משילות או דמוקרטיה

עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש: "לפעמים, כדי לא להודות בהיעדר המנהיגות, מפעילים את הוונטילטור המפזר את האשמה לכל עבר. מייצרים מציאות מדומיינת של פרקליטות שבתוך הפרקליטות, או של פקידים חורשי רע המתכננים הפיכה שלטונית. תרבות של חיפוש אשמים במקום נטילת אחריות".
"עשרות מינויי בכירים מוקפאים. מי עוצר את המדינה מלמנות פרקליט מדינה, מפכ"ל, חשכ"ל, ממונה על התקציבים ועוד שורה ארוכה של תפקידים מקצועיים? שום בית משפט או פקידות לא מונעים את המינויים הללו. מצד שני, כיוונים שתורמים לייעול המשילות לא מדוברים".

פרופ סיגל סדצקי, לשעבר ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות: "תחום הבריאות מדגיש את המתח שבין כלל השחקנים ומקבלי ההחלטות לבין הצורך בשמירה על היבט מקצועי. הציפייה המוצדקת היא שהחלטות ופעילויות בתחום הבריאות יבוצעו באופן המקצועי ביותר, וזה דורש בין היתר ידע, מומחיות וניסיון. אין עוררין שבתחום הבריאות קיים אינטרס מקצועי מובהק לקיומה של מקצוענות. אז איפה עובר הגבול בין המקצוענות המומחית לבין הערכיות והמדיניות עליה ממונה הדרג הנבחר. לכאורה, על אנשי הבריאות מוטלת החובה להציג 'עובדות' ורמות סיכון לקבלת ההחלטות השונות, ולהשאיר את קביעת המדיניות הערכית בידי מקבלי ההחלטות. כלומר, איש הבריאות צריך לשמש בתור קצין הסיכון הבריאותי. בפועל, מצאתי שהתיחום הזה קשה עד בלתי אפשרי לביצוע.

"מצבי חירום כמו הקורונה מביאים את כל הסוגיות האלה למצב קיצון. אנחנו רואים ויכוחים רבים גם בקבינט וגם בין השרים מחוץ לקבינט על העובדות האפידמיולוגיות. לכך בדיוק התכוונתי מהי יכולת העברת המסרים והבנתם. בעוד שבתאוריה אין עוררין על כך שאנשי המקצוע אמונים על הידע המקצועי, בפועל מתווכחים על העובדות. לכך יש השפעה גדולה על הפרט, שכן לניתוח השונה של הסיכונים ישנן משמעויות פרקטיות שונות. לפעמים נדמה שהוויכוח על העובדות, שזה הידע והמקצועיות, מחליף את הדיון על האינטרסים השונים. זו נקודה בה קשה מאד לקבוע את הגבול בין המקצועיות לבין המשילות. כך, לדוגמה, התקיים דיון על האם תלמידים מדבקים, האם תהיה תמותה בגל השני או האם זה וירוס שיש לפחד ממנו. הנקודות האלה עלולות להוביל לזילות המקצוע ולפגיעה ישירה באינטרס הציבורי.

על מינוי הפרויקטור, "רשמית, השיח היה שמשרד הבריאות הוא קובע המדיניות. אלו הם הפקידים המקצועיים שאמורים לקבוע את המדיניות. למעשה, היוזמה למינוי הפרויקטור הייתה כי המשרד לא מספיק אופרטיבי. אולם הפרויקטורים ששמם עלה על הפרק, גם שנבחרו, אינם חיילים לפעולה אלא למעשה קובעי מדיניות שהגיעו להחליף או לעבוד לצד הפקידות המקצועית הקבועה שנבחרה לתפקידה בהליכים שנקבעו באופן מסודר על ידי המדינה".

אלוף (במיל') דן הראל, לשעבר מנכ"ל משרד הביטחון: "בהתנתקות הייתי אלוף פיקוד דרום. אף אחד לא שאל אותי אם אני בעד או נגד, ולא חשבתי שמקומי להביע דעה. הלכתי לבצע. אני יכול להצביע על מס' אנשים מהפוליטיקה שפנו אליי וביקשו שאתפטר כדי להפיל את הכל. אני חשבתי שכמשרת ציבור, חובה לבצע את מה שהמדינה החליטה, ביהמ"ש אישר והכנסת חוקקה.

"בשירות הציבורי קשה מאוד להוציא את ההחלטות לפעול. זה נובע מכך שלאורך שנים סירסו את המשרדים. אסור להשלים עם תופעות של פקידות או שומרי סף שמתוקף זה שיש להם סמכות להרים דגל אדום, מנסים לנהל בפועל תחומים שלמים תוך לקיחת האחריות הניהולית מהמנהל והעברתו לשומר הסף. עלינו להחזיר את המטוטלת למרכז, ושכל אחד יבצע את תפקידו".

יוסי קוצ'יק, לשעבר מנכ"ל רה"מ והממונה על השכר: "יש לנו בעיות תשתית יסודיות בתחום של משילות ודמוקרטיה, והן הולכות ומתעצמות. אני רואה את ההידרדרות ב-25 השנים האחרונות. אנחנו נמצאים כעת בפסגת ההידרדרות הזו, הגענו הכי קרוב לתהום. לאחרונה אנחנו עדים למצב קשה שבו על המצב הנוראי של מערכת פוליטית שכל החלטה אינטר-דיסציפלינרית צריכה לעבור דרך הרבה גורמים פוליטיים. יש מתקפה משולבת ומכוונת לערעור הדרג המקצועי על מנת לערער אותו ולאפשר חופש פעולה לדרג הפוליטי, ברמות שלא ידענו קודם".

ח"כ עמית הלוי, הליכוד: "בקודקוד משולש הרשויות בדמוקרטיה ליברלית, נמצא הציבור. זאת נאורות אמיתית, לתת לציבור לבחור. זאת ועוד, זכותם וחובתם של נבחרי הציבור למנות את הפקידות, וגם לפטר אותם כי הם חושבים שהם לא מממשים את רצון העם. אין מדיניות שהיא לא מבוססת ערכים. בשביל זה יש דמוקרטיה. המחשבה שקבוצה קטנה יכולה לבקש להחליף את רצון העם בבית המשפט, מבקשת למעשה לצמצם או לשנות את צורת המשטר שלנו. זאת לא דמוקרטיה, אלא דיקטטורה, וזו מחשבה מסוכנת.

"ביום חמישי האחרון, תשעה אנשים בבג"ץ חוקקו מחדש את חוקי היסוד, אחרי שפרופ' ברק לימד אותנו שחוקי היסוד הם בדרגת חוקה. ובזאת פגה לה קדושת חוקי היסוד. באותו היום, בית המשפט מקבל חוות דעת של היועמ"ש שבו הוא כותב שרק בגלל שחוות דעתו היא שראש הממשלה צריך לקבל את ניגוד העניינים, הרי שחוות דעתו זו צריכה להתקבל.

"כעובד ממשלה, אני יכול לומר שחוסר השקיפות בקרב הפקידות חמור הרבה יותר מחוסר השקיפות של הפוליטיקאים. הסכנה האמיתית כאן היא הערעור על הנחות היסוד של הדמוקרטיה - העובדה שאנחנו שוללים את העיקרון המקודש הזה של one man one vote, אזרחי ישראל חשים את זה, חשים שקבוצה קטנה, אוליגרכית מחליטה בשבילם, קובעת בשבילם וזה דבר שאנחנו צריכים לשים לו קו אדום כפוליטקיאים".

עו"ד גיל ברינגר, לשעבר יועץ בכיר לשרת המשפטים: "עלינו לשאול עצמנו עד כמה הפקידות או הדרג המקצועי אמורים להוות איזושהי אלטרנטיבה להחלטות הדרג הפוליטי. זו שאלה שנשאלת בטרם מתקבלת ההחלטה, אבל יש לשאול אותה גם לאחר מכן. האם הדרג המקצועי אמור לנסות ולהציל את המדינה? האם הוא אמור לנסות ולגרום לדרג הפוליטי לקבל את ההחלטה הנכונה בכיפופי ידיים? האם מותר לו לעשות הכל במסגרת החוק כדי להכווין אותנו למקום המדויק לטעמו? חשוב שהדרג המקצועי ישמיע את עמדתו בתוך החדר. לא אהבתי לשמוע שהשר ישראל כ"ץ צועק על פקידות בכירה באוצר, משתיק אותה ומוציא אותם מהחדר. הדברים האלה חייבים להתרחש בחדר. עם זאת, השאלה היא איזה סוג של דיון אנחנו רוצים לאפשר בחדר, ואיך זה נגזר ממה שיקרה מחוץ לחדר.

יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה: "היום, כשאומרים משילות, זה הפך בשיח הציבורי לשם קוד לעוד כוח לדרג הפוליטי הנבחר, לרשות המבצעת ולעומד בראשה על חשבון בלמים ומעצורים לדרג של שירות ציבורי, עצמאי וחזק שאמור לאזן אותו. ממצב של יעילות ואפקטיביות, זה הפך לשיח של איפה נמצא הכוח. בסיטואציה הנוכחית שהגענו אליה, חשוב להוסיף לשיח הזה בהקשר של סוגיית הביזור כוחות נוספים, כמו ביזור הכוח לכיוון השלטון המקומי וחיזוק הכנסת. אם אנחנו נשארים בבעיה בינארית של כוח בין דרג מקצועי לדרג פוליטי - המשא שאנו מניחים על כתפיו של הדרג המקצועי כדי להגן על הדמוקרטיה המהותית, כבד מדי".

ד"ר גייל טלשיר, האוניברסיטה העברית: "אנחנו משחקים מחדש במושגי היסוד של התפיסה הדמוקרטית, גם התפיסה הנאו שמרנית וגם התפיסה של הדמוקרטיה הליברלית יוצאות מנקודת המוצא שהפרט נמצא במרכז של התפיסה הדמוקרטית שלנו, אבל יש להם תפיסה מאוד שונה גם של משילות וגם על נראות מרכיבי השלטון. כך, אם תפיסה נאו שמרנית תדגיש את רעיון הפרדת הרשויות, התפיסה של דמוקרטיה ליברלית תראה את האיזונים והבלמים בין הרשויות השונות".

פרופ' ידידיה שטרן, המכון הישראלי לדמוקרטיה: "אני נגד פסקת ההתגברות, משום שאני מאמין שהמלה האחרונה צריכה להינתן לבתי המשפט ולא לרוב בכנסת, שכן האחרון עלול להשתמש בכוחו לרעה. אולם אני מציע להבחין בין שני סוגי נושאים. כשהנושא המרכזי הוא המרחב הציבורי, זהות המדינה והיחסים בין יהודית לדמוקרטית – בשביל זה יש פוליטיקה, בחירות ורוב בכנסת. בנושאים כאלה, יש מקום לכך שהכנסת תאמר את המילה האחרונה. לעומת זאת, בנושאי זכויות אדם וזכויות מיעוטים, הכנסת היא לא המקום הראוי לקבל החלטות שעלולות לפגוע במיעוט".

פרופ' דני גוטווין, אוניברסיטת חיפה: "אפשר לדבר עד מחר על דמוקרטיה ושוויון, אבל דמוקרטיה עובדת כשאין פערים בלתי אפשריים ברמה הסוציו-אקונומית. זו מתחילה להתפרק כשהפערים האלה לא מאפשרים את יצירת אותו קונצנזוס שמאפשר לדבר על איזושהי קהילה דמוקרטית. קהילה כזו לא מתקיימת במצבי קיצון של פערים גוברים, ואנחנו בישראל ובעולם נמצאים במצב של הגדלת פערים חריפה מאוד. מה ששובר את היכולת לקיים את מערכת המשטר הקודמת, זה התפוררות הבסיס השוויוני או האפשרות להניח שלאנשים יש סיכוי בתוכו".

פרופ' יובל שני, סגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה: "חלק גדול מהמשבר שאנו חווים מואץ בעקבות התפתחויות טכנולוגיות. ישנה דמוקרטיזציה של המומחיות, בעולם בו לכל אחד יש גישה למידע אינסופי וערך המומחיות יורד. הכנסת במובן מסוים יכולה להיות הפורום המתווך בין היותה פורום ציבורי שקוף שלמומחים יש מקום להביע את דעתם, לבין האחריותיות הפוליטית של נבחרי הציבור. אני חושש שחלק מהמתח שאנו חווים הוא אותה היחלשות משמעותית של הכנסת ביחס לממשלה. אם בעבר הכנסת הייתה גורם מתווך שפיקח על הממשלה, בין היתר באמצעות שיח מומחים שנתן לחברי הכנסת כלים לבקר את מדיניות הממשלה ולהציג שאלות – בעולם בו הממשלה שולטת שליטת יתר בכנסת, המתח חריף עוד יותר. איבדנו סוג של תיבת תמסורת שהייתה יכולה לסייע בפתרון הבעיה".