מדד הדמוקרטיה הישראלית 2019

מכובדי נשיא המדינה, ראובן ריבלין, יו"ר הוועד המנהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אמיר אלשטיין, וחבר הוועד המנהל מר סלי מרידור, חבריי וחברותיי מצוות מכון, פרופ' תמר הרמן מנהלת מרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות, ומחברי הדו"ח, יחד עם פרופ' הרמן, ד"ר אור ענבי, ד"ר וויליאם קביסון, והגברת אלה הלר.

אני גאה להגיש לך, כבוד הנשיא, כמדי שנה, את מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2019. היום חל 'צום עשרה בטבת', יום תחילת המצור על ירושלים, ולמעשה התחלת התהליך שבסופו הגיע החורבן וקץ הריבונות היהודית בארץ ישראל בתקופת בית ראשון.

אני לא מתכוון לחזור על תיאור המציאות המוסרית ערב החורבן, כפי שמתאר הנביא ישעיהו, אבל אני חושב שדווקא מי שמעלה על נס את ערכי המסורת היהודית, במדינה היהודית והדמוקרטית שלנו, ראוי שיקח דוגמא מהאופן שבו ישעיהו מדמיין את הפתרון של בעיית הרקבון המוסרי בענייני הציבור והמדינה:

רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. (יז') לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.

לכן, מי שמחפש אבני יסוד בתיקון החברתי – יכול למצוא אותן כאן, בדברי הנביא ישעיהו המדגיש את השוויון בפני החוק, משפט צדק ליתום ולאלמנה בדיוק כמו לחזק ולשליט.
בהקשר זה, חבל מאוד שמי שאמור לייצג באופן ממלכתי ומכיל את ערכי היהדות, הרב הראשי יצחק יוסף, בוחר להשתלח בצורה גזענית ובוטה בציבור העולים ממדינות חבר העמים. העולים הללו מסייעים להגשים באופן המזוקק ביותר את החזון הציוני של עלייה ובניין הארץ. חמור מאוד, בעיניי, שעובד מדינה כה בכיר מרשה לעצמו להשתלח בציבור רחב תוך פגיעה בעקרונות ציוניים ואנושיים בסיסיים.

נחזור לממצאי מדד הדמוקרטיה לשנת 2019: הנתונים מלמדים על פער בין מצבה המשברי חסר התקדים של המערכת הפוליטית לבין התפיסות בציבור את מצב המדינה ואתגריה.
אנחנו נמצאים באחת התקופות הסוערות ביותר של המערכת הפוליטית בישראל:
לראשונה, השנה, ראש ממשלה עמד לבחירה כאשר ברקע "כתב חשדות" חמור. ועכשיו, שוב לראשונה, עומד לבחירה ראש ממשלה תחת כתב אישום תוך כדי שהוא מגיש בקשה לחסינות מפני העמדה לדין.
לראשונה מכהנת ממשלת מעבר תקופה כה ארוכה, שרים ממונים ללא אישור הכנסת, הכנסת מצדה משותקת כמעט לחלוטין, משרדי הממשלה בהמתנה, התקציב לא עודכן, והרשימה של המחירים שאנחנו משלמים על השנה האבודה הזאת ארוכה.
ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה שבה נערכות שלוש מערכות בחירות תוך פחות מ – 12 חודשים.
באופן לא מפתיע, על רקע המצב הקשה שבו נתונה המערכת הפוליטית, העובדות מלמדות שהציבור הישראלי מאוכזב, מיואש, כועס, ובחלקו גם הופך לאדיש.
אבל – הייאוש מן המערכת הפוליטית, וכאן החדשות הטובות – לא בא לידי ביטוי בהערכת האזרחים את מצבה הכללי של המדינה. הערכה שנשארה פחות או יותר יציבה – יותר ממחצית היהודים וכמחצית מהערבים סבורים שמצבה של ישראל טוב או טוב מאוד.
האדישות והייאוש מהמצב הפוליטי, לשמחתנו, גם לא באו לידי ביטוי בשיעורי ההצבעה שהיו גבוהים יותר בבחירות בחודש ספטמבר 2019 בהשוואה לאפריל 2019. ונקווה ששיעורי ההצבעה יישארו גבוהים גם בחודש מרץ הקרוב.

שמחתי לגלות שהציבור, בניגוד לנבחריו, הפך ליותר ממלכתי. הממלכתיות לא הגיעה מלמעלה למטה, אלא להיפך – התגבשה בציבור, אולי דווקא לנוכח ההתרחקות של חלק מנבחריו מערכיה ועקרונותיה.
ברשותך, אני רוצה לתת לכך מספר דוגמאות:
הציבור לא נותן למתקפות הפוליטיות לערער את האמון שלו במוסדות הממלכתיים – צה"ל , נשיא המדינה ובית המשפט העליון עדיין מובילים במדדי האמון; ורמת האמון בהם נותרה יציבה.
הציבור גם לא סבור שהערכים שלו שונים מהותית מאלה של צבא העם, של צה"ל. ולמרות המשבר המתמשך ביחס לחוק הגיוס, רוב גדול בציבור עדיין תומך ב"מודל צבא העם".
הופתעתי גם מהנתון הבא: אמנם אנחנו עדים למתקפות בלתי פוסקות שנועדו לקעקע את אמון הציבור במערכת המשפט, מצד הגורמים הכי בכירים במערכת הפוליטית. ולמרות זאת, הרבה יותר אזרחים מעריכים לרעה את מצבן של מערכות החינוך, התחבורה, הבריאות ותכנון הדיור. באופן יחסי למערכות הציבוריות הללו, מערכת המשפט נתפסת כמערכת שמתפקדת יחסית טוב. לעומת זאת, 58% מהציבור סבורים שההנהגה הפוליטית מושחתת. כלומר, היה ניתן לצפות למעט יותר צניעות מצד חלק מהפוליטיקאים שלנו. אבל המתקפות המוסדיות והאישיות נגד גורמי המקצוע, בעיקר ממערכת המשפט ואכיפת החוק, אינן פוסקות. בימים האחרונים, היעד החדש הוא היועץ המשפטי של הכנסת, עורך הדין איל ינון. איל הוא איש מקצוע מוערך שיושרתו ידועה ומוכחת מזה שנים. רבים מאיתנו, כולל אני, שעבדו איתו לאורך השנים נדהמים מהרשעות ומהמופרכות של הטענות כלפיו. חשוב שמסר של גיבוי ייצא לאנשי הדרג המקצועי כדי שלא יירתעו וימשיכו למלא את תפקידם במקצועיות ובנאמנות לחוק.
ממצאים ממחקרים אחרים שערכנו במרכז גוטמן, מראים שהציבור מעוניין באחדות. גם השאיפה הזאת לאחדות מהדהדת את השאיפה לממלכתיות, להעדפה של האינטרס הציבורי הרחב על פני אינטרסים אישיים או מפלגתיים. וכמובן שהציבור מצפה להכרעה על מנת שהפוליטיקאים יתפנו לעסוק בענייני המדינה ולא בענייניהם האישיים והפוליטיים.
אמנם הציבור נהיה יותר ממלכתי. אבל באותה נשימה אני מבקש גם להזהיר מבלבול בין ממלכתיות ודעת הרוב שעלולה לעתים לדרוס את המיעוט. קידום הממלכתיות והדבקות בעקרון הכרעת הרוב, אינם באים על חשבון הנדבך הנוסף של הדמוקרטיה המחייב אותנו לשמור על זכויות יסוד ולהגן על עקרון השוויון לכולם.
לסיום, למרות האתגרים חסרי התקדים, אני נשאר אופטימי. הציבור לא נותן לפוליטיקאים לייאש אותו. הוא ממשיך להצביע ולהשתתף, מעוניין שהמדינה תדאג לרווחתו, חשוב לו שהשירותים שהוא מקבל מהמדינה יהיו הוגנים ואיכותיים. הוא מעוניין בשיפור שירותי הבריאות, החינוך הרווחה והתחבורה והוא איננו נתפס לאובססיה של חלק מהפוליטיקאים ביחס למערכת המשפט ואכיפת החוק.
גם כאשר המערכת הפוליטית פונה בפעם השלישית אל הריבון – "העם", אני סומך על הציבור הישראלי שימשיך לשמש כחגורת המגן של הדמוקרטיה הישראלית.