכלים האלה הם מעבר להישג יד של מפלגות קטנות, והמפלגות הגדולות ובעלות התקציב הגדול עושות שימוש נרחב בדבר הזה. לדעתו, זה מוסיף עוד היבט משמעותי להיעדר שוויון בהזדמנות להתמודד על הקול של הבוחרים וזה מרכיב מהותי מאוד בתהליך הבחירות.
ההערה האחרונה שעו"ד הברמן מעיר הינה עבודת האיזון העדינה של ועדת הבחירות המרכזית. מעבר להיקף העבודה הם נתונים כל הזמן במעין צבת מורכב של עניינים. מחד, המחוקק לא מחוקק את החוקים והם מתמודדים עם העתירות במסגרת של אקטיביזם שיפוטי, ומאידך באים אליהם בטענות כל כך. כלומר, המציאות משתנה אך החקיקה איננה משתנה ועל הוועדה למצוא פתרונות. עו"ד הברמן טוען כי כל זמן שאין חקיקה המסדירה את המרחב הדיגיטלי, האקטיביזם של יו"ר ועדת הבחירות חייב לקבל גיבוי ציבורי רחב מפני שעולם הבחירות הוא לב ליבו של התהליך הדמוקרטי.

עו"ד ויאם שביטה, חבר ועדת הבחירות המרכזית מטעם הרשימה המשותפת
עו"ד שביטה מבקש להציב את שאלת הרלוונטיות של שיטת הבחירות, כשיטה בה בוחרים מפלגות, בעידן הדיגיטלי בו הכל פרסונלי. עו"ד שביטה מציין שלכל חבר כנסת עמוד מסרים משלו ברשתות החברתיות, המפרסם עצמו באופן אישי ולא נשאר הרבה מהשיח המפלגתי. כמו כן, לדעתו הפוליטיקאים לא ישנו את החוק כי כל אחד רוצה לפרסם את עצמו באופן אישי.
העניין השני שמדאיג אותו הינו שהמדינה מממנת את המפלגות כדי שלא יהיו השפעות זרות. עם זאת, הוא מבקש לדמיין מצב בו בעידן הדיגיטלי, כאשר רשת חברתית נתנה לו שטח פרסום (שעולה הרבה כסף), וכל אחד בונה צבא פעילים מהפייסבוק, המלחמה הופכת להיות באתרים החברתיים. בכל בחירות, תעמולת הבחירות מתנהלת שם. כלומר, רק לכאורה המימון הוא של המדינה מפני שהלכה למעשה הרשתות החברתיות נותנות את שטח הפרסום. לפיכך, לדעתו יש לשקול את שיטת הבחירות בזמננו. האם זה עידן שאפשר להמשיך בשיטת הבחירות שמאז קום המדינה שבוחרים על פי מפלגות? הרי כולם עדים למפלגות שצצות כל יום - כל אחד מחליט שהוא יכול להקים מפלגה והגענו לפני כמה מערכות ליותר מ-40 מפלגות. לדעתו מדובר בסממן של הדיגיטל.   

פתיחת הדיון לשיח פתוח

ד"ר גיא לוריא, חוקר במכון ומנחה הדיון
מציין כי ישנו דיון מעניין ביחס לשאלה מה התפקיד של המדינה ואיפה היא צריכה להתערב בסוגית ההסדרה של הרשתות החברתיות. בנייר שכתבו טענו שהמצב הוא שכמעט ואין הסדרה של המצב אלא רק איים של הסדרה בתוך אוקיינוס של היעדר התייחסות לשדה הפרוץ של התעמולה הדיגיטלית.

עו"ד אבי הלוי, היועץ המשפטי של הליכוד
עו"ד הלוי רואה לנגד עיניו מספר סכנות שצריך להגן מפניהן. ראשית, לדעתו אין שום ספק שצריך להגן על הפרטיות של האזרחים, אבל בהשלמה לטיעון הזה הוא חושב שיש ליישם בזהירות את הרצון להגן על הפרטיות מפני שלא ניתן לקיים מערכת בחירות אלא כשוק חופשי של בחירות. כמו בשוק חופשי שקיים בכלכלה, לדעתו יש הכרח בבסיס נתונים הפתוח, שקוף ונגיש לכולם. ללא מידע על הבוחרים, לא מידע רגיש אבל בלי מידע בסיסי לגבי הבוחרים, מידע שמקבלים ממשרד הפנים, אי אפשר לקיים בחירות דמוקרטיות. אחת מהמטרות של המפלגות היא להעלות את ההשתתפות בהליך הדמוקרטי והדרך לעשות כן היא באמצעות שימוש במידע, שימוש נרחב במידע ותיוג של נתונים. ברור שבמסגרת ההליכים האלה ישנם כל מיני אקטים שצריך אסור עליהם. אבל בין זה לבין לבוא ולומר שכל האקטים שהמפלגות עושות הם פסולים בגלל שהמפלגות מלקטים מידע ושהוא שקוף - המרחק הוא גדול וצריך להיזהר, כשרוצים להסדיר, לא לעשות כן יתר על המידה מפני שלדעתו בשם חופש הביטוי עלולים לפגוע בחופש המידע.
תחום נוסף שיש להגן עליו הוא מהימנות הבחירות וההגנה על התוצאות שלהן - חשאיות הבחירות למשל. עו"ד הלוי חושב שהדברים האלו יותר מוסדרים אבל ניתן להציע תיקונים.
לבסוף, הדבר החשוב ביותר שיש להגן עליו הוא מפני פגיעה באוטונומיה של הבוחרים, הנדוס תודעה. עו"ד הלוי סבור שהסכנה לתודעה ולאוטונומיה של הפרט היא לא בתקופת הבחירות מפני שהבוחרים יודעים שמנסים להנדס את תודעתם. לטענתו, בתקופה זו הבוחרים ערניים וזהירים יותר לדבריהם של הפוליטיקאים. הסכנה אמיתית לדעתו קיימת בין בחירות לבחירות - התקשורת המסורתית הרבה יותר מסוכנת לתודעה של האזרחים שבכלל לא ערניים לכך שמהנדסים להם את התודעה אבל זה קיים יום יום שעה שעה. לטענתו זה קורה במדיה עיתונאית שהיא שטחית, רדודה, ופוליטית באופן מובהק.
אם כן, מה ניתן לעשות? לדעתו התרופה היא אינה בחקיקה או רגולציה אלא בדרך של הסברה. לטענתו, האזרחים צריכים להפנים שהתקשורת של היום היא לא אובייקטיבית, מאוד פוליטית, מסחרית ויש יותר סכנות. עו"ד הלוי חושב שצריך לצרוך פחות תקשורת ולהגביר את המודעות של האזרחים.

עו"ד איל זנדברג, מחלקת ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים
עו"ד זנדברג העלה שתי שאלות מרכזיות לדיון. ראשית, אחרי מספיק שנים מבינים שיש כשל שוק, נוצר וואקום, פרשנות אקטיביסטית וכדומה, אם כן - מה עושים? האם יש פתרון למצב הזה חוץ מלהגיד שצריך לחוקק? כי לא מחוקקים וזה בידי חברי כנסת שאנו מבינים את המוטיבציה המוסדית שלהם. כולם יחד בוחרים באותו כיוון. שנית, האם ההתמקדות בבחירות היא הסתכלות לא נכונה ויש להסתכל בפרספקטיבה רחבה יותר? כלומר, גם בחיי היומיום יש תופעות בעייתיות בדרך שבה אנחנו כבני אדם מתייחסים זה לזה, בעידוד/העלמת עין של הפלטפורמות? ואם נטפל בבעיות הללו אולי נצליח לחלחל את הטיפול גם לתקופת הבחירות בה העם "על סטרואידים"?

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, המכון הישראלי לדמוקרטיה
מבקשת להתייחס למספר הערות שעלו בדיון. ראשית, ביחס לשאלותיו של עו"ד זנדברג מציינת שלא כל חברי הכנסת מתנגדים לחקיקה, אלא היו הרבה מפלגות שתמכו בהסדרה. לטענתה, במובן הזה יש תחושה חמצמצה שלפיה מי שיש לו הרבה כוח ויכולות דיגיטליות מעדיף להישאר במתחם חסר הסדרה לעומת אחרים. אפשר לראות את זה גם במדינות אחרים, למשל בשיטה הבריטית, רואים את אותו הדבר - מי שיש לו כוח מתנגד לחקיקה. שנית, בוודאי שעו"ד זנדברג צודק וההסדרה צריכה להיות רחבת היקף. ביחס לדבריו של עו"ד הלוי, ד"ר שוורץ אלטשולר מציינת שהיא איננה אוהבת את הביטוי "הנדסת תודעה" ומעדיפה להשתמש במילים של "עיצוב תודעה". כמו כן, כפי שהראתה בתחילת המושב, מדובר במערכת אקולוגית - זו לא חוכמה לדעתה להתנהל בדיגיטיל כאילו זה מערב פרוע ואז לתקוף את התקשורת הממוסדת וכך גם ההיפך.
ביחס למערכת הבחירות הנוכחית, לדעתה ישנן כמה תופעות שצריך לשים לב אליהן. ראשית, ניצול המדיום הדיגיטלי והמערכת האקולוגית כדי לבסס טענות לגבי זיופי בחירות כפי שראינו בארה"ב. שנית, זלזול מהותי ורוחבי בדאטה פרטי - זה לא משנה אם זה מתרחש בהקשר של הקורונה או הבחירות אבל זה מבטא עמדה בסיסית לכך שהדאטה שלנו הוא מוצר בידי מישהו אחר. נדרשת עבודה גם בייעוץ וחקיקה וגם ברשות לפרטיות לדעתה.

פרופ' ענת בן דוד, האוניברסיטה הפתוחה
כמדענית של החברה, פרופ' בן דוד מציינת שאנו נמצאים בשינוי חברתי המתואר כקפיטליזם מעקב. לפני כ-10 שנים חגגו הרשתות החברתיות את האביב הערבי בתור סוכנות הדמוקרטיזציה אך כיום אנו מדברים עליהן בדאגה רבה. לטענתה, השינוי קרה כתוצאה של מיזוג תשתיות - לפני 10 שנים, משתמשים דיברו עם משתמשים אולם כיום הרשתות החברתיות הכניסו את נושא ה"דפים", מודעות ופרסום וכיום האופן שבו מוכרת נעליים פונה ללקוח בפייסבוק זהה לאופן בו פוליטיקאי מדבר כאזרח ולאופן בו אדם מדבר עם חברו.

מר מרקוס רייניש, פייסבוק
חשוב לו לציין שהתפקיד שפייסבוק "משחקים" הוא אינו תפקיד שהם לקחו על עצמם אלא תפקיד שהם נדחפו אליו לאור הוואקום הקיים בהיבט החקיקה בתחום במדינות רבות וכאמור הם רוצים לפעול במטרה לשקיפות מיטיבית.

עו"ד מיכל שמואלי, רשמת המפלגות
עו"ד שמואלי מבקשת לעלות שאלה ביחס לכמות המפלגות הרשומות ולהבדלים ביניהן. היא מציינת שרשומות במרשם 149 מפלגות כשמרביתן לא זוכות לאור הזרקורים ואין להן אנשים ידועים שמובילים את המפלגות. לטענתה, מדובר באנשים המגיעים מדם ליבם עם רעיונות וערכים שרוצים לקדם, וידוע שהם פועלים ברשתות החברתיות. אחת השאלות היא האם מאפשרים שוויון בתעמולה לכל המפלגות? האם כולם זוכים לשוויון ומצליחים להביא את עצמם לידיעת הציבור ומה אנחנו עושים כדי לאפשר את זה?

ד"ר גיא לוריא, המכון הישראלי לדמוקרטיה
ד"ר לוריא הוסיף לדבריה של עו"ד שמואלי את העניין שהבחירות מתקיימות בצל מגיפת הקורונה, המגבילה את החיים מחוץ לרשתות החברתיות, מה שמקצין את הפגיעה הפוטנציאלית בשוויון ההזדמנויות.  

עו"ד יורם הכהן, איגוד האינטרנט הישראלי
עו"ד הכהן ציין ששמח נוכח הקריאה של פייסבוק לרגולציה, ומוסיף שלדעתו אם פייסבוק תגיד שככל שחברה (society) מסוימת לא עשתה את תהליך החשיבה ויצרה מסגרת מספקת של חוק בחירות, היא לא תאפשר פעילות פוליטית בפלטפורמה שלה לבחירות, זה ידחוף את הפוליטיקאים ליצור חקיקה המסדירה את התחום. כלומר, אם הרשתות החברתיות יכריזו שהן אינן נותנות פלטפורמה לפרסומים פוליטיים - זה יעודד את המחוקקים.

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, המכון הישראלי לדמוקרטיה
ד"ר שוורץ אלטושלר מבקשת לטעון ביחס להצעתו של עו"ד הכהן שחסימת כל הפעילות הפוליטית כל עוד אין חקיקה היא מהלך קיצוני ולא מאוזן. ביחס לחובת השקיפות, היא מסבירה שלדעתה קשה להצדיק סירוב להטלת חובה זו מאחר והיא אינה עוסקת בתוכן, לא ממנה כבורר את הממשלה, בתי המשפט, וועדת הבחירות או את פייסבוק. כמו כן הוא מקדם את האוטונומיה של הבוחרים ולכן זו צריכה להיות ההתחלה.

פרופ' יובל שני, סגן נשיא למחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה - סיכום האירוע
פרופ' שני חושב שדי ברור מהדיון שאנו נמצאים במקום שבו יש פער גדול בין הצרכים לרגולציה. חלק מהפער נובע מהעיכוב שתמיד יש בין משפט לטכנולוגיה, אולם ברור שגם חלק נובע מתוך כוונת מכוון. התוצאה של הפער בין המשפט לטכנולוגיה היא כזו שיש מנצחים ומפסידים. גם אם במצב מסוים, כשיש לנו מגרש משחקים הוגן, הטכנולוגיה יכולה מאוד לקדם את השחקנים הקטנים, אבל במצב שבו המגרש לא מאוזן ואפשר לעשות שימוש במדיה לצורכי מניפולציה וחדירה לפרטיות, אנחנו לא נמצאים במגרש הוגן. במצב כזה לדעתו ישנה בעיה של "בתוך" ו"בחוץ". מי שמחזיק בשלטון, רואה במציאות הרגולטורית ככזו המסייעת לו להמשיך להישאר בשלטון.
אם כן, מה עושים במקרה כזה? פרופ' שני התייחס למספר נקודות. ראשית, לדעתו יש לתת יותר משקל ליו"ר ועדת הבחירות כרגולטור על. עניין זה לא דובר בהרחבה במפגש הנוכחי אולם ישנו שחקן אחד, שלפחות בזירה של הבחירות, רואים בו כשחקן שלא נמצא בתוך המערכת. ליו"ר ועדת הבחירות לגיטימציה מוסדית מאחר והוא שופט עליון. כמו כן, ישנה התנסות בעבר של נכונות לשים את המשקל המקצועי והמוסדי שלו מאחוריי רגולציה בהקשרים מסוימים. למשל תפיסת יו"ר הועדה כאוכף החוק. פרופ' שני מציין שידוע שקיימת בעיה כרונית של אכיפה שאותה מתקשים לפתור מפני שייתכן שעלות הקנס קטנה מעלות תשדיר הבחירות. כל עוד המפלגות גם שולטות באכיפה, בקביעת הכללים ובדרך תיקון הקנסות באמצעות שינוי כללי התקצוב, אנו חוזרים לנקודה שבה יש כשל רגולטורי ואין פתרון פנימי מספק.
שנית, ביחס לרשתות החברתיות, הרשתות לא ביקשו את התפקיד הזה ולא רצו להפוך עצמן לרגולטור של המרחב הפוליטי. לדעתו של פרופ' שני, הרשתות למעשה מחזיקות את הברז, הן שומרי הסף. לא רק של התכנים - אלא של הדמוקרטיה. ההחלטה להוציא את טראמפ משמעותה שהרשתות החברתיות נכנסו לוואקום שלטוני אכיפתי ותפקדו כשומרי סף. הן סוגרות ומורידות את המסך על נשיא ארה"ב כדי שהדברים שהוא יגיד לא ישתמעו כך או אחרת. כלומר, הפלטפורמה כבר נוכחת בהיבטים הללו - בין אם רצתה להיות שם ובין אם לאו וזה מוביל לכך שיש מהן ציפיות.
פרופ' שני מסכם באמירת תודה לכל המשתתפים במפגש.