השקת הספר "מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי", בשיתוף בינ"ה

חניכים וחניכות, התגייסתי בשנת 1989 לפני תחילת הפריחה של מפעל המכינות. בתקופתי פעלה המכינה בעלי, למגזר הדתי, ואחד מבוגריה, סא"ל עמנואל מורנו, שירת איתי בסיירת מטכ"ל ולאחר מכן היינו ביחד בקורס הקצינים. אבל כמה אנשים הגו יוזמה וגילו מנהיגות והרחיבו את היוזמה הזאת. וכיום, שלושים שנים ועשרות אלפי חניכים מאוחר יותר קשה לדמיין את מדינת ישראל ללא המפעל הזה. זו תוצאה של מנהיגות!  

היום, עם השקת קובץ המקורות והמחקרים אודות מגילת העצמאות, אני מבקש לדבר אתכם על מנהיגות. חשבתי לחלוק אתכם מחשבות על מושג המנהיגות באמצעות התבוננות בשלושה רגעים של מנהיגות ברמה הלאומית. שלושה רגעים מכוננים בתולדות מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הרגע הראשון התרחש לא רחוק מכאן בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. זהו רגע מכונן. בשיאו נחתמה מגילת העצמאות שעיצבה את דיוקנה העתידי של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וכמדינה דמוקרטית המבטיחה שוויון לכל אזרחיה. ההחלטה להכריז על מדינת ישראל ביום סיומו של המנדט הבריטי הייתה תולדה של הכרעה של מנהיג. דוד בן גוריון ידע שרגע ההכרזה על המדינה יהיה גם רגע ההכרזה של צבאות ערב על מלחמה. וכנגד כל הסיכויים, ולמרות כל הסיכונים, הוא הכריע הכרעה היסטורית שבזכותה אנחנו כאן היום.

הנוסח של מגילת העצמאות מכיל שילוב נדיר של ההיסטוריה, המסורת והתרבות היהודית, עם השראה אוניברסלית של שיח דמוקרטי ליברלי ולאומי של זכויות האדם והאזרח. המפגש הזה, בין יהודית ודמוקרטית מעניק למגילה את גדולתה ואת העל-זמניות שלה. אבל, חייבים להודות: מגילת העצמאות לא הייתה יכולה להיכתב היום. הוויכוח סביב חוק הלאום, למשל, הוכיח את זה. השוויון שהודר מחוק הלאום מופיע בכל הדרו במגילת העצמאות, שהיא מסמך הרבה יותר לאומי והרבה יותר דמוקרטי מחוק הלאום, כפי שנחקק.  

במעבר חד אני מגיע לרגע השני, שאתמול ציינו עשרים וארבע שנים מאז התרחש – רצח ראש הממשלה יצחק רבין. הארבעה בנובמבר 1995 הוא רגע השפל של הדמוקרטיה הישראלית. גם במקרה הזה מדובר במנהיג שקיבל הכרעה, הפעם לטובת קידום תהליך מדיני, שגם אם היו בו פגמים והוא היה כרוך בסיכונים ובקשיים למימושו, היה זה צעד אמיץ שביטא את המהות האמתית של מנהיגות – הניסיון לחולל שינוי אמיתי במציאות.

רצח רבין הוא נקודת שבר בדמוקרטיה הישראלית, משום שהוא מסמל יותר מכל את כישלונם של האמצעים הדמוקרטיים להפנות את המחלוקות אל הזירה הפוליטית. רצח רבין מסמל את הגישה האלימה, האנטי־ דמוקרטית. הגישה שבוחרת לאחוז בנשק כדי להרוג דעה.

ואף על פי כן, הדמוקרטיה הישראלית לא נקברה בליל הרצח.

הדמוקרטיה היא המסגרת היחידה שבה יכולים להתקיים זה לצד זה חזונות סותרים. היא המסגרת היחידה שיש בה כללים שמאפשרים שיג ושיח בין עמדות סותרות, ללא גלישה לאלימות ובמסגרת החוק. הכוונה כאן היא לתרבות הפוליטית של הדמוקרטיה המהותית, שבה יש הגנה על זכויות האדם והאזרח והיא חורגת מעבר לעיקרון הפרוצדורלי של הכרעת הרוב.

בשנים האחרונות אנחנו עדים שוב ושוב להתרופפות השיח הדמוקרטי, לחוסר סובלנות כלפי האחר, וכלפי כל מה ששונה, לביטויי שנאה והסתה ולמעשי אלימות. התרופה היעילה ביותר כנגד שנאת האחר ונטיות אנטי דמוקרטיות היא חינוך לדמוקרטיה והכרה לעומק של האחר. לא רק במערכת החינוך הפורמלית אלא גם במסגרות נוספות- כמו שאתם ואתן, חניכי וחניכות המכינות, חווים ומממשים בתקופה המעצבת הזו בחייכם.

אחד הלקחים מרצח רבין הוא שדרוש לחברה הישראלית חזון משותף. לא מדובר בתהליך של טאטוא מחלוקות והעלמת המתחים, אלא בתהליך כואב וארוך של שרטוט קווי השבר של החברה הישראלית: הפערים החברתיים, המתח בין תפיסות דתיות לתפיסות חילוניות והיחסים בין האזרחים היהודים והערבים. אבל מימוש החזון המשותף יהיה אפשרי רק כאשר נוכל לייצר בינינו הסכמה ביחס לליבה החוקתית של המדינה על כללי המשחק שכולנו מחויבים אליהם.

וזהו הרגע המשמעותי הבא, והאחרון, שאני רוצה לדבר עליו.

הרגע העתידי, רגע של מנהיגות שאתם היושבים כאן, אני מקווה, תהיו חלק מהגשמתו. אני מתייחס למועד של כינון חוקה בישראל. הרגע החוקתי הזה לא יקרה בן רגע. מדובר במאמץ מתמשך לכינון מסמך חוקתי, או שורה של הסכמות חוקתיות. הפרקים בחוקה מתגבשת יכללו הכרה מפורשת במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ולצד זאת תעוגן גם מגילת זכויות אדם, שתבטיח את ערך השוויון ואת חירויות הפרט. 

כשאין חוקה יש גם חוסר יציבות ומתח מתמיד ביחסים בין רשויות השלטון. ובלי חוקה אי אפשר להבטיח את ביזור הכוח, שהוא תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה. במדינת ישראל של היום 'החזק שולט'. מי שאוחז בקרנות השלטון, מנסה לכופף את חוקי המדינה, משאביה, והנורמות לטובתו. המצב הנוכחי שבו המערכת הפוליטית משותקת מתאפשר בשל כשלים בשיטת הבחירות שלנו אבל הוא גם תוצאה של היחלשות התרבות הפוליטית הדמוקרטית. תרבות שמקדמת פשרות ורואה בכל הקבוצות בחברה שותפות לגיטימיות לגיבוש הסכמות פוליטיות.  

אמנם חוקה אינה תרופת פלא למכאובי המדינה והחברה. אבל היא יכולה לסמל את האפשרות לגבש הסכמות לכתוב יחדיו את החזון המשותף, שבו כל אחד ואחת מאזרחי המדינה יוכל לחלום את חלומו, אך אף אחד לא יוכל לממש אותו במלואו.

לסיום אני רוצה לקשור בין הרגע המכונן של הכרזת העצמאות והרגע העתידי החוקתי.

ההבטחה לכינון החוקה מופיעה בהכרזת העצמאות בין שתי הפסקאות החשובות ביותר של ההכרזה: הפסקה המכריזה על עצם הקמת המדינה, והפסקה שקובעת שמדינת ישראל כמדינת העם היהודי תכבד ערכים דמוקרטיים של חירות, צדק ושוויון.

אולם ההבטחה המפורשת בהכרזת העצמאות לכונן חוקה לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948, הדד ליין המפורש היחיד בהכרזה, עדיין לא קרובה למימוש. אני חושב שהגיע הזמן לקיים את ההבטחה הזאת שטרם קוימה ומצטרף לקריאתו של חיים גורי ז"ל בדבריו בספר זה:

"טוב יעשה (עם ישראל) אם ישוב לקרוא במגילת העצמאות. אני שומע את זעקתה".

אנחנו במכון הישראלי לדמוקרטיה מציעים שמגילת העצמאות תהווה את המבוא לחוקה. ולכן אני שמח שאנחנו שותפים לפרסום הספר המרשים הזה, שמוכיח כי הכרזת העצמאות היא לא רק חזון ומבוא לחוקה אלא היא בעיקר מצפן שאנחנו צריכים לנווט לפיו לעבר עתידה של החברה הישראלית.

אני אופטימי ומאמין שבדור שלנו תתגלה המנהיגות כך שנוכל לממש גם את הרגע המנהיגותי השלישי, הרגע שבו נכונן חוקה, מוסכמת ומכלילה. וכך, שבעים ואחת שנים, אחרי הדד-ליין המקורי - נדמה לי שהחתומים על מגילת העצמאות יהיו גאים בנו.